כך הצעידה מדיניות ההגירה של ביידן את טראמפ לניצחון

בבוקר 22 בפברואר 2024, יצאה לייקן ריילי, סטודנטית לסיעוד בת 22 מאוניברסיטת ג’ורג’יה, לריצה בקמפוס בעיר את’נס, כפי שעשתה מדי יום. אלא שהפעם היא לא שבה. שעות לאחר שיצאה מביתה מצאה משטרת הקמפוס את גופתה ביער סמוך, כשעליה סימני חניקה ותקיפה. הרוצח, חוסה אנטוניו איבארה, מהגר בלתי חוקי מוונצואלה בן 26, הפך סמל לכשלי מדיניות ההגירה של ממשל ג’ו ביידן ומושלים מהאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית.

איבארה נכנס לארה"ב בספטמבר 2022 דרך אל פאסו, טקסס, ושוחרר תוך 24 שעות עם "הודעה להתייצב" להליכי הגירה, כחלק ממדיניות שחרור המונית עקב צפיפות במתקני מעצר. ב-2023 הוא נעצר בניו יורק על גניבה והתנהגות מסוכנת, אך שוחרר עקב מדיניות "עיר מקלט" של ניו יורק שגם מנעה דיווח עליו לרשות ההגירה (ICE). חופשי ומאושר הוא עבר לג’ורג’יה, שם ביצע את הרצח שהצית זעם ציבורי והפך לנשק מרכזי בקמפיין של דונלד טראמפ בבחירות האחרונות.

מקרה ריילי אינו אירוע בודד אלא חלק משרשרת של מקרי פשיעה שבוצעו על ידי מהגרים בלתי חוקיים בתקופת ביידן. בדצמבר 2024 הצית סבסטיאן ספאטה, מהגר בלתי חוקי מהרפובליקה הדומיניקנית, חסרת בית בת 55 בתחנת סאבוויי בניו יורק. ספאטה, שהיה תחת צו גירוש מאז 2022 לאחר הרשעה בתקיפה, נותר חופשי עקב מדיניות עיר מקלט שלא דיווחה עליו ל-ICE. הוא נתפס על ידי סיירת ההגירה (CBP) ב-2023 אך שוחרר להליכי הגירה והמעשה המזעזע, שתועד במצלמות אבטחה, עורר זעם ציבורי והפך גם הוא לראיה נוספת לכשלי מדיניות ביידן. ראש עיריית ניו יורק, אריק אדמס, תקף בראיון ל-CBS ואמר: "הגיע הזמן שוושינגטון תפסיק להגן על פושעים ותתחיל להגן על תושבינו".

דוגמאות נוספות לא חסר. ‎באפריל 2023 ירה למוות פרנסיסקו אורופזה – מהגר מקסיקני שגורש חמש פעמים מארה"ב – בחמישה אנשים, כולל ילד בן 9, במחוז סן ג’סינטו, טקסס, לאחר ויכוח עם שכנים. שנה קודם לכן נתפס על ידי CBP אך שוחרר עקב צפיפות במתקני מעצר והנחיות להתמקד בעבריינים חמורים. ביולי 2021 אלכסיס סבוריט, מהגר ממקסיקו שהיה תחת צו גירוש מאז 2007, רצח אישה במינסוטה בעריפת ראשה. על אף היסטוריה של תקיפות וסחר בסמים, נותר סבוריט חופשי עקב מדיניות מקומית במינסוטה שהגבילה שיתוף פעולה עם ICE.

‎הזעם הציבורי התעצם כאשר ביידן, בנאום מצב האומה כשבועיים לאחר הרצח של ריילי, טעה בשמה וקרא לה "לינקולן ריילי". הטעות נתפסה כחוסר רגישות, ואמה של הצעירה זעמה: "ביידן אפילו לא יודע את שם הילדה שלי – זה עלוב!". טראמפ, לעומת זאת, נפגש עם המשפחה בג’ורג’יה יומיים לאחר מכן והבטיח: "רוצחים כמו איבארה לא יסתובבו חופשי תחת הממשל שלי".

הדמוקרטים, במקום להתמקד בטרגדיה, הסתבכו בוויכוח על ההתנסחות של ביידן, שהשתמש במונח "בלתי חוקי" לתיאור איבארה, במקום המונח "לא מתועד", משל מדובר היה בסוגייה ביורוקרטית זניחה ולא בהפרה בוטה של החוק. ביידן עצמו התנצל, לא בפני משפחת ריילי אלא בפני חבריו הדמוקרטים, כשאמר ברשת MSNBC: "לא הייתי צריך להשתמש ב’בלתי חוקי’".
הוויכוח הזה, שהתמקד במילים במקום בפתרונות, חשף את הניתוק של הדמוקרטים מדאגות הציבור, והפך את מקרה ריילי לסמל של משבר ההגירה – כישלון שסייע לטראמפ לזכות בניצחון סוחף בנובמבר 2024.

הכאוס בגבול: המשבר שהצית זעם

ממשל ביידן התמודד עם משבר הגירה חסר תקדים, שהפך לסמל לכאוס תחת הנהגתו. בין 2021 ל-2024, סיירת הגבול (CBP) דיווחה על כשמונה מיליון מפגשים עם מהגרים בלתי חוקיים בגבול הדרומי – מספר שגימד את 2.4 מיליון המפגשים בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ (2017-2021) ואת 4.1 המיליון בתקופת ברק אובמה (2009-2017). לשם השוואה, בתקופת ג’ורג’ וו. בוש (2001-2009), נרשמו כ-6.2 מיליון מפגשים, ובתקופת ביל קלינטון (1993-2001) כ-5.8 מיליון. ביידן, בפחות ממחצית מהזמן, איפשר למספר מהגרים לא חוקיים רב יותר להגיע לגבולה הדרומי של ארה"ב. המשבר תחתיו היה חריג לא רק במספרים, אלא גם בתפיסה הציבורית של חוסר שליטה, שהזינה את הזעם שהוביל לניצחונו של טראמפ.

‎מתוך שמונה מיליון המפגשים בתקופת ביידן, כ-4.9 מיליון מהגרים שוחררו לארה"ב להליכי הגירה, לעיתים עם "הודעה להתייצב" בלבד, שרבים לא כיבדו. כ-820 אלף נכנסו דרך תוכניות שבהן סיירת הגבול שחררה מהגרים ללא מעצר ממושך, לעיתים ללא בדיקות רקע משמעותיות. מתקני מעצר, כמו זה בדונה, טקסס, היו מלאים מעבר לקיבולת, עם דיווחים על 3,000 אנשים במתקן המיועד ל-1,500. תמונות של ילדים במתקנים אלה, שתוארו כ"בלתי אנושיים", שלטו בכותרות והפכו לסמל של הפקרות. ערים כמו ניו יורק, שיקגו ודנבר התמודדו עם הצפה של עשרות אלפי מהגרים, ללא תוכנית מסודרת לקליטתם, מה שהוביל למתחים מקומיים ולתחושה של משבר לאומי.

‎ביידן, שהבטיח מדיניות הגירה הומנית בניגוד לקשיחות של טראמפ, ביטל ביום הראשון לכהונתו מדיניות מרכזית כמו "הישארו במקסיקו" (Migrant Protection Protocols), שחייבה מבקשי מקלט להמתין בארצם עד לדיון בבקשותיהם. הוא גם עצר את בניית חומת הגבול, שהייתה סמל למדיניות טראמפ, והנחה את ICE להתמקד במעצר עבריינים חמורים בלבד, מה שהוביל לשחרור המוני של מהגרים עם עבירות קלות, כמו גניבה או נהיגה בשכרות.

תוכנית CHNV, שהושקה ב-2022, אפשרה כניסת 520 אלף מהגרים מקובה, האיטי, ניקרגוואה ו-ונצואלה דרך מעברי גבול רשמיים, תוך מתן מעמד "פרול" זמני – קרי שחרור מוקדם לפני השלמת ריצוי העונש לצרכי "שיקום". התוכנית נתפסה על ידי רפובליקנים כעקיפה של חוקי ההגירה, ונחשפה כפגיעה להונאות, כאשר אלפי בקשות נדחו לאחר זיהוי מסמכים מזויפים.

‎התוצאה הייתה תחושת אובדן שליטה. דו"ח של המרכז לחקר ההגירה (CIS) מ-2023 העריך כי כ-2.3 מיליון מהגרים נכנסו לארה"ב כ"גוטאוויי" – כאלה שחמקו ממעצר, מספר גבוה בהרבה מ-600 אלף בתקופת טראמפ. ערים מובילות שהעניקו מקלט למהגרים לא חוקיים התמודדו עם משברים תקציביים: ניו יורק הוציאה כ-1.5 מיליארד דולר ב-2023 על קליטת מהגרים, ושיקגו דיווחה על מחסור במקומות מחסה. ראש עיריית ניו יורק, אריק אדמס, טען בראיון ל-NBC ב-2024: "אנחנו לא יכולים להמשיך לקלוט אלפים בלי תוכנית. וושינגטון חייבת לפעול". התחושה הזו של כאוס לא הייתה רק מקומית; היא הפכה לסוגיה לאומית שהזינה את הקמפיין של טראמפ.

‎ביוני 2024, לאחר שלוש שנים של ביקורת ציבורית ופוליטית, חתם ביידן על צו נשיאותי שהגביל בקשות מקלט כאשר מספר החציות היומי עלה על 2,500, מה שהפחית את המפגשים בארבעים אחוזים בתוך חודשים. אך הצו, שהגיע שלושה שבועות לפני העימות הראשון עם טראמפ, נתפס כתרגיל יחסי ציבור ציני, שאיחר את הרכבת בניסיון לשנות את התפיסה הציבורית של הפקרות.

לעומת זאת, ממשל טראמפ החדש, שהחל את כהונתו בינואר 2025, הראה תוצאות מהירות. תוך שלושה חודשים הוא הפחית את מפגשי המהגרים מ-600 אלף ל-200 אלף ברבעון – ירידה של 67%. המדיניות כללה החזרת מדיניות "הישארו במקסיקו", השעיית בקשות מקלט, השבתת אפליקציית CBP One לקביעת פגישות מקלט, פריסת 1,500 חיילים נוספים לגבול, הרחבת גירושים מהירים, הכרזת מצב חירום לאומי וביטול תוכניות פרול ומעמדי הגנה זמניים (TPS) עבור 850 אלף מהגרים.

טראמפ גם איים בתעריפים כלכליים על מדינות שלא שיתפו פעולה עם גירושים, מה שהוביל להסכמתן של מדינות כמו קולומביה ו-ונצואלה לקבל מגורשים. המהגרים עצמם הפיצו בקהילותיהם כי ארה"ב כבר לא "מזמינה", מה שהפחית את המוטיבציה לחצות את הגבול. ההצלחה המהירה הזו, לעומת הכאוס תחת ביידן, הדגישה כי הבלימה היא עניין של בחירת מדיניות, ולא כוח עליון.

״ייבוא פשיעה״ באמצעות מנגנון הטסה

‎אחד ההיבטים השנויים במחלוקת של מדיניות ההגירה של ביידן היה תוכנית ההטסה של מהגרים בלתי חוקיים ממתקני גבול לערים בארה"ב. על פי דוח של המרכז לחקר ההגירה (CIS) מ-2023, כ-530 אלף מהגרים שוחררו לארה"ב לאחר מעצר בגבול, ורבים מהם הוטסו בטיסות פנים מסחריות או צ’רטר ממתקנים בטקסס ואריזונה לערים כמו ניו יורק, שיקגו, דטרויט ומיאמי. התוכנית, שהופעלה על ידי CBP ו-ICE, התבססה על מדיניות "תפוס ושחרר", שבה מהגרים קיבלו "הודעה להתייצב" להליכי הגירה והורשו להמשיך לשהות חופשית בארה"ב.

התוכנית נתמכה על ידי ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) שסיפקו סיוע לוגיסטי, כולל כרטיסי טיסה ואוטובוסים, במימון חלקי של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID). דוח של הסנאט הרפובליקני מ-2023 העריך כי כ-85 אחוזים מהמהגרים שהוטסו לא התייצבו לדיוני ההגירה שלהם, מה שהגביר את תחושת חוסר שליטה.

‎מקרי פשיעה שבוצעו על ידי מהגרים שהגיעו בטיסות אלו עוררו זעם ציבורי והפכו לנשק פוליטי בידי טראמפ. דוגמה בולטת היא זו של רנגל סאלאס, מהגר ונצואלי שהוטס מטקסס לניו יורק באוקטובר 2023 לאחר שחרור ממתקן CBP באל פאסו. בינואר 2024 נעצר סאלאס בגין חשד לרצח של תייר בן 34 בטיימס סקוור, לאחר דקירה במהלך שוד מזוין. דוח משטרתי חשף כי הוא חלק מקבוצת 120 מהגרים שהגיעו בטיסת צ’רטר ממתקן CBP, והיה בעל היסטוריה של עבירות קלות בוונצואלה שלא נבדקה לפני שחרורו.

מקרה נוסף הוא של דומינגו פאבון, מהגר מהונדורס שהוטס משדה התעופה בבראונסוויל, טקסס, לשיקגו בנובמבר 2022. ביוני 2023 נעצר פאבון בחשד בתקיפה מינית של קטינה בת 14 בשיקגו, לאחר ששוחרר ללא מעצר ממושך עקב מדיניות מקומית שלא דיווחה ל-ICE. מקרה שלישי הוא של חורחה קסטיו, מהגר מקולומביה שהוטס מטקסס למיאמי ב-2023, ונעצר במרץ 2024 בחשד לסחר בסמים והשתייכות לרשת פלילית בפלורידה. דיווח של ה-Miami Herald חשף כי קסטיו שוחרר לאחר מעצר בגבול ללא בדיקת רקע מעמיקה, והגיע למיאמי בטיסת פנים מסחרית.

‎מקרים אלה חיזקו את הטענה כי מדיניות ההטסה של ביידן אפשרה לפושעים פוטנציאליים להסתובב חופשי, תוך סיכון הציבור. טראמפ ניצל את המקרים הללו בנאומיו, והציג אותם כראיה לכך שממשל ביידן "מייבא פשע" לארה"ב. בראיון ל-Breitbart באוקטובר 2024, אמר: "הם מטיסים רוצחים וסוחרי סמים לערים שלנו, ואז מתפלאים כשאנשים כמו לייקן ריילי נרצחים". הדמוקרטים, לעומת זאת, טענו כי המקרים הם נדירים וכי התוכנית נועדה להקל על עומס בגבול תוך שמירה על עקרונות הומניטריים.

אך התחושה הציבורית, כפי ששיקף סקר של Rasmussen Reports מ-2024, הייתה שונה: 62 אחוזים מהאמריקאים קשרו את ההגירה הבלתי חוקית לעלייה בפשיעה, מה שהפך את מדיניות ההטסה לנקודת מחלוקת מרכזית בבחירות.

המניעים האלקטורליים של הדמוקרטים

‎אילון מאסק, הסנאטור טד קרוז ופרשנים שמרנים טענו כי הדמוקרטים תמכו בהגירה בלתי חוקית ממניעים אלקטורליים, במטרה לשנות את הדמוגרפיה של ארה"ב ולהבטיח שליטה פוליטית ארוכת טווח של השמאל. "הדמוקרטים מציפים את המדינה במהגרים כדי להפוך אותה למדינת מפלגה אחת, כמו קליפורניה", כתב מאסק בינואר אשתקד. הטענה התבססה על ההנחה כי מהגרים, לאחר קבלת מעמד חוקי או אזרחות, יצביעו באופן גורף לדמוקרטים, כפי שקרה בקליפורניה לאחר חוק ההגירה של 1986, שהעניק אזרחות לשלושה מיליון מהגרים והפך את המדינה למעוז דמוקרטי. קרוז, בראיון ל-Fox News ב-2023, טען: "ביידן והאריס רוצים שמונה מיליון מצביעים חדשים שיחזקו את המפלגה הדמוקרטית לעשורים".

‎הטענה הזו, גם אם שנויה במחלוקת, זכתה לתהודה משמעותית. סקר של Rasmussen Reports מ-2024 הראה כי 54 אחוזים מהאמריקאים מאמינים שלדמוקרטים יש מניע אלקטורלי בהגירה, כאשר 73 אחוזים מהרפובליקנים ו-41 אחוזים מהעצמאיים הסכימו עם הטענה. התומכים הצביעו על מדיניות כמו הצעת חוק "דרים אקט", שמבקשת להעניק אזרחות למיליוני מהגרים שהגיעו כילדים, ועל תוכנית CHNV כראיות לכוונה לפייס קהילות מהגרים. דוח של ה-Heritage Foundation מ-2023 טען כי הדמוקרטים רואים במהגרים בסיס אלקטורלי עתידי, במיוחד במדינות כמו אריזונה וטקסס, שבהן האוכלוסייה ההיספנית גדלה במהירות.

‎עם זאת, מחקרים כמו זה של ה-Brookings Institution מ-2022 מראים כי מהגרים היספנים אינם מצביעים באופן אחיד לדמוקרטים. בטקסס ובפלורידה, למשל, היספנים תמכו יותר ויותר ברפובליקנים בשל ערכים שמרניים כמו משפחה, דת וכלכלה חופשית. המהפך בדרום טקסס ב-2024, שבו מחוזות היספניים עברו לטראמפ, מחליש את הטענה כי ההגירה מבטיחה יתרון דמוקרטי. הדמוקרטים, מצידם, טענו כי מדיניות ההגירה שלהם מונעת משיקולים הומניטריים, כמו מתן מקלט לנמלטים מאלימות ודיכוי, ולא ממטרות פוליטיות.

עם זאת, חוסר השקיפות במספרי המהגרים המשוחררים והתמיכה בתוכניות כמו CHNV, שהכניסה 520 אלף מהגרים, הזינו חשדות לגבי כוונותיהם. הוויכוח הזה הפך למוקד מרכזי בקמפיין 2024, כאשר טראמפ הציג את ההגירה כ"פלישה" שנועדה להחליש את הרפובליקנים, נרטיב שמצא אוזן קשבת בקרב מצביעים רבים.

הזדמנות כלכלית מיידית מהצד השני של הגבול

‎הגירה המונית מאמריקה הלטינית לארה"ב בין 2021 ל-2024 לא הייתה תופעה ספונטנית. היא נתמכה על ידי רשת מורכבת של ארגונים לא ממשלתיים (NGOs), במימון ממשלתי ופרטי, שיצרו תמריצים כלכליים ומעשיים לאזרחי מדינות כמו גואטמלה, הונדורס ואל סלבדור לעזוב את בתיהם. על פי דוח של ה-Heritage Foundation מ-2023, הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID) הקצתה כ-2.6 מיליארד דולר בין 2021 ל-2023 לתוכניות "סיוע הומניטרי" במדינות מרכז אמריקה, שנועדו לכאורה לטפל בסיבות השורש של ההגירה, כמו עוני ואלימות. בפועל, כספים אלה זרמו לארגונים שסיפקו סיוע ישיר למהגרים בדרכם לארה"ב, כולל מזון, מחסה, שירותי רפואה וייעוץ משפטי. ארגונים כמו HIAS, Catholic Charities, ו-Médecins Sans Frontières קיבלו מענקים של USAID והפעילו מחנות תמיכה לאורך נתיבי ההגירה במקסיקו, במיוחד בערים כמו טפצ’ולה וטיחואנה.

‎ג’ורג’ סורוס, דרך קרן החברה הפתוחה (OSF), מילא תפקיד משמעותי במימון ארגונים התומכים בהגירה. על פי דוח של Judicial Watch מ-2022, OSF הקצתה כ-15 מיליון דולר בין 2018 ל-2022 לארגונים כמו Pueblo Sin Fronteras, שהוביל קרוואנים של מהגרים ב-2018-2022, ו-La Raza, שסיפק ייעוץ משפטי למהגרים בארה"ב. הארגונים הללו פרסמו מדריכים בשפות ספרדית, מאיה וקצ’יקל, שהסבירו למהגרים כיצד להגיש בקשות מקלט ולנצל זכויות משפטיות בארה"ב.

בנוסף, הבנק הבין-אמריקאי לפיתוח (IDB), שנתמך על ידי ארה"ב, הקצה כ-300 מיליון דולר לתוכניות "הכשרה להגירה" בגואטמלה והונדורס, שכללו סדנאות על "הזדמנויות בצפון" ומידע על מעברי גבול בטוחים. תוכנית זו, שנוהלה בשיתוף עם UNHCR, כללה לעיתים מתן כרטיסי חיוב למהגרים במקסיקו, בסכומים של עד 800 דולר לחודש, מה שהקל על המשך מסעם לגבול.

מבקרים, כולל רפובליקנים ופרשנים שמרנים, טענו כי המנגנון הכספי הזה יצר "תעשיית הגירה" שתמרצה אנשים לעזוב את בתיהם, תוך ניצול מצוקתם הכלכלית. דו"ח של ה-Heritage Foundation טען כי התמיכה הכספית הפכה את ההגירה לתופעה מלאכותית, שמונעת על ידי תמריצים כלכליים ולא רק על ידי מצוקה. לדוגמה, תוכנית של UNHCR, שמומנה חלקית על ידי USAID, סיפקה כרטיסי חיוב בסך 400-800 דולר למהגרים במקסיקו, מה שאפשר להם לרכוש מזון, תחבורה ושירותים בדרך לגבול. התוכנית הזו, שפורסמה על ידי ארגונים במדינות המוצא, הגבירה את המוטיבציה להגר, כאשר תושבים רבים ראו בהגירה הזדמנות כלכלית מיידית. טראמפ עצמו ניצל את הטענות הללו בקמפיין שלו, והאשים את ביידן ב"מימון פלישה" של מהגרים, נרטיב שזכה לתמיכה רחבה בקרב מצביעים שמרנים.

‎אגב, חלק מהארגונים שפעלו בארה"ב, כמו HIAS, היו מעורבים גם בקמפיין "נשלחים אל מותם" בישראל ב-2018, שמטרתו הייתה לסכל תוכנית ממשלתית לגירוש מסתננים לסודן ואריתריאה. HIAS, שקיבל מימון מ-USAID ו-OSF, פעל בישראל בשיתוף עם ארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, והמוקד לפליטים ומהגרים. הקמפיין כלל הפגנות, עצומות, ותמיכה משפטית בעתירות לבג"ץ, וטען כי גירוש המסתננים מסכן את חייהם עקב אלימות במדינות היעד.

HIAS השתמש בנרטיב דומה בארה"ב, תוך טענה כי מהגרים ממדינות מרכז אמריקה זכאים למקלט עקב איומים מצד כנופיות כמו MS-13 ובריו 18. הדמיון בין הקמפיינים נעוץ בגישה המשלבת סיוע הומניטרי עם פעילות פוליטית לקידום הגירה ללא הגבלה, תוך שימוש במימון ממקורות דומים כמו USAID ו-OSF. בישראל, הקמפיין הצליח לעכב את התוכנית עד שבוטלה ב-2018, בעוד שבארה"ב פעילות הארגונים תרמה להגברת זרם המהגרים לגבול.

קמלה האריס: פניית הפארסה של "צארית הגבול"

‎במרץ 2021 מינה ביידן את סגניתו, קאמלה האריס, לטפל בסיבות השורש של ההגירה ממדינות מרכז אמריקה – תפקיד שכונה בתקשורת "צארית הגבול". התפקיד, שהתמקד בתיאום דיפלומטי עם גואטמלה, הונדורס ואל סלבדור, היה הזדמנות להאריס להראות מנהיגות. במקום זאת, היא הפכה לסמל של חוסר מעש והתחמקות. האריס ביקרה בגבול פעם אחת בלבד, ביוני 2021 באל פאסו, טקסס, לאחר לחץ תקשורתי כבד. כאשר לסטר הולט מ-NBC שאל אותה מדוע לא ביקרה בגבול, היא השיבה בחוסר נוחות "ביקרתי בעבר, ואני אבקר שוב", והוסיפה בצחוק מתגונן: "לא הייתי גם באירופה, ואני לא מבינה מה הנקודה". התגובה הפכה לוויראלית, ונתפסה כחוסר רצינות שפגע בתדמיתה.

‎לקראת הבחירות ב-2024, האריס המשיכה להתחמק משאלות על תפקידה. בראיון ל-CNN בספטמבר 2024, היא טענה כי "עבדתי קשה עם מדינות מרכז אמריקה כדי לטפל בסיבות ההגירה, והשגנו התקדמות משמעותית", אך לא סיפקה דוגמאות קונקרטיות או נתונים. כאשר ברט באייר מ-Fox News לחץ אותה באוקטובר 2024 עם שאלה על שמונת מיליון המפגשים בגבול, היא השיבה: "הגבול הוא אתגר מורכב, ואנחנו צריכים מערכת שפועלת, לא רק אכיפה". התגובות הלאקוניות והכלליות הללו לא הצליחו לשכנע מצביעים, והאריס נתפסה כמנותקת מהמציאות בשטח.

‎יותר מכך, האריס ביצעה תפנית חדה בעמדותיה, מה שהוסיף לתחושת חוסר האמינות שלה. כסנאטורית ב-2019, היא תמכה באי-אכיפה נגד מסתננים במקרים של חציית גבול בלתי חוקית, הציעה לסגור מתקני מעצר של ICE, ואמרה כי יש לכנות מסתננים כ"לא מתועדים" ולא "בלתי חוקיים". בראיון ל-CNN ב-2019, אמרה: "חציית גבול לא צריכה להיות עבירה פלילית; זו עבירה אזרחית". אך ב-2024, כמועמדת לנשיאות, היא אימצה שפה קשוחה יותר, והבטיחה בראיון ל-CBS ביולי: "אני מאמינה בביטחון גבולות, ואנחנו נעבוד כדי לוודא שהחוק נאכף".

השינוי הזה, שנראה כניסיון לפייס מצביעים מתונים, נתפס כציני, במיוחד לאור כישלונה להציג תוכנית קונקרטית לטיפול במשבר. סקר של Pew Research מינואר 2025 הראה כי רק 35 אחוזים מהציבור האמינו שהאריס טיפלה היטב במשבר ההגירה, לעומת 60 אחוזים שתמכו בגישתו של טראמפ.