הטענה המרכזית
המונח "הסכסוך הערבי-ישראלי" התקבע בשיח המדיני והאקדמי כתיאור כוללני של העימות בין מדינת ישראל למדינות בסביבתה. מאמר זה טוען כי מדובר בהבניה מושגית שנולדה בעידן הפאן-ערביות במחצית השנייה של המאה העשרים, וכי תוקפה האנליטי נשחק עם התפרקות הרעיון הפאן-ערבי, כך שהמושג הזה אינו רלוונטי עוד למציאות. המאמר בוחן האם בכלל יש "אומה ערבית, או לאום ערבי" במובן האתני-לאומי של קהילה בעלת תודעת ריבונות משותפת, מעבר לשפה הערבית, או שכל ההגדרה והביסוס של הלאום או האומה הערבית נועדו לשרת, משיקולים פוליטיים וצבאיים, את שורשי הסכסוך בין מדינות ערב לישראל, ובעיקר את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ולתארו כסכסוך של האומה הערבית עם ישראל, ולא כסכסוך נקודתי מצומצם.
נקודת המוצא
המונח "הסכסוך הערבי-ישראלי" משמש זה עשרות שנים כמסגרת פרשנית מרכזית לניתוח יחסי ישראל ומדינות האזור. השימוש הנרחב בו, הן בשיח האקדמי והן בשיח התקשורתי והמדיני, יצר תחושה שמדובר בתיאור עובדתי-ניטרלי של מציאות נצחית. ואולם, בחינה היסטורית ומושגית מדוקדקת חושפת, כי לא מדובר בקטגוריה ניטרלית, אלא במונח שנוצר בתוך הקשר אידאולוגי מסוים, ששיקף שלב תודעתי ופוליטי ייחודי בהתפתחות המזרח התיכון, ואשר תוקפו האנליטי הולך ונשחק בעת הנוכחית.
עמדת המוצא של מאמר זה היא שכל מסגרת מושגית מוטענת בהנחות יסוד. המונח "סכסוך ערבי–ישראלי" טומן בחובו הנחה משמעותית, לפיה ישות המכונה "הערבים" מהווה סובייקט פוליטי מאוחד, שניתן לתארו כצד אחד לסכסוך. הנחה זו לא הייתה מובנת מאליה, ומקורה בנסיבות היסטוריות מסוימות שיש לבחון אותן.
המאמר בנוי סביב שלוש שאלות מרכזיות: ראשית, מהם הקריטריונים לקיומה של אומה במובנה האתנו-לאומי המודרני, ובמיוחד מהי ההבחנה בין קהילה תרבותית לבין עם ריבוני? שנית, האם התגבשה במאה העשרים ישות ריבונית ערבית מאוחדת העומדת בקריטריונים אלה? ושלישית, האם המסגרת של "הסכסוך הערבי-ישראלי" עודנה תיאור נאמן של המציאות המדינתית העכשווית, או שמא חלף זמנה?
הטענה המרכזית של המאמר היא כי האידאולוגיה של אחדות ערבית, שהגיעה לשיאה בעידן נאצר, פעלה כמסגרת תודעתית רבת השפעה אשר עיצבה גם את תפיסת הסכסוך עם ישראל. ואולם, מסגרת תודעתית זו לא הבשילה לכדי עם ריבוני מאוחד בעל מוסדות שלטון, חוקה ומנגנוני כפייה משותפים. לפיכך, המונח "הסכסוך הערבי–ישראלי" שיקף תקופה אידאולוגית מסוימת יותר מאשר מבנה מוסדי בר קיימא. עם שחיקת אידאולוגיית הפאן-ערביות, נחלש גם הכוח האנליטי של המסגרת המושגית שנבנתה עליה.
מסגרת המחקר
כדי לבחון את השאלה האם התקיימה "אומה ערבית" במובנה המודרני, יש להניח תחילה מסגרת תיאורטית. ספרות הלאומיות המודרנית מבחינה הבחנה מהותית בין שני סוגי קהילות: קהילה תרבותית-לשונית, מצד אחד, ואומה פוליטית ריבונית, מצד שני.
קהילה תרבותית-לשונית היא קבוצה החולקת שפה, מסורת, זיכרונות היסטוריים משותפים וזהות תרבותית. בנדיקט אנדרסון כינה אותה "קהילה מדומיינת" – ישות שחבריה לעולם לא יכירו זה את זה באופן אישי, ואף על פי כן חשים שייכות משותפת. ארנסט גלנר הדגיש כי תהליך התיעוש והאחדות התרבותית הם שיצרו את הצורך בלאומיות, כמנגנון המתאים את הזהות לדרישות המדינה המודרנית. אנתוני סמית' הציע כי ליבת האומה נמצאת ב"אתנוס" – בזיקה לקבוצת מוצא שממנה מתפתחת הלאומיות המודרנית.
ואולם, הסכמה בין החוקרים קיימת בנקודה אחת: שפה ותרבות משותפות אינן מספיקות לייצר אומה במובנה הפוליטי. לשם כך נדרשת ריבונות: כלומר, תביעה להנהגה עצמית, מוסדות שלטון ויכולת להפעיל כוח חוקי על טריטוריה מוגדרת.
ניתן לזהות ארבעה רכיבים מצטברים המגדירים אומה ריבונית במובנה המודרני: ראשית, טריטוריה פוליטית מאוחדת, או לפחות תביעה ברורה לריבונות עליה. שנית, מוסדות שלטון משותפים – ממשלה, פרלמנט, מערכת שיפוטית – הפועלים על פני כלל שטח האומה. שלישית, תודעת ריבונות קולקטיבית, דהיינו הכרה של חברי הקהילה בעצמם כנושאי ריבונות משותפת, המחויבים לגוף מדיני אחד. רביעית, מסגרת משפטית-חוקתית מאחדת, המגדירה את כללי המשחק הפוליטי ומחייבת את כלל האזרחים.
שפה משותפת עשויה להוות רכיב חשוב ואף מגבש, אך אינה מספיקה כשלעצמה. שווייץ מציגה שלוש קהילות לשוניות המאוחדות לעם אחד; בלגיה הוכיחה ששתי קהילות לשוניות יכולות לחיות בתוך מסגרת מדינתית אחת, גם בתנאים של מתיחות; לעומת זאת, כל דוברי הספרדית בעולם אינם מהווים אומה אחת. מבחן הריבונות, לפיכך, הוא המבחן ההכרחי.
הפאן-ערביות מול זהויות לאומיות
כדי להבין את עליית הפאן-ערביות, יש לחזור לנסיבות ההיסטוריות שבהן נוצרו המדינות הערביות המודרניות. קריסת האימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הותירה ריק מדיני עצום במרחב הערבי. הסדרי ורסאי, הסכם סייקס-פיקו והמנדטים הבריטיים והצרפתיים עיצבו מחדש את המפה, ויצרו מדינות חדשות שגבולותיהן שורטטו בידי כוחות קולוניאליים, לא תמיד בהתחשב במציאות האתנית, השבטית או הדתית.
תהליכי בניית מדינה החלו בכל טריטוריה בנפרד: עיראק, סוריה, ירדן, לבנון, מצרים – כל אחת פיתחה מנגנוני שלטון, מוסדות ביורוקרטיים וצבאות לאומיים משלה. ואולם, בד בבד עם תהליכים מדינתיים אלה, נוצרה תשתית לזהות אזורית מאחדת: שפה ערבית משותפת, מורשת תרבותית ודתית משותפת וזיכרון קולקטיבי של עידן הזהב הערבי – כולם פעלו כחומרי גלם לאידאולוגיה לאומית.
הקמת הליגה הערבית ב-1945 מסמנת ניסיון מוסדי לתרגם את הזהות הערבית המשותפת לפעולה פוליטית מתואמת. הליגה יצרה פורום לדיון בין-ממשלתי, מנגנון לגיבוש עמדות משותפות ותשתית לשיתוף פעולה כלכלי ותרבותי. ואולם, בפועל נותרה הליגה מסגרת בין-ממשלתית שבה כל חברה שמרה על ריבונותה המלאה.
הכשל המוסדי המרכזי של הליגה נגע לאכיפה: לא היה ביכולתה לכפות החלטות על המדינות החברות, היא לא פיתחה מנגנוני יישוב סכסוכים מחייבים בין חבריה, ולא הפכה לגוף על-מדינתי בעל ריבונות עצמאית. כשל זה לא היה מקרי – הוא שיקף את האמביוולנטיות הפנימית של הפרויקט: המדינות הערביות רצו שיתוף פעולה, אך לא ויתור על ריבונות.
בהנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים מ-1954, הגיעה אידאולוגיית האחדות הערבית לשיאה. נאצר הפך לסמל הפאן-ערביות – לתנועה שביקשה להפוך את הזהות הערבית המשותפת לבסיס לאיחוד פוליטי ממשי. הרטוריקה הנאצרית דיברה על "האומה הערבית" כגוף פוליטי אחד, המאוים על ידי האימפריאליזם המערבי וישראל, ואשר חייב לפעול באחדות.
הרגע הדרמטי ביותר בניסיון לתרגם רעיון זה למציאות היה הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת ב-1958 – איחוד בין מצרים לסוריה. ואולם, הניסוי הסתיים בכישלון ב-1961, כאשר הפיכה סורית הביאה לפרישת סוריה. כישלון זה היה רב-משמעות: הוא הדגיש שאפילו כאשר יש רצון פוליטי מוצהר, השוני באינטרסים, במסורות הפוליטיות ובמבנים הביורוקרטיים הנפרדים, מקשה עד מאוד על בניית ריבונות משותפת.
עיצוב מסגרת "הסכסוך הערבי-ישראלי"
מלחמות 1948, 1967 ו-1973 עוצבו בשיח הציבור הערבי, הישראלי והמערבי כאחד, כמאבק אזורי כולל. ההגדרה "הסכסוך הערבי-ישראלי" שירתה מטרות שונות: בעבור הצד הערבי, היא ביטאה סולידריות ואיחוד מול איום משותף; בעבור ישראל, היא לעיתים עוררה חשש ולעיתים אפשרה להציג עצמה כדוד מול גוליית; בעבור מעצמות חיצוניות, היא סיפקה מסגרת אנליטית פשוטה לניהול מדיניות חוץ.
ואולם, הלחימה עצמה הייתה בפועל פעולה של מדינות ריבוניות נפרדות. מצרים, סוריה, ירדן, עיראק – כל אחת שלחה את כוחותיה על פי שיקוליה הלאומיים, יכולותיה הצבאיות והאינטרסים המדינתיים שלה. לא היה מפקד עליון מאוחד; לא הייתה אסטרטגיה אזורית קוהרנטית; לא היו מוסדות פיקוד משותפים. הפיזור הצבאי הדרמטי ב-1967, שבו הצליחה ישראל להביס שלושה צבאות בתוך ימים ספורים, נבע בין היתר מכשל קואורדינציה מהותי בין הצבאות הערביים.
המונח "ערבי" בהקשר זה שימש מסגרת תודעתית ואידאולוגית יותר מאשר תיאור של סובייקט ריבוני אחיד. הוא העניק לגיטימציה לפעולה צבאית ומדינית על ידי שייכותה לנרטיב כולל של הגנת כבוד ערבי, שחרור פלסטין ומאבק ב"תוקפנות הציונית". אך תחת המעטה הרטורי הזה פעלו אינטרסים מדינתיים שונים ולעיתים אף מנוגדים.
כאשר מיישמים את הקריטריונים שנקבעו לעיל על הקהילה הערבית, מתקבלת תמונה ברורה: לא הייתה ואין כיום טריטוריה ריבונית אחת; המרחב הערבי מחולק למדינות ריבוניות נפרדות בעלות גבולות בין-לאומיים מוכרים. גם מוסדות שלטון משותפים לא היו ואינם. הליגה הערבית, כאמור, לא פיתחה ריבונות על-מדינתית: החלטותיה אינן מחייבות על פי דין בין-לאומי. מבחינת מסגרת משפטית מאחדת אין חוקה ערבית, אין בית משפט ערבי עליון בעל סמכות מחייבת, ואין מערכת אכיפה אזורית. מבחינת מוקד נאמנות פוליטית גם בשיא הפאן-ערביות, הנאמנות הפוליטית הממשית של האזרח הערבי הייתה לממשלת מדינתו, לא לאיזו "ממשלה ערבית" שלא הייתה קיימת.
מה שכן קיים הוא זהות תרבותית ולשונית עשירה ומשמעותית. השפה הערבית, בגרסאותיה המוסכמות, יוצרת קשר עמוק בין קהילות ממרוקו ועד עיראק. האסלאם, גם אם לא כל הערבים הם מוסלמים, מהווה מרכיב זהות חשוב. מורשת תרבותית, ספרותית ואינטלקטואלית משותפת של שירה, פרוזה ופילוסופיה יוצרת תחושת השתייכות ממשית.
מה שגם קיים הוא אידאולוגיה פוליטית, הפאן-ערביות, שתרגמה את הזהות התרבותית לפרויקט פוליטי, ביקשה לגייס אותה לצורכי מאבק, ויצרה סולידריות שהתבטאה גם בפעולה מדינית. אך אידאולוגיה אינה ריבונות. הבחנה זו היא ליבת הטענה האנליטית של המאמר.
השוואה למרחבים פוסט-אימפריאליים
לאחר קריסת האימפריה הספרדית בראשית המאה התשע-עשרה, נוצרו בדרום אמריקה מדינות ריבוניות נפרדות. כולן חולקות שפה ספרדית, מסורת קתולית ורקע קולוניאלי משותף. חלומות האיחוד של סימון בוליבר, שביקש להקים "גראן קולומביה", אחד מהפרויקטים השאפתניים ביותר לאיחוד אזורי, התנפצו על מציאות האינטרסים המדינתיים. כיום, אף שקיימים גופים אזוריים, לא התקיימה ריבונות על-מדינתית אמיתית. הזהות התרבותית הלטינו-אמריקאית חיה, אך לא הייתה לה מקבילה ריבונית.
גם המדינות האפריקאיות הצרפתיות חולקות שפה, מורשת קולוניאלית ואפילו מוסדות משותפים. אולם, הן מדינות ריבוניות נפרדות, וניסיונות לאיחוד אזורי לא הצליחו ליצור ריבונות אזורית מחייבת.
חבר העמים הבריטי – (Commonwealth of Nations) מהווה דוגמה מעניינת לזהות פוסט-אימפריאלית ללא ריבונות. שבעים ושש מדינות חולקות סמל מלכותי, מסורת משפטית (Common Law) ושפה אנגלית. אולם, חבר העמים אינו ישות ריבונית, ולמלך אין סמכות מחייבת על החברים בו.
בכל המקרים מתגלה דפוס דומה: קהילה תרבותית רחבה, שאיפות לאיחוד, אך ריבונות שנותרת מדינתית. האחדות הערבית אינה ייחודית ובכך היא אינה כישלון מוסרי, היא משקפת דינמיקה כללית שבה בניית מדינה גוברת על חלומות פדרליים.
שחיקת המסגרת האזורית
חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979, בהובלת אנואר סאדאת ומנחם בגין, שינתה באופן מהותי את מבנה "הסכסוך הערבי-ישראלי". מצרים, המדינה הערבית הגדולה ובעלת הצבא החזק ביותר בסבבי המלחמות עם ישראל, בחרה בפרגמטיזם מדינתי על פני סולידריות אידאולוגית ערבית. ההחלטה כנראה עלתה לסאדאת בחייו (יש תיאוריות לפיהן הוא נרצח בעיקר בגלל התנגדותו להחלת חוקי השריעה, אך אחרים סבורים שהמניע העיקרי הוא הובלת הסכם השלום עם ישראל), אך העמידה חזות ברורה: האינטרס הלאומי המצרי גבר על מחויבות לפרויקט הפאן-ערבי.
הדחייה הרשמית של מצרים מן הליגה הערבית לאחר החתימה המחישה עד כמה ההסכם נתפס כהפרה של נורמת הסולידריות הערבית. ואולם, בתוך שנים אחדות שבה מצרים לליגה, כאשר המציאות הביאה מדינות ערביות אחרות להכיר בכך שהאינטרס שלהן אינו מחייב בידוד ממצרים.
הסכם השלום בין ירדן לישראל ב-1994 הוסיף ממד נוסף. ירדן, הגובלת בישראל ואשר לקחה חלק במלחמות 1948 ו-1967, בחרה אף היא בנורמליזציה. "המסגרת הערבית" של הסכסוך הלכה ונשחקה.
תהליכי הנורמליזציה במסגרת הסכמי אברהם (2020), שבמסגרתם נרמלו יחסיהן עם ישראל איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן, סימנו שלב חדש. מדובר במדינות שלא היו צד ישיר למלחמות, אך מחויבותן לפרויקט הסולידריות הערבית מנעה בעבר מהן להכיר בישראל באופן פומבי.
הסכמי אברהם חשפו כי האינטרסים האסטרטגיים, בין היתר בשל איום איראני גובר, גוברים על מחויבות לנרטיב "הסכסוך הערבי–ישראלי". פרגמטיזם מדינתי גבר על אידיאולוגיה אזורית.
כך שהמסגרת של "הסכסוך הערבי–ישראלי" לא נעלמה לחלוטין; היא עדיין נוכחת כרטוריקה, כנרטיב וכמסגרת סמלית. אך כמתאר של ריבונות משותפת הפועלת נגד ישראל, כוחה נחלש מאוד. הסכסוך עם הפלסטינים, שהוא לאומי ספציפי ולא "ערבי" כולל, נותר בעינו, אך הוא שונה במהותו מ"הסכסוך הערבי -ישראלי" שאפיין עשורים קודמים.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי נקודתי, מוגדר, ובעל מאפיינים ספציפיים, שאינם מתמזגים טבעית עם ה"סכסוך הערבי-ישראלי" הרחב. בליבתו עומדת מחלוקת על טריטוריה מוגדרת, על זכויות לאומיות ועל זהות פוליטית של קהילה לאומית מסוימת. מאפיינים אלה, כפי שיוצג להלן, הם שהניעו את ההנהגה הפלסטינית לאורך עשרות שנים למסגר את הסכסוך בתוך נרטיבים רחבים יותר – ערביים, מוסלמיים ואנטי-קולוניאליים, ולא להותיר אותו כפי שהוא: מחלוקת לאומית מקומית.
הבנת האסטרטגיה הפלסטינית מחייבת הבנת מבנה הכוחות: ישות פוליטית ללא מדינה, ללא צבא עצמאי וללא עוצמה כלכלית, המתמודדת עם מדינה בעלת צבא, כלכלה ומוסדות בין-לאומיים מוכרים. בתוך מערך א-סימטרי זה, האינטרס הפלסטיני מחייב, מנקודת מבטה האסטרטגית, הגדלת מסת הכוח הנתפס שלה.
כלי מרכזי להשגת מטרה זו היה הצגת הסכסוך לא כמחלוקת לאומית נקודתית, אלא כחלק ממאבק כולל: תחילה כ"סכסוך ערבי-ישראלי", ובהמשך, ובמיוחד עם עלייתן של תנועות אסלאמיסטיות, גם כ"סכסוך דתי" בין אסלאם ליהדות. כל הרחבה כזו של המסגרת שירתה מטרה אסטרטגית ברורה: גיוס שחקנים נוספים – מדינות, עמים, תנועות לצד הפלסטיני, ויצירת לחץ בין-לאומי מצטבר על ישראל.
מאז הקמתו ב-1964, ובמיוחד מאז עלייתו של יאסר ערפאת להנהגה בשלהי שנות השישים, נקט אש"ף אסטרטגיה עקבית של מיתוג הסכסוך כסכסוך ערבי-ישראלי כולל. ערפאת ביקר שוב ושוב בבירות ערביות, נשא נאומים בפני ה"אומה הערבית", והדגיש את ייצוגו כנציג לא רק של הפלסטינים, אלא של "חרב האומה הערבית" בפני "המוצב הציוני-אימפריאליסטי".
האסטרטגיה הניבה פירות מסוימים: ב-1974 הכירה הליגה הערבית באש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני"; באותה שנה נשא ערפאת נאום בעצרת האו"ם כנציג תנועת שחרור לאומית. ואולם, הצלחות אלה נשענו על מסגרת הפאן-ערביות, על ההנחה שיש "עולם ערבי" מגובש המחויב לסולידריות עם הפלסטינים.
מדינות השכנות לישראל – מצרים, ירדן, סוריה ולבנון – שיתפו פעולה, כל אחת מטעמיה, עם מסגרת "הסכסוך הערבי-ישראלי". בעבורן, המסגרת הרחבה שירתה מטרות פנימיות: היא סיפקה נרטיב המאחד אוכלוסיות מגוונות מאחורי מנהיגות, היא הסיטה תשומת לב מכשלים פנים-מדינתיים והיא העניקה לגיטימציה לתקציבי ביטחון עצומים. המלחמות עם ישראל שירתו, בין היתר, צרכים פוליטיים פנימיים, גם כאשר סיכוייהן הצבאיים לא היו מזהירים.
ביסודה של ההשתתפות הצבאית הערבית עמדו אינטרסים מדינתיים, לא מחויבות לריבונות ערבית משותפת. ירדן לחמה ב-1948, בין היתר, כדי להרחיב את שליטתה על הגדה המערבית; מצרים ב-1948 שאפה לנוכחות בנגב; ואילו סוריה ביקשה השפעה בלבנון ובצפון ישראל – פלסטין לשיטתם. הסולידריות הערבית הייתה גם כלי במשחקים אזוריים של מדינות ריבוניות המגנות על האינטרסים שלהן.
עם עלייתן של תנועות אסלאמיסטיות, ובמיוחד חמאס מ-1987 ואילך, נוסף ממד נוסף להרחבת המסגרת: הצגת הסכסוך כ"ג'יהאד" דתי, כמאבק עולמי של האסלאם ביהדות ובמערב. מסגרת זו אפשרה גיוס קהלים שמחוץ לעולם הערבי דובר הערבית, כמו מוסלמים באינדונזיה, בפקיסטן ובמרוקו, לתמיכה בסכסוך שבלעדיה היה נותר נחלתם של "הפלסטינים".
הרחבת המסגרת הדתית שירתה אינטרס אסטרטגי דומה: הגדלת מסת הלחץ הבין-לאומי על ישראל, על ידי הפיכת הסכסוך לעניין שמגייס קהלים הרבה מעבר לשטח הסכסוך הממשי.
כאן אנו מגיעים לנקודה האנליטית החשובה ביותר לההווה: שחיקת הפאן-ערביות וגל הנורמליזציה של מדינות ערביות עם ישראל מפרים את הקישור בין הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לבין ה"סכסוך הערבי-ישראלי" הרחב. ולפירוק קישור זה משמעות אסטרטגית עמוקה להנהגה הפלסטינית.
כל עוד התקיים הנרטיב של "הסכסוך הערבי-ישראלי", הפלסטינים יכלו להציג עצמם כ"חוד החנית" של מאבק ערבי כולל ולתבוע מהמדינות הערביות עמידה איתנה לצידם כחובה לאומית. הסכמי שלום ונורמליזציה ערביים עם ישראל מרוקנים מתוכן את הנרטיב הזה. הם אומרים, בפועל: הסכסוך שלנו עם ישראל, אם היה בכלל, הסתיים; הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא עניינם של הפלסטינים בלבד.
מרגע שהעולם הערבי משך ידיו מהסכסוך, הפלסטינים נותרים עם המציאות כפי שהייתה מאז ומתמיד: מחלוקת לאומית נקודתית בינם לבין ישראל. סכסוך כזה, גם אם הוא טעון מוסרית ופוליטית, ניתן לפתרון במנגנוני משא ומתן בין שני צדדים וסביר שיתנהל כיחסי שתי ישויות לאומיות ולא כמאבק של "אומה" כנגד "מדינה".
כאן מתגלה פרדוקס עמוק באסטרטגיה הפלסטינית: ההצלחה לגייס את העולם הערבי להגדרת הסכסוך כ"ערבי-ישראלי" נשענה על עוצמתה של הפאן-ערביות. ואולם, בדיוק משום שהאחדות הערבית לא הייתה ריבונית ומוסדית, אלא אידאולוגית בלבד, ברגע שהאידאולוגיה נחלשת, נחלשת גם המחויבות. המדינות הערביות, שפעלו מאינטרסים מדינתיים גם כאשר הסתתרו מאחורי הפאן-ערביות, ממשיכות לפעול מאינטרסים מדינתיים כשהן נפרדות ממנה.
פרדוקס נוסף טמון בניסיון להרחיב את המסגרת לממד דתי: גיוס הזהות האסלאמית הגביר את מחויבות מיליוני מוסלמים בעולם לסכסוך, אך במחיר הרדיקליזציה של המאבק עצמו וצמצום מרחב המשא ומתן. תנועה שמגדירה את הסכסוך כ"ג'יהאד" מתקשה אחר כך להגיע לפשרה מדינית מבלי להיתפס כבוגדת בעקרונותיה הדתיים.
לנוכח כל האמור, מסתמנת תמונה ברורה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בגרעינו, הוא סכסוך לאומי נקודתי בין שתי קהילות על טריטוריה מוגדרת – ארץ ישראל, שהם מכנים פלסטין. ההרחבות לסכסוך "ערבי-ישראלי" ו"מוסלמי-יהודי" לא היו תיאורים עובדתיים של המציאות, אלא אסטרטגיות גיוס שנבנו על אידאולוגיות אזוריות ודתיות ושנועדו לשנות את מאזן הכוחות לטובת הצד הפלסטיני.
ככל שהאידאולוגיות הללו נחלשות ופירוק הסכסוך מהמסגרת הערבית הכוללת הוא בניגוד מוחלט לאינטרס הפלסטיני, כן נחשף הסכסוך במהותו הנקודתית. ניתוח זה אינו שולל את כובד המשקל המוסרי והאנושי של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ואינו קובע מסמרות לאופן פתרונו, אך הוא מאפשר לראות אותו בבהירות: לא כמאבק אסכטולוגי כולל, הקשור לאחרית הימים, ולא כנדבך בלתי נפרד של "הסכסוך הערבי-ישראלי" אלא כמחלוקת לאומית ספציפית הניתנת, ככל הסכסוכים הלאומיים האחרים, לניתוח מדיני ולפתרון מוסכם.
השורה התחתונה
מאמר זה ביקש לבחון כיצד נוצר המונח "הסכסוך הערבי-ישראלי", מהי מסגרת הנחות הרקע שנשא עמו ומדוע תוקפו האנליטי נשחק. הניתוח הראה כי הפאן-ערביות פעלה כאידיאולוגיה פוליטית משמעותית ורבת השפעה, אשר גיבשה זהות תרבותית ותרגמה אותה לפרויקט פוליטי. אך יחד עם זאת, תהליך זה לא הניב ריבונות על-מדינתית. לא התקיימה אומה ערבית ריבונית במובנה המוסדי המודרני, לא הייתה טריטוריה ריבונית אחת, לא היו מוסדות שלטון מחייבים, לא חוקה ולא מוקד נאמנות פוליטית ייחודי.
לפיכך, המונח "הסכסוך הערבי-ישראלי" שיקף שלב היסטורי ואידיאולוגי מסוים, שיאה של הפאן-ערביות יותר מאשר מבנה ריבוני מתמשך. עם שחיקתה של אידיאולוגיה זו, ועם הסכמי שלום ונורמליזציה שהעמידו את האינטרס המדינתי מעל לסולידריות האזורית, הלך ונחלש גם כוחו האנליטי של המונח.
השורה התחתונה היא אינה שלילה של זהות תרבותית ערבית ממשית, עשירה ומשמעותית. המסקנה היא הבחנה הכרחית בין רעיון פוליטי לבין התגשמות מוסדית. הבחנה זו מאפשרת קריאה מדויקת יותר של ההיסטוריה והעתיד של זירת המזרח התיכון, קריאה שתשחרר את הניתוח מאידיאולוגיות שמקורן בעידן שחלף, ובעיקר הבנה כי הסכסוך עם הפלסטינים אינו סכסוך ערבי-ישראלי כפי שמעוניינים הפלסטינים להציגו, אלא נקודתי מקומי.
רשימה ביבליוגרפית
