לאחרונה שב ועולה בשיח הציבורי הטיעון בדבר היותה של ישראל מדינת חסות של ארה״ב, ויש אף שהרחיקו לכת עד כדי הגדרתה כווסל. המעורבות האמריקאית העמוקה באה לידי ביטוי, בין היתר, בהקמת מפקדה קדמית בקריית גת בפיקוד קצין בכיר מפיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) ובנוכחות שגריר ארה"ב בתימן לשעבר, כנציג הבכיר של מזכירות המדינה. בנוסף לכך ניתן לציין את המאמץ העצמאי-אמריקני לאיסוף מודיעיני בכל הנוגע למתרחש ברצועת עזה, הלכה למעשה – אבל האם כל אלו הם אכן בחזקת ההוכחה האולטימטיבית לטיעון המושמע בדבר מדינת חסות?
מדינת חסות (או וסל) תלויה באופן מוחלט בתמיכתה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של מעצמה. ישראל אכן תלויה בארה"ב ובתמיכתה המאוד משמעותית, בעיקר הביטחונית והמדינית וביתר שאת בשל בידודה ומעמדה המתדרדר בקהילה הבינלאומית עד כדי רדיפתה והפיכתה למנודה ולמוקצית, בעיקר מאז 7 באוקטובר. התלות הזו, כמובן, לא נוצרה בשנתיים האחרונות אלא נודדת עד לסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, אז החליפה ישראל את התמיכה הצרפתית, בדגש על התחום הביטחוני, בתמיכת ארה"ב, בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת, שארל דה-גול, טרם מלחמת ששת הימים.
במהלך השנים התהדקו הקשרים בין המדינות והוגדרו כיחסים מיוחדים המושתתים על מערכת ערכים משותפת, על היותה של ישראל המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון ועל העובדה שזו שירתה בנאמנות וביעילות רבה אינטרסים אמריקאים רבים. היה אף בכיר אמריקאי שהגדיר את ישראל כ"נושאת המטוסים" הגדולה, היעילה והזולה ביותר שיש לארה"ב. שיתופי הפעולה הצבאיים, המודיעיניים, המדיניים, הטכנולוגים, הכלכליים והתרבותיים העמיקו והתרחבו עם השנים וישראל הצליחה לבנות את מעמדה כבת ברית של המעצמה הגדולה בעולם וכגורם משפיע – גם בזכות הקהילה היהודית הגדולה והלובי היהודי בארה"ב – על הפוליטיקה האמריקאית.
לצד היחסים המתהדקים והקרבה הייחודית בין המדינות, נתגלעו במהלך השנים גם חילוקי דעות עמוקים, כשבחלק מהמקרים ארה"ב אף כפתה את רצונה ואת דעתה על ישראל או הצרה את צעדיה. ממשלים ונשיאים אמריקאים אף התערבו בפוליטיקה הישראלית הפנימית ובמערכות בחירות במטרה לסייע למועמדים המועדפים עליהם (ג'ורג' בוש האב בבחירות 1992, ביל קלינטון בבחירות 1996 ו-1999, ברק אובמה בבחירות 2015 וממשל ג'ו ביידן במהלך מלחמת 7 באוקטובר). ישראל, מצדה, התערבה במערכת הפוליטית האמריקאית גם היא, בין אם ישירות בתמיכה במועמד מסוים (כך למשל התמיכה במועמד הרפובליקני מיט רומני) או בנאום מתריס נגש הנשיא אובמה וממשלו בפני שני בתי הקונגרס ב-2015, ובין אם באמצעות שלוחים (איפא"ק, לדוגמה).
אין חולק שהיחסים עם ממשלו של דונלד טראמפ, הן בכהונתו הראשונה ובוודאי שמאז תחילת כהונתו השנייה, אינם דומים למה שהכרנו בעבר. טראמפ התברר כגדול תומכיה של ישראל והקשר בינו לבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קרוב ואינטימי באופן חריג. למרות מורת רוח שהביע הנשיא האמריקאי בנוגע להתנהלותו של נתניהו במקרים מסוימים, מדובר בקשר קרוב במיוחד, המאפשר לישראל השפעה עצומה על מהלכיה של ארה"ב. עד כדי כך משמעותית השפעה זו שיש מי שטוענים בארה"ב כי ישראל היא זו שמכתיבה את סדר היום של הממשל ואפילו מפעילה את ה-CIA.
מהצד האמריקני – אם בקדנציה הראשונה של הנשיא טראמפ מדובר היה בהעברת השגרירות לירושלים והכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן ובגיבוש הסכמי אברהם, הרי שבקדנציה השנייה מדובר בתמיכה כמעט בלתי מסויגת בישראל: הדבר בא לידי ביטוי בתמיכה בה במלחמה ברצועת עזה ובחזיתות האחרות, בהצטרפות צבאית משמעותית ומרשימה למבצע "עם כלביא" באיראן ובהתייצבות החלטית לצידה בזירה הבינלאומית – בכלל זה באמצעות הפעלת סנקציות אמריקאיות חמורות כלפי גורמים ומוסדות שפעלו נגד ישראל, ובכללם סוכנויות של האו"ם ובית הדין הבינלאומי.
מתווה לאור חזונו של הנשיא
את מתווה הנשיא טראמפ לסיום המלחמה ברצועת עזה, נכון יהיה לזהות כעוד מהלך אמריקאי מאוד משמעותי המסייע לקידום האינטרסים הישראלים ולמימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת נתניהו.
למרות שאין ברשותנו אינדיקציות פוזיטיביות חד-משמעיות למידת המעורבות של ראש הממשלה נתניהו ושל השר רון דרמר בגיבוש מתווה הנשיא טראמפ לסיום המלחמה ברצועת עזה, ההנחה הרווחת היא שהוא גובש, למעשה, על ידי ישראל יחד עם שליחיו הנאמנים של הנשיא – סטיב וויטקוף וג׳ראד קושנר. אין חולק שמימוש מלא של המתווה שהוצג לנשיא טראמפ, קיבל את אישורו והפך לתוכנית "20 הנקודות", יוביל להשגת חמש מטרות המלחמה של ישראל (פירוק חמאס, החזרת החטופים, הקמת ממשל אזרחי חלופי, פירוז הרצועה ושליטה ביטחונית ישראלית) ולכן התוצאה תהיה ניצחון מוחלט, שמשמעותו תבוסה ניצחת של חמאס.
בה בעת, את מתווה הנשיא לא נכון יהיה לראות ולהבין רק בעיניים ישראליות ובהתייחס לרצועת עזה בלבד. המתווה הוא המסדרון שפתח טראמפ למימוש חזונו האזורי הגדול, שאותו טיפח ועל מימושו שקד עוד במהלך הקדנציה הראשונה שלו, במהלכה הצליח להביא לחתימה על הסכמי אברהם. בראיית הנשיא האמריקני, סיום המלחמה ברצועת עזה הוא תנאי הכרחי לעיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה באמצעות הרחבת הסכמי אברהם והאצת תהליכי נורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערביות במרחב ומדינות מוסלמיות שמעבר לו. בעיני טראמפ, הארכיטקטורה האזורית החדשה היא לא רק נכס אמריקאי חיוני, אלא גם מנוף חשוב ומשמעותי לקידום אינטרסים אמריקאים בזירות אחרות במערכת הבינלאומית. הצלחתו להביא לשלום וליציבות במזרח התיכון באמצעות הרחבה משמעותית של הסכמי אברהם, תמצב ותקבע את מעמדו כמשכין השלום הגדול בהיסטוריה המודרנית, ואלי גם תסלול את הדרך לפרס נובל שכל כך חשוב בעיניו, אבל לא פחות מכך – תבסס את מעמדה של ארה"ב כהגמון וכמעצמה המובילה, החזקה והמשפיעה בעולם. מימוש הנכס והמנוף האסטרטגי יוביל, בראיית הנשיא, לחיזוק הכלכלה האמריקאית בזכות הסכמי סחר ענקיים ומערכת בריתות ושיתופי פעולה צבאיים שיישענו על רכישות נשק בהיקפים עצומים מארה"ב.
לפיכך, את המוטיבציה האמריקאית להצלחת המתווה ברצועת עזה ואת המעורבות העמוקה, הנחישות וההחלטיות של הנשיא עצמו, נכון להבין בהקשר האינטרסים האמריקאים החיוניים. הציפייה הברורה של טראמפ ושל הממשל האמריקאי מישראל היא לפעול כבת ברית נאמנה, המוקירה תודה לנשיא ולארה"ב על התמיכה העקבית והמשמעותית בה. לישראל יש אינטרס בהתבססות האמריקנים כמעצמה החזקה והמובילה בעולם, כמו גם אינטרס מובהק בהצלחת תוכנית 20 הנקודות.
הורדת נטל הסוגייה הפלסטינית
האינטרס הישראלי תקף גם למקרה שבו התוכנית תיכשל, למרות מאמצים אמריקאים ואחרים ושיתוף פעולה של ישראל. במקרה כזה תוטל האחריות על חמאס ולישראל תהיה לגיטימציה רחבה ומשמעותית הרבה יותר לחדש את המהלך הצבאי נגד ארגון הטרור עד לפירוקו המוחלט. לפיכך, נכון מבחינת ישראל לא רק לשתף פעולה עם האמריקאים, אלא לעשות את כל אשר לאל ידה כדי להבטיח את הצלחתם, לשיטתם ובאמצעיהם – כמו מפקדת התיאום שהוקמה – ובכלל זה לגבות את הנשיא ואת אנשיו באופן פומבי ובערוצים המקצועיים והאינטימיים גם יחד.
תוכנית 20 הנקודות היא הישג ישראלי עצום לעת הזו, כמו גם בפרספקטיבה היסטורית. זו הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שבה ישראל מצליחה להפוך את נטל הסוגייה הפלסטינית מעניין ישראלי בלבד לנטל על כתפי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב, ובכלל זה גם על העולם הערבי. מדינות ערביות רבות היו ממחוללי סוגייה זו והעצימו אותה ברבות השנים, תוך שימוש ציני שעשו בה לקידום מאבקו ומלחמתו בישראל.
חשוב להבין שמעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה סימטריה ביחסי ישראל-ארה"ב; להפנים את חשיבות האינטרס האמריקאי בעיני הנשיא וממשלו ואת החשיבות שבשיתוף פעולה כן מצד ישראל; ובעיקר להכיר בעובדה שמימוש התוכנית, למעשה, הוא הישג היסטורי כמו גם הישג אסטרטגי עבור ישראל. לאור כל אלו יהיה נכון להתייחס לכל האמירות בדבר היותה של ישראל מדינת חסות או וסל של ארה"ב, בספקנות ובביקורתיות. רובן הן בחזקת אמירות ריקות ומרושעות שיש בהן אולי הרבה – אבל לא אמת ובוודאי שלא ראייה מפוכחת של המציאות.
