ארצות הברית עומדת בפני נקודת מפנה דרמטית ומשמעותית בנוף המשפטי והפוליטי שלה, כזו שצפויה לעצב מחדש את היחסים בין הרשויות ולהחזיר את הכוח לידי הנבחרים. האירוע המכונן שסימן את הדרך אל אותה נקודה התרחש ב-27 ביוני השנה, כאשר בית המשפט העליון פרסם פסיקה מכרעת ברוב מוחץ של שישה נגד שלושה, המגבילה באופן נחרץ את השימוש בצווי עיכוב ארציים – כלי משפטי שלראיית רבים בימין האמריקני שימש במשך שנים כנשק אפקטיבי לחסימת מדיניות הממשל הנבחר, במיוחד זו של הנשיא דונלד טראמפ.
הפסיקה, שנכתבה על ידי השופטת איימי קוני בארט, לא רק משנה את מאזן הכוחות לטובת הרשות המבצעת, אלא גם מצמצמת את ההתערבות השיפוטית המוגזמת שהפכה למכשול של ממש בפני יישום רצון הבוחרים. היא מהדהדת דאגות עמוקות שהועלו על ידי פרשנים משפטיים, אשר חשפו את האסטרטגיה השיטתית של שימוש בבתי משפט כדי לעקוף תוצאות בחירות דמוקרטיות ולשמר כוח פוליטי למרות הפסדים בקלפיות.
מערכת המשפט מול טראמפ: מסע של חסימות
שתי כהונותיו של טראמפ כנשיא – הראשונה בין 2017 ל-2021 והנוכחית, שהחלה ב-2025 – היו כמו מסע ארוך ומפרך דרך שדה מוקשים משפטי, שבו הרשות השופטת הפכה למכשול מרכזי בפני יישום סדר יום פוליטי שאמור לייצג מיליוני מצביעים. בתי משפט פדרליים בערכאות נמוכות מזו של בית המשפט העליון היושב בוושינגטון, לעיתים קרובות ממחוזות ליברליים מובהקים, השתמשו באופן אסטרטגי בצווי עיכוב ארציים כדי להקפיא יוזמות מרכזיות של הנשיא, והפכו בעיני רבים את הרשות השופטת לכלי וטו אפקטיבי נגד הרשות המבצעת הנבחרת. רק בכהונתו הראשונה של טראמפ בבית הלבן הוצאו יותר מ-64 צווים כאלה – מספר גבוה בהרבה מהסך הכולל שהופעל נגד כל הנשיאים הקודמים יחד, כולל אלה ששלטו בעתות משבר לאומי כמו מלחמות או משברים כלכליים. צווים אלה לא היו אירועים אקראיים או בודדים, אלא יצרו דפוס שיטתי ומאורגן של חסימה, אשר תסכל לא רק את טראמפ אלא גם את הבוחרים שראו בהבטחותיו תקווה לשינוי אמיתי, דוגמת בניית חומה בגבול, רפורמות כלכליות והגבלת הגירה.
כדי להמחיש את עומק הבעיה ולהפוך אותה לחיה יותר, כדאי להתמקד במספר דוגמאות מרכזיות המסבירות דינמיקה זו. אחת המוקדמות והמפורסמות ביותר הייתה איסור הנסיעות שהוכרז בינואר 2017, זמן קצר לאחר השבעתו של טראמפ. הצו הביצועי הזה, שמטרתו הייתה להגביל כניסה מארצות בעלות סיכון טרור גבוה כמו איראן, תימן, לבנון, סוריה, לוב ומדינות נוספות מהמזרח התיכון, נתפס על ידי תומכיו כצעד הכרחי לחיזוק הביטחון הלאומי בעידן של איומים גלובליים. אולם בתוך ימים ספורים, שופט יחיד במדינת וושינגטון – מחוז ליברלי מובהק – הוציא צו עיכוב ארצי שהקפיא את המדיניות הזו בכל רחבי ארצות הברית, על בסיס הטענה כי מדובר ב"חרם נגד מוסלמים", או במלים אחרות – טראמפ אוסר על כניסת זרים מסוימים לארה"ב מטעמים גזעניים ולא ביטחוניים.
מדובר כמובן בביטוי להשקפה פוליטית, שכן ניתן להסכים עם טראמפ כי איסור הכניסה נובע מסיבות ביטחוניות ואפשר מנגד לשלול זאת, אך בסופו של דבר זוהי החלטה של הנשיא ולשופט אין סמכות לכפות את עמדתו הפוליטית, תוך ביטול צו שהוציא מי שנבחר על ידי עשרות מיליוני אמריקנים להנהיג את המעצמה הגדולה בתבל.
ההחלטה של השופט הובילה כמובן לכאוס בשדות תעופה, להפגנות המוניות ולתחושה של חוסר אונים בקרב תומכי טראמפ. גרסה מתוקנת של הצו, שניסתה להתמודד עם הביקורות, סבלה מגורל דומה בהוואי, שם שופט אחר חסם אותה שוב, תוך התייחסות לטיעונים על אפליה דתית. רק לאחר חודשים ארוכים של ערעורים, דיונים משפטיים מתישים והוצאות כספיות עצומות, אישר בית המשפט העליון גרסה מותאמת ב-2018, אלא שעד אז המומנטום של המדיניות נחלש: האיומים הביטחוניים לא נעלמו, אך המסר לציבור היה חד כתער – שופט יחיד, שאינו נבחר ואינו אחראי לבוחרים, יכול להכתיב מדיניות ביטחון לאומי מהדוכן השיפוטי, מבלי להתחשב בשיקולים הרחבים יותר של הרשות המבצעת, כמו מודיעין ביטחוני או דיפלומטיה בינלאומית.
המגמה הזו לא נעצרה באיסור הנסיעות ממדינות טרור אלא התעצמה והתפשטה לתחומים נוספים, במיוחד בתחום ההגירה שהיה לב ליבה של הבטחת הבחירות של טראמפ. כך למשל ב-2019, ניסיון של טראמפ לסיים את תוכנית DACA (Deferred Action for Childhood Arrivals), שמגנה על ילדי מהגרים בלתי חוקיים מפני גירוש ומאפשרת להם לעבוד וללמוד בארצות הברית, נבלם על ידי שופט בודד בוושינגטון הבירה – מרכז פוליטי ליברלי – באמצעות צו עיכוב ארצי. התוכנית, שהוכרזה על ידי הנשיא ברק אובמה בצו ביצועי ב-2012, המשיכה להתקיים למרות רצונו של הנשיא המכהן טראמפ, מה שיצר מציאות אבסורדית שבה הרשות השופטת מכתיבה מדיניות הגירה בפועל, תוך התעלמות מרצון הבוחרים שהצביעו נגדה. דוגמה נוספת, חיה ומטרידה לא פחות, הייתה הכלל "נטל ציבורי" מ-2020, שנועד למנוע מתן גרין קארד (אישור עבודה) למהגרים התלויים בסיוע ציבורי כמו קצבאות מזון או דיור. הכלל הזה, שנתמך על ידי כלכלנים רבים אשר ראו בו צעד להפחתת הנטל על משלמי המיסים, נחסם באופן ארצי על ידי שופט בניו יורק – מחוז נוסף במעגל השיפוט הידוע בנטייתו הליברלית – מה שמנע את אכיפתו בכל 50 המדינות של ארה"ב.
החלטות דומות הגיעו ממחוזות שיפוטיים אחרים המזוהים עם השמאל בארה"ב – קליפורניה, אלסקה וקונטיקט – שהפכו עצמם לחוד החנית בהתנגדות למדיניות של טראמפ, לעיתים קרובות תוך התייחסות לטיעונים רחבים על "זכויות אדם" של מהגרים או שוהים בלתי-חוקיים, וזאת מבלי לבחון את ההקשר הכלכלי או הביטחוני או את זכויות האדם של האזרח האמריקני.
האופוזיציה השיפוטית מתעצמת
בכהונתו השנייה של טראמפ, שהחלה ב-20 בינואר 2025 לאחר ניצחון סוחף בבחירות (זכייה בכל שבע המדינות ה"מתנדנדות" ובהצבעה הרובנית – שבה מספר הקולות בלבד קובע את זהות המנצח), הדפוס של חסימת מדיניותו באמצעים שיפוטיים לא רק נמשך אלא התעצם. נראה היה כי המערכת המשפטית למדה מכהונתו הקודמת של הנשיא והתאגדה להתנגדות מאורגנת יותר. מיד לאחר השבעתו, חתם טראמפ על צו ביצוע דרמטי שמגדיר מחדש את סוגיית ה"אזרחות מכוח לידה" העוסקת בזרים שזכו לאזרחות אמריקנית אך ורק כי נולדו בשטח ארצות הברית. פרצה זו יצרה תופעה של "הגירת/תיירות לידות" שבה נשים רבות שאינן אמריקניות הקפידו ללדת בארצות הברית על מנת שעצם הלידה תהפוך את ילדיהן לאזרחים אמריקנים.
טראמפ ביקש לשים סוף לניצול הציני של החוק וביקש לשלול את האזרחות המדוברת מילדי מהגרים בלתי חוקיים – הבטחה מרכזית בקמפיין שלו שזכתה לתמיכה רחבה בקרב מצביעים שראו בה צעד לצמצום הגירה בלתי חוקית.
אלא שבתוך ימים ספורים בלבד הוציאו שופטים במרילנד ובקליפורניה – שוב, מחוזות ליברליים – צווי עיכוב ארציים שהקפיאו את הצו, מה שהוביל למשבר חוקתי של ממש. הצווים הללו נתמכו על ידי קואליציה של 22 מדינות בהנהגה דמוקרטית, כמו ניו יורק וקליפורניה, וקבוצות זכויות מהגרים כמו ACLU, שטענו כי הצו מפר את התיקון ה-14 לחוקה. החלטות שיפוטיות נוספות, שהגיעו במהירות מפתיעה, כפו על הממשל להחזיר פקידים מתקופתו של הנשיא ג'ו ביידן שפוטרו, לשחזר מימון לתוכניות סביבתיות וחברתיות שבוטלו ואף להעלות מחדש לאתרי ממשלה פדרליים תכנים הקשורים לזהות מגדרית, מה שהדגיש את רוחב ההתערבות השיפוטית – לא רק בנושאי הגירה אלא גם בחינוך, בריאות ותרבות.
פרט בולט ומטריד במיוחד – שממחיש את חוסר הפרופורציה בהתנהלות המערכת – מצביע על כך ש-35 צווי עיכוב ארציים מתוך 40 שחסמו את סדר היום של טראמפ, הוצאו על ידי חמישה מחוזות ליברליים מובהקים מתוך 94 מחוזות פדרליים בארצות הברית. מחוזות אלה שלטו למעשה במדיניות הלאומית עבור 330 מיליון אמריקאים, תוך התעלמות מרצון הרוב בבחירות. ההשפעה הלא פרופורציונלית הזו ממחוזות ליברליים, שבהם שופטים שמונו על ידי נשיאים דמוקרטים כמו ביידן, אובמה וביל קלינטון מהווים רוב, הדגישה את הטבע השיטתי של ההתנגדות, כפי שטראמפ עצמו ציין בנאומיו. "הוציאו נגדי יותר צווים ארציים מאשר בכל המאה ה-20 יחד", אמר, "כמעט 700 שופטים פדרליים יכלו בעבר לחסום מדיניות נשיאותית, אבל עכשיו זה קורה בפועל, וזה חייב להיפסק".
מי שזיקק את התסכול הזה בצורה חדה ומפורטת היה ג'ונתן טרלי, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שכתב כי "שופטים שמונו על ידי דמוקרטים רדיקליים הפכו את הרשות השופטת לכלי חסימה המוני, תוך שימוש בצווים ארציים כדי לשתק את הרשות המבצעת ולבטל את סמכות הנשיא. זוהי 'סחבת' ללא בסיס חוקתי, מהפכה שיפוטית שנועדה לנטרל ממשלות רפובליקניות ולשמר כוח למרות הפסדים דמוקרטיים".
במאמר שכתב ושזכה להדים רבים בקרב פרשנים שמרניים, קושר פרופ' טרלי את התופעה לאסטרטגיה דמוקרטית רחבה יותר: שמירה על כוח פוליטי למרות הפסדים בבחירות, באמצעות שימוש בבתי משפט כמחוקקים חלופיים ומאטים. הוא ציין דוגמאות ספציפיות מכהונתו השנייה של טראמפ, כמו חסימת שר האוצר מרשומות פיננסיות הקשורות להגירה על מנת למנוע פגיעה במהגרים לא-חוקיים, וקרא לתופעה זו "שלטון על פי צו שיפוטי" – מונח שתפס תאוצה בשיח הפוליטי האמריקני.
ההקשר ההיסטורי שעליו הצביע פרופ' טרלי, שמשלב בין אירועים פוליטיים, משפטיים וחברתיים, מדגיש את הדחיפות שהובילה את טראמפ ובעלי בריתו, כולל התובעת הכללית (תפקיד המקביל לשר המשפטים בישראל) פם בונדי, לפנות לבית המשפט העליון כדי להחזיר את הסמכות לרשות המבצעת. המאבקים הללו לא היו רק משפטיים. הם השפיעו על הציבור הרחב, יצרו תסכול עמוק בקרב תומכי טראמפ – כמו חקלאים בטקסס שסבלו מהגירה בלתי חוקית או עובדים במפעלים שחיכו לרפורמות כלכליות – והעלו שאלות יסודיות על הדמוקרטיה האמריקאית: האם שופטים לא נבחרים יכולים לבטל את רצון הבוחרים, ומה קורה כאשר הרשות השופטת הופכת לכלי פוליטי. בסופו של דבר, העשור הזה של מאבקים חשף פגם מערכתי עמוק, שדרש תיקון דרמטי כדי לשמור על עקרונות החוקה.
שמירה על עיקרון הפרדת הרשויות
כאמור, ב-27 ביוני שינה בית המשפט העליון של ארצות הברית את כללי המשחק באופן דרמטי עם הפסיקה שמגבילה את היקף צווי העיכוב הארציים – הידועים גם כ"צווים אוניברסליים" – ומחזירה את הכוח לידי הרשות המבצעת. השופטת בארט, שסיכמה את דעת הרוב, קבעה כי סביר להניח שצווים אלה "חורגים מהסמכות השוויונית שהעניק הקונגרס לבתי משפט פדרליים" על פי חוק השיפוט ההיסטורי מ-1789, אשר שימש כבסיס למערכת המשפטית האמריקאית מאז ימי המייסדים.
הפסיקה הדרמטית הזו לא דנה ישירות בחוקיות צו "האזרחות מלידה" של טראמפ, שהיה הניצוץ שהצית את הדיון, אלא ביטלה צווים קיימים והורתה לבתי משפט נמוכים להגביל את הסעד לתובעים ספציפיים בעלי עמידה משפטית אישית, במקום להטיל איסורים רחבים על כל המדינה. השינוי הזה, שנתפס על ידי רבים כמהפכה שיפוטית הפוכה, נועד למנוע משופט יחיד לכפות מדיניות לאומית, בהתאם לנורמות היסטוריות ולעיקרון ההפרדה בין הרשויות, שמבטיח כי כל רשות תישאר בתחומה מבלי להשתלט על האחרות.
הניתוח של בארט היה מקיף והתבסס על סקירה היסטורית עמוקה, שבה נקבע כי "לא הייתה פרקטיקה דומה אפילו למחצה" לפיה החוקה מעניקה לשופטים פדרליים את הסמכות לבטל החלטות של נשיא ארה"ב. בארט, שמונתה בתקופת טראמפ, הדגישה שאפילו המייסדים, כמו ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי, ששמו דגש על סמכויות מוגבלות של הרשות המבצעת כדי למנוע עריצות, לא חלמו על התערבות שיפוטית דורסנית שכזו. היא הדגישה כי הסמכות השיפוטית מוגבלת ל"מקרים" ו"מחלוקות" ספציפיים על פי סעיף 3 של החוקה, ודאגה לכך שסעדים יופנו רק לאלה שיש להם עמידה אישית – כלומר, פגיעה ישירה – במקום להרחיב אותם לכלל הציבור.
בארט ביקרה בחריפות את דעת המיעוט של השופטת קטנג'י בראון ג'קסון, שצירפה אליה את סוניה סוטומאיור ואלנה קגן, שתי שופטות ליברליות מובהקות: "לא נרחיב על טיעון השופטת ג'קסון, שסותר יותר ממאתיים שנות תקדימים… היא מגנה את הרשות המבצעת הקיסרית בעוד היא מחבקת רשות שיפוטית קיסרית, מה שיוצר חוסר איזון מסוכן". בהדגשה הוסיפה כי "איש אינו חולק על כך שהרשות המבצעת חייבת לעמוד בפני החוק, אך לרשות השופטת אין סמכות בלתי מוגבלת לאכוף זאת – לפעמים החוק עצמו אוסר על התערבות כזו, כדי לשמור על הדמוקרטיה".
ג'קסון, בדעת המיעוט החריפה שלה, טענה כי צווים ארציים הכרחיים להגנה על זכויות רחבות, כמו זכויות מהגרים או מיעוטים, במיוחד במקרים של מדיניות פדרלית שמשפיעה על מיליונים. היא ציירה תמונה דרמטית של "מיליוני אנשים שייפגעו ללא סעד ארצי", תוך התייחסות לדוגמאות היסטוריות כמו מאבקים אזרחיים בשנות ה-60'. בארט, מצידה, השיבה בניתוח זורם ומשכנע כשציינה כי "גישה זו יוצרת חיכוך מיותר בין הרשויות ומאפשרת לשופטים להפוך למחוקקים בפועל", ותמכה במסגרת מאוזנת שמעדיפה סעד ספציפי על פני איסורים כוללניים, כמו תביעות קבוצתיות מוגבלות. שופטים אחרים שתמכו בדעת הרוב, כמו קלרנס תומאס וסמואל אליטו, הגדירו את הפסיקה כ"החזרת כוח למי שבחרו את הממשלה דרך הקלפיות".
האסטרטגיה המשפטית של טראמפ וצוותו, שהובילה לניצחון בעליון, הייתה חכמה, מחושבת וייחודית: צוותו של הנשיא, בהובלת עורכי דין מנוסים כמו התובעת הכללית בונדי, תקף את כוח הצווים עצמם במקום להתמקד בוויכוח תוכני על אזרחות מלידה, מה שהיה עלול להוביל להפסד. ההתמקדות הפרוצדורלית הזו בהפרדת רשויות ובעמידה משפטית, השיגה פסיקה רחבה שתחול על מקרים עתידיים, מהלך ששמר על גמישות ונתפס כניצחון אסטרטגי.
הפסיקות שהחלישו את הרוח הפרוגרסיבית
באותו יום גורלי של סוף יוני, פרסם בית המשפט שתי פסיקות נוספות שחיזקו את המגמה השמרנית: האחת תמכה באיסור של מדינת טנסי על טיפולים מגדריים לנוער כמו ניתוחים או מתן הורמונים, וקבעה כי "החוק נשען על אינטרס לגיטימי להגן על נוער מפני טיפולים שנויים במחלוקת מדעית", תוך התייחסות למחקרים על סיכונים פסיכולוגיים ארוכי טווח של התערבות חיצונית בקרב נערים החשים כי הם כלואים בגוף של המין השני. דעת הרוב בפסק הדין, שהעניקה למעשה חופש פעולה למדינות השונות להכריע אם לסייע בטיפולים מגדריים או למונעם, שמה את כובד המשקל על עצמאות המדינות מפני עריצות הממשל המרכזי, בעוד דעת המיעוט הביעה חשש שפסיקה זו מפלה ומסכנת חיים של נוער טרנסג'נדרי בכעשרים מדינות שמרניות.
הפסיקה הנוספת הדרמטית באותו יום תמכה בהורים במרילנד שעתרו נגד מדיניות בתי ספר לחייב את כלל התלמידים ליטול חלק בשיעורים שבהם נלמדו ספרים וחומרים הכוללים תכנים הקשורים לזהות מגדרית ולהט"ב (למשל, ספרים המקדמים קבלה של משפחות חד-מיניות או זהויות מגדריות מגוונות). ההורים טענו כי מדיניות זו מפרה את זכותם לחופש הדת תחת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, שכן התכנים סתרו את אמונותיהם הדתיות, וביקשו פטור ("opt-out") עבור ילדיהם מהשתתפות בשיעורים אלה.
בית המשפט העליון, שוב ברוב של שישה מול שלושה, פסק לטובת ההורים על בסיס התיקון הראשון לחוקה, הקובע את זכות חופש הדת, ובפרט את הזכות למימושה באופן חופשי. עוד נקבע כי מדינת מרילנד (באמצעות מחוז מונטגומרי) לא יכולה להתנות את הזכות לחינוך ציבורי חינם בהשתתפות בשיעורים שסותרים באופן ישיר את האמונות הדתיות של ההורים. הדרישה להשתתף בשיעורים כאלה נתפסה כ"כפייה" (coercion) והשופטים בדעת הרוב הדגישו כי הזכות לחופש דת מחייבת מתן פטור כאשר מדיניות ממשלתית מטילה נטל משמעותי על מימוש האמונה הדתית – במיוחד כשמדיניות זו אינה עומדת במבחן "האינטרס הממשלתי המשכנע".
בית המשפט התייחס גם למדיניות ה"אין פטור" של מחוז מונטגומרי, שמנעה מההורים לבחור שלא להשתתף בשיעורים, וראה בה פגיעה לא מידתית בזכויותיהם. הניצחון בבית המשפט חיזק את הזכויות הדתיות של ההורים והתלמידים והתאים לבסיס השמרני של טראמפ, שראה בכך אישוש לתמיכתו בקרב משפחות מסורתיות. כל הפסיקות הללו יחד יצרו תחושה של שינוי עמוק, המצביע על כך שבית המשפט העליון, עם הרוב השמרני שלו, סוף סוף מתקן עוולות היסטוריות ומחזיר את הדמוקרטיה למסלולה. "הרפובליקה האמריקאית לא נועדה לשלטון של שופטים לא נבחרים, שפועלים כמלכים ללא כתר", הסביר פרופ' טרלי, "בתי משפט אינם מחוקקים; תפקידם לקרוא חוקים תוך שמירה קפדנית על החוקה, לא להמציא אותה מחדש".
לא מבזבזים זמן: ההשלכות המיידיות
שלוש הפסיקות עוררו הדים נרחבים בכל רחבי ארצות הברית ומעבר לה, לרבות אצל הנשיא טראמפ שהגיב בהתלהבות גלויה. "זה ניצחון ענק לדמוקרטיה האמיתית!", צייץ ברשת X זמן קצר לאחר הפרסום, ובהמשך אירח מסיבת עיתונאים סוערת בבית הלבן לצד התובעת הכללית בונדי, שם הדגיש: "האמריקאים מקבלים סוף סוף את מה שבחרו בו בקלפיות – מדיניות חזקה, ללא חסימות משופטים לא נבחרים".
בונדי, מצידה, הוסיפה נופך משפטי לאירוע: "הפסיקה הזו מחזירה את מאזן הכוחות ומאפשרת לנו להתקדם עם צו ההגירה, שיישם הבטחת בחירות מרכזית". התגובה הזו לא הייתה רק רטורית. היא סימנה את תחילת המימוש המיידי, עם הודעות ממשלתיות על תחילת אכיפה הדרגתית.
ההשלכות המיידיות היו מורגשות בכל הרמות: ממשל טראמפ הודיע על יישום צו ההגירה בשלבים, תוך מעבר לתביעות קבוצתיות חלופיות כדי להתמודד עם אתגרים משפטיים מוגבלים. מדינות שמרניות כמו טקסס ופלורידה בירכו על הפסיקה כ"ניצחון לעצמאות המדינתית" ומושל טקסס, גרג אבוט, צייץ: "סוף סוף נוכל לאכוף חוקי הגירה ללא התערבות פרוגרסיבית מניו יורק או וושינגטון". לעומת זאת, מדינות ליברליות כמו קליפורניה מתכננות ערעורים נוספים.
הפסיקות מסוף חודש יוני עשויות לשנות את יחסי הרשויות בארצות הברית לטווח ארוך, כמו רעידת אדמה שמשנה את הנוף הגיאולוגי. הגבלת צווי העיכוב הארציים מעבירה סמכות משמעותית חזרה לרשות המבצעת, ומאפשרת לנשיא ליישם מדיניות ביעילות רבה יותר, ללא הסחבת שהפכה למכשול כרוני. הדבר מחזק את עיקרון ההפרדה בין הרשויות, מציב את הרשות השופטת כשותפה שמפקחת ולא כמחסום עיקרי, ותואם לקריאות היסטוריות של המייסדים להחזרת מאזן חוקתי אמיתי, שמבטיח כי הרשות הנבחרת תוכל לפעול ללא התערבות מוגזמת.
בתחום החברתי, החלטת השופטים בנושא טיפולים מגדריים מעניקה למדינות ולמשפחות אוטונומיה גדולה יותר, מה שייצור פסיפס חוקים מגוון שמשקף ערכים תרבותיים שונים. כך, למשל, מדינות שמרניות כמו טנסי יוכלו להגן על בני נוער מפני טיפולים שנויים במחלוקת, בעוד מדינות ליברליות כמו ניו יורק ימשיכו לקדם מה שהן תופסות כ"שוויון". הפסיקה תציף סוגיות עקרוניות דוגמת "עקביות פדרלית", במיוחד בצבא, המנהיג מדיניות מתירנית יחסית לטיפולים לשינויי מין וכעת יצטרך כנראה לשנות גישה בהתאם לפסיקה החדשה; או בתחרויות ספורט ארציות, כשחלק מהמדינות מתירות לטרנסג'נדרים להתחרות מול נשים וחלק לא.
מבחינה כלכלית, צפויה האצה ביישום רפורמות שונות של טראמפ, כמו הקלות מס שיגבירו השקעות, צמצום תקנות סביבה שיאפשרו פיתוח אנרגיה, ותשתיות שייצרו מיליוני מקומות עבודה. אם יצליחו אותן רפורמות, הן יחזקו תמיכה רפובליקנית ויממנו יוזמות חינוכיות שמתאימות לזכויות הורים, כמו תוכניות לימודים שמדגישות ערכים מסורתיים ומפחיתות השפעה "ווקית".
באמריקה זו לא "סכנה לדמוקרטיה". ואצלנו?
בזירה הבינלאומית, הפסיקות עשויות לעורר ממשלות שמרניות לאמץ צעדים דומים לחיזוק הרשות המבצעת – כפי שממשלת נתניהו ניסתה לעשות בישראל במהלך שנת 2023. בעיני תומכי בנימין נתניהו ומשפטנים שונים, המצב בישראל חמור פי כמה מאשר בארה"ב, עוד לפני הפסיקה הדרמטית ביוני. בניגוד למקרה האמריקני, בית המשפט העליון אצלנו (בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, בג"ץ) פוסל החלטות ממשלה ללא חוקה כתובה או עיגון חוקי מוצק, ויוצר "חוקת על" מפרי דמיונו, מה שמאפשר התערבות רחבה בכל תחומי החיים – מחקיקה כלכלית ועד ביטחון לאומי. בג"ץ, שבניגוד לארה"ב שופטיו אינם נבחרים על ידי הרשות המבצעת או המחוקקת אלא בוועדה סגורה שבה חברים גם השופטים עצמם, מתערב אפילו בענייני ביטחון בזמן מלחמה, כמו פסילת פקודות צבאיות נגד ארגוני טרור. התערבות כזו לא תעלה על הדעת בארצות הברית, שם בתי משפט נמנעים בדרך כלל מעיסוק בביטחון לאומי כדי לא לפגוע ברשות המבצעת.
פסיקות העליון מארה"ב לבטח ישמשו בסיס אינטלקטואלי פורה למתנגדי מערכת המשפט בישראל בתצורתה הנוכחית. אם הדמוקרטיה הגדולה בעולם שמה גבול ברור לשופטים בהתערבותם בסוגיות מדיניות מובהקות – הכיצד יישום עקרון דומה, אפילו בגרסה מרוככת יותר מזו שנפסקה בארה"ב, יוכל להתפרש כ"סכנה לדמוקרטיה"? בתום מלחמת חרבות ברזל ובשוך מערכת הבחירות הקרובה, שנכון לכתיבת שורות אלו צפויות להיערך בסוף שנת 2026, נגלה את התשובה.
