בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני שהתכנסה בתחילת החודש (אוגוסט 2025) אושרה הצעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לכיבוש רצועת עזה ובהתבסס על מידע שהתפרסם באמצעי התקשורת תמכו רוב חברי הקבינט בתוכנית. ההצבעה התקיימה על כל סעיף בנפרד ובפועל אישר הקבינט חמישה עקרונות המהווים מבחינת ישראל תנאי לסיום המלחמה: פירוק חמאס מנשקו, השבת כל החטופים – החיים והחללים – כאחד, פירוז רצועת עזה, שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה וקיומו של ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס או הרשות הפלסטינית.
זמן קצר קודם להתכנסות הקבינט, התראיין ראש הממשלה לרשת פוקס ניוז האמריקאית ואישר בדבריו כי בכוונת ישראל לכבוש את הרצועה. הוא הדגיש כי "המטרה היא להבטיח את ביטחוננו, להסיר את חמאס ולאפשר לאוכלוסייה העזתית להשתחרר ממנו. בכוונתי להעביר את השליטה ברצועה לממשלה אזרחית שלא מורכבת מחמאס ולא מאף גורם שמקדם את השמדת ישראל. זה מה שאנחנו רוצים לעשות – לשחרר את עצמנו ואת תושבי עזה מחמאס". נתניהו הוסיף כי "אנו רוצים שיהיה מרחב חיץ (פרימטר ביטחוני) בין ישראל לבין הרצועה", והדגיש כי הדבר לא יתאפשר כל עוד חמאס נמצא בשטח.
ראש הממשלה גם קיים טרם התכנסות הקבינט מסיבת עיתונאים עם שגריר הודו בישראל, ג'יי פי סינג, ולאחריה נפגש עם עיתונאים הודים. במענה לשאלת עיתונאי מהערוץ ההודי " "CNN – News18, הציג נתניהו את חזונו האסטרטגי בכל הקשור להמשך המערכה בעזה ביום שאחרי חמאס, ואמר: "ישראל לא תספח את רצועת עזה… המטרה היא להעביר את השליטה בשטח לתקופת מעבר לגוף שלטוני שינהל את הרצועה לאחר סיום שלטון חמאס". בנוסף לכך, הדגיש כי מטרות המלחמה נותרו כפי שהוגדרו מלכתחילה: "השמדה מוחלטת של חמאס והחזרת כל החטופים הישראלים. המלחמה יכולה להסתיים מחר בבוקר אם חמאס יניח את נשקו וישחרר את החטופים ללא תנאים". ישראל, אמר, מתכננת גם להקים "רצועת ביטחון" כדי להבטיח שחמאס או גורמי טרור אחרים לא ישובו עוד להוות איום עליה בעתיד.
כפי שדווח באמצעי התקשורת, הביע ראש המטה הכללי, רב אלוף אייל זמיר, בישיבת הקבינט התנגדות לכיבוש הרצועה והזהיר מפני המשמעויות הבעייתיות הכרוכות בכך, ובראשן פגיעה בחטופים ושחיקה נוספת של כוחות צה"ל. עם זאת, הוא הדגיש כי צה"ל תחת פיקודו יבצע כל משימה שתוטל עליו על ידי הדרג המדיני, הציג אפיק פעולה חליפי לכיבוש עזה – שיתבצע באמצעות מהלך של כיתור – וציין שדרך זאת היא מבחינתו בגדר האופציה המועדפת.
השקעה ישראלית בתשתיות מקומיות
החלטת הממשלה להשתלט על רצועת עזה, אף שאינה מתייחסת במפורש ובצורה ישירה לאפשרות החלתו של ממשל צבאי באזור, מחייבת מבחינתה של ישראל היערכות לתרחיש כזה במעלה הדרך. יש להניח, במידה רבה של סבירות, כי בצה"ל ובמערכת הביטחון כבר נערכים, ארגונית ורעיונית, מזה זמן לאפשרות התממשותו בפועל של תרחיש כזה – בין אם מתוקף החלטה יזומה שתתקבל בעניין זה בהמשך ובין אם כפועל יוצא מאילוץ. ראוי להדגיש כי ממשל צבאי, אם יוחל בסופו של דבר, חייב לכלול גם מרכיב של מנהל אזרחי, שיופקד כאחראי לטיפול השוטף בענייני היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית ולהספקת השירותים הציבוריים החיוניים המתחייבים.
על בסיס ניסיוני המצטבר, כמי ששירת פרק זמן של כשמונה שנים ברצועת עזה כראש המחלקה הערבית שתפקדה בפועל כגוף המודיעין והמשימות המיוחדות הייעודי של המנהל האזרחי, ובכלל זה במהלך כל תקופת האינתיפאדה הראשונה (שהחלה ב-9 בדצמבר 1987 והסתיימה עם תחילתו של תהליך אוסלו בחתימה על "הצהרת העקרונות" ב-13 בספטמבר 1993), אבחן בשורות הבאות היבטים רלוונטיים מרכזיים הכרוכים בסוגיית החלתו של ממשל צבאי באזור. ראוי להקדים ולציין כי בהתבסס על דברים שהשמיע בימים האחרונים "מקור בסביבתו של ראש הממשלה", הכוונה הישראלית היא לקדם כיבוש שטחים חדשים ברצועת עזה באופן הדרגתי ובמגמה להפעיל לחץ שילך ויתעצם על חמאס להגמיש את עמדותיו במשא ומתן מול ישראל על הפסקת אש והחזרת החטופים.
המטרה המרכזית העומדת מאחורי החלתו של ממשל צבאי ברצועה היא לבסס בשטח גורם שלטוני חזק וסמכותי, שישלול מחמאס את היכולת להשתקם, וכתוצאה מכך יקדם נכונות מצד האוכלוסייה המקומית לשתף עמו פעולה וליטול חלק בהפעלת השירותים הציבוריים ובניהול חיי היומיום.
ביסוס מחדש של ממשל צבאי ישראלי משול להחזרת גלגלי ההיסטוריה לאחור. בפועל קיימה ישראל ממשל כזה ברצועה בשני פרקי זמן נבדלים. בפעם הראשונה בעקבות כיבוש חצי האי סיני במבצע קדש, בשנת 1956, אז הוא התקיים בפועל עד לנסיגת כוחות צה"ל במרץ 1957. בפעם השנייה הוחל בשטח ממשל צבאי כעשור מאוחר יותר, לאחר כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים ביוני 1967.
מאז כיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים חלו לאורך הזמן שינויים אחדים במאפיינים הארגוניים-תפקודיים של הממשל הצבאי באזור. עם החלת הממשל לאחר המלחמה הוקם בכפיפות לו מנהל אזרחי שהכיל חמש מחלקות: אוצר, פנים, משפטים ודתות, חקלאות ושירותים. הממשל הצבאי כלל שלוש נפות: עזה, ח'אן יונס ואל-עריש שבצפון סיני, וההנחה בישראל הייתה שניהול החיים האזרחיים באמצעותו יהיה לתקופה קצרה יחסית, שלאחריה יועבר לאחריותם של גורמים מקומיים. בסופו של דבר, הנחה זו לא התממשה בפועל.
בספטמבר 1981 בוצעה בממשל הצבאי הפרדה בין השלטון הצבאי לבין המנהל האזרחי, שהוכפף פיקודית למתאם פעולות הממשלה בשטחים, והוא הופקד על מתן השירותים הציבוריים והטיפול השוטף באוכלוסייה המקומית בהיבטים ההומניטריים. המנהל האזרחי פעל בשטח בכפיפות למתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהיה כפוף מצדו ישירות לשר הביטחון.
הוא הפעיל והנחה את השלוחות של משרדי הממשלה בישראל (כמו למשל בריאות, חינוך, רווחה, דתות וכדומה) שפעלו ברצועת עזה, כאשר בראש כל שלוחה עמד קצין מטה (קמ"ט) שייצג את משרד האם בישראל. האחריות להכוונה ולניווט הפעילות בפועל הייתה מסורה בידי ראש המנהל האזרחי ומשרדי הממשלה השונים תיפקדו בפועל על ידי מנהלים כלליים פלסטינים מקומיים, כאשר האחריות לניהול הפעילות השוטפת הייתה בידי אנשי צבא והקמ"טים. בשנות ה-80' עבדו במנהל האזרחי ברצועת עזה קרוב ל-5,000 פלסטינים מקומיים.
עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, פעל ברצועה ממשל צבאי בסדר גודל של חטיבה מרחבית אחת. היא תפקדה בשלוש נפות גאוגרפיות: צפון הרצועה ובמרכזה העיר עזה; מרכז הרצועה ובמרכזה העיר ח'אן יונס; ודרום הרצועה ובמרכזה העיר רפיח. במהלך שנות השלטון של ישראל ברצועה הושקעו על ידה באזורים אלו משאבים כספיים גדולים, ובמיוחד לטובת פיתוח מערכת הבריאות הפלסטינית. במסגרת זאת, שודרגו בתי החולים בהשקעה של מיליוני שקלים והוקמו בהם מחלקות מודרניות וכן מוסדות להכשרת אנשי רפואה בהדרכת צוותים ישראליים. הפרויקט הגדול בתחום זה היה בית החולים "א-שיפאא" בעיר עזה, ששופץ בשנות ה-80' על ידי ישראל בסיוע אמריקאי.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, ובמגמה לתת מענה לצרכים ההולכים וגוברים בתחום הביטחון השוטף, הוחלט בצה"ל על הרחבת הנוכחות הצבאית בשטח ושדרוגה מסדר כוחות של חטיבה מרחבית (חטמ"ר) לרמה של אוגדה מרחבית (אוגמ"ר). אוגדה זו פעלה בשטח באמצעות שלוש חטיבות נפרדות, כל אחת מהן במרחב גיאוגרפי מוגדר: הראשונה הייתה החטיבה הצפונית, שהמפקדה שלה פעלה במרכז העיר עזה, במבנה שבו היה בעבר מקום מושבה של המועצה המחוקקת של הממשל העצמי הפלסטיני בתקופת השלטון המצרי ברצועת עזה. חטיבה זו הופקדה על משימות הביטחון השוטף בעיר עזה ועל ההגנה על ההתנחלויות בצפון הרצועה ועל מעבר ארז. השנייה, החטיבה המרכזית שהמפקדה שלה פעלה בח'אן יונס; והשלישית, החטיבה הדרומית שהמפקדה שלה פעלה ברפיח.
בנוסף, בשנת 1989 הוקמה יחידת "שמשון" שהייתה כפופה לאוגדת עזה. מדובר היה ביחידת חי"ר מובחרת, שהחיילים ששירתו בה נהגו להתחפש לפלסטינים מקומיים, באופן שאיפשר להם להיטמע בקרב האוכלוסייה ולעצור מסיתים ופעילים שהשתתפו והניעו הפרות סדר אלימות נגד כוחות צה"ל.
מציאות שונה מחייבת היערכות אחרת
בעקבות החתימה על "הסכם קהיר" במאי 1994, במסגרת תהליך אוסלו, נסוגו צה"ל והמנהל האזרחי מן הרצועה. כוחות צה"ל התמקדו בהגנה על ההתנחלויות שנותרו ברצועה ובאבטחת מרחב הגבול ואילו יחידת "שמשון", שפעלה עד אז ברצועה, פורקה וחלק מחייליה השתלב ביחידה המקבילה "דובדבן" שפעלה באזור יהודה ושומרון.
מתוקף "הסכם קהיר" פורק המנהל האזרחי ברצועה וסמכויותיו ותחומי האחריות שלו הועברו לידי הרשות הפלסטינית. במקומו הוקמה במסגרת תיאום פעולות הממשלה בשטחים "מנהלת תיאום וקישור" (מת"ק עזה), שהופקדה כאחראית לניהול הסדרי התנועה, המעבר והעבודה בישראל של פלסטינים תושבי הרצועה.
בעקבות מימוש תכנית ההתנתקות מסוף 2005, פרסם ב-12 בספטמבר 2005 מפקד פיקוד הדרום, אלוף דן הראל, מנשר מיוחד המבשר על ביטולו של הממשל הצבאי הישראלי ברצועה. שנתיים מאוחר יותר הסתיים גם שלטון הרשות הפלסטינית באזור, זאת בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה תוך סילוקם באלימות של אנשי הרשות הפלסטינית ופעילי פת"ח, שרבים מהם נזרקו מגגות הבניינים הגבוהים בעיר עזה אל מותם. במהלך מלחמת "חרבות ברזל" מונה תת אלוף אלעד גורן כאחראי לקידום המאמץ ההומניטרי-אזרחי ברצועת עזה, תפקיד שתואר באמצעי התקשורת כמעין מושל הרצועה.
ברוב שנות השלטון הישראלי ברצועת עזה, היה די בחטיבה מרחבית אחת שלצדה פעל המנהל האזרחי כדי לקיים שליטה אפקטיבית בשטח, אולם בנסיבות הנוכחיות סדר כוחות שכזה אינו מספיק ומדובר באופציה שאינה ריאלית. מעבר לכך, ישנו הבדל משמעותי נוסף הקשור לגודל האוכלוסייה, המשפיע על היקף הנוכחות הצבאית הנדרשת באזור. בשנת 1967 התגוררו ברצועת עזה כ-370 אלף פלסטינים ושני עשורים לאחר מכן, בשנת 1987, עלה מספרם לכ-570 אלף נפש. מאז חל זינוק דרמטי בהיקף האוכלוסייה, וברצועת עזה מתגוררים כיום כ-2.2 מיליון נפש. אם בעבר חטיבה מרחבית אחת נתנה מבחינת ישראל מענה ממשלי-צבאי-ביטחוני מספק, הרי שכיום האוכלוסייה גדלה כמעט פי ארבעה מההיקף המספרי שלה בראשית האינתיפאדה הראשונה.
כצפוי, בעקבות פרסום ההחלטה שהתקבלה על ידי הקבינט המדיני-ביטחוני, הזדרז חמאס להודיע כי תוכניתו של ראש הממשלה נתניהו לכיבוש הרצועה מעידה על כוונתו להקריב את החטופים לטובת האינטרסים האישיים שלו. "אנו מדגישים כי רצועת עזה תישאר בלתי ניתנת לכיבוש, וכל ניסיון להרחיב את התוקפנות כלפי העם הפלסטיני יגבה מחיר כבד ויקר מהכיבוש", נמסר בהודעה. אנשי חמאס הוסיפו כי דברי נתניהו חותרים תחת המשא ומתן לסיום המלחמה ו"חושפים את המניעים האמיתיים" העומדים מאחורי פרישתה של ישראל מסבב השיחות האחרון, שהתאפיין דווקא בהתקרבות בעמדות הצדדים. חמאס גם קרא למדינות ערב, לארגון המדינות האסלאמיות ולקהילה הבינלאומית לגנות את דברי נתניהו על הכוונה להשתלט על הרצועה, ולפעול לעצירת המלחמה ולהעמדתו של ראש הממשלה למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג.
ממשל צבאי – פוטנציאל להיות "המהלך המסיים"
החלתו של ממשל צבאי ברצועה כרוכה מטבע הדברים בעלויות כספיות גבוהות. אלו נדרשות למימון הוצאתן מן הכוח אל הפועל של משימות הביטחון השוטף המתחייבות מן הנוכחות הצבאית הקבועה בשטח. הדברים תקפים בעיקר במקום שבו צפיפות האוכלוסייה היא מהגבוהות בעולם, ובמצב שיחייב את כוחות צה"ל להשקיע מאמץ לטיפול שוטף בגרעיני טרור שימשיכו לפעול ברצועה.
במאמר מוסגר ובזהירות המתחייבת אציין כי להבנתי, המספרים הנזרקים לחלל האוויר בנוגע להוצאה הכספית הנדרשת למימון פעילותו של ממשל צבאי – המוערכת בכחמישה מיליארד שקלים בשנה – הינה מופרזת למדי, וכך גם סדר הכוחות הנדרש לפעול ברצועת עזה המוערך בארבע אוגדות.
לסיכום, כינונו של ממשל צבאי ברצועת עזה צפוי להיות בפועל המהלך המסיים את מלחמת "חרבות ברזל". המשמעות האופרטיבית הנגזרת מכך היא ברורה – מדובר במהלך המביא לקו הגמר את תקופת שלטונו של חמאס ברצועת עזה, שהחלה בהשתלטות האלימה שלו על האזור לפני שמונה עשרה שנים, ביוני 2007. עם זאת, חשוב לציין כהערת אזהרה – החלתו של ממשל צבאי לא תאפשר לישראל לנוח על זרי הדפנה מבחינה ביטחונית. היא תחייב את כוחות צה"ל, בסיוע צמוד של שירות הביטחון הכללי, להמשיך באופן עקבי ושיטתי במאבק נגד גורמי הטרור בשטח תוך מאמץ להשקיע את מירב תשומת הלב בתחום הביטחון השוטף ובמאמצי מניעה וסיכול של תשתיות טרור ושל פיגועים נגד כוחות צה"ל.
ואחרי כל זה – החלת ממשל צבאי ברצועה אינה עומדת בעיתוי הנוכחי על סדר היום של דרג מקבלי ההחלטות בישראל, בהתבסס על הצהרה שהשמיע לאחרונה בעניין זה ראש הממשלה נתניהו. עם זאת, ישראל חייבת להיות ערוכה ומוכנה, הן ברמת החשיבה והתכנון והן ברמת ההיערכות הארגונית-תפקודית, לצורך בהחלת ממשל צבאי בהתראה לא ארוכה. זאת, כדי שלא להיקלע למצבים מפתיעים ובלתי צפויים, ובאופן שיאפשר לה לתת מענה ראוי ומיידי נוכח התפתחותם של תרחישים מסוג זה.
ההחלטה לצאת למערכה צבאית עצימה וכוללת נגד חמאס ברצועת עזה עשויה להניע את הארגון להסכים לחידושו של הדיאלוג העקיף עם ישראל, כדי להגיע להסכם חדש בעניין הפסקת האש ושחרור החטופים. היתכנותו של מהלך כזה מבחינת חמאס תהיה ללא ספק במגמה למנוע פגיעה אנושה ואפילו טרמינלית בכוחו הצבאי-שלטוני של הארגון ברצועת עזה.
