בעולם של ימינו, המלחמות כבר אינן מתחוללות רק בשדות הקרב המסורתיים, בין טנקים וחיילים. כיום, הקרב האמיתי – ולעיתים נראה שהמרכזי – מתרחש בזירה אחרת לגמרי: זו של דעת הקהל, המקומית והגלובלית כאחת. טילים נורים לא רק בשמי המדבר או מעל ערים, אלא גם במרחבים הווירטואליים, ברשתות החברתיות, בנאומים דיפלומטיים ובכותרות העיתונים.
בעידן המלחמה ההיברידית, שבו הגבולות בין ממשי לדמיוני, בין פיזי לדיגיטלי, הולכים ומיטשטשים, הנרטיבים הפכו לנשק חזק לא פחות – ולעיתים אף יותר – מאשר כלי מלחמה קונבנציונליים. הם מעצבים את המציאות, מגדירים זהויות, מצדיקים פעולות ומכוונים את התפיסות של עמים שלמים. מאמר זה מתעמק בכוחם של נרטיבים ככלי גיאופוליטי, בוחן את שלושת רבדיהם המרכזיים – הכללי, הפנימי והחיצוני – ומדגים את חשיבות הגמישות בניהולם דרך מקרה בוחן עדכני: כישלונו של נשיא אוקראינה, ולודימיר זלנסקי, מול נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בשנת 2025. בנוסף, נבחן כיצד הצלחה או כישלון בניהול נרטיבים יכולים להכריע את גורלם של שחקנים בזירה הבינלאומית.
נרטיב, בהקשר הגיאופוליטי, הוא יותר מסתם סיפור או קמפיין תעמולה. זהו מבנה סיפורי מורכב המשלב ערכים לאומיים, זיכרון היסטורי ואינטרסים אסטרטגיים לכדי קו מנחה שמשפיע על קבלת החלטות ועל התנהגות מדינות. הנרטיב אינו קיים בחלל ריק; הוא נרקם בדיאלוג מתמיד עם נרטיבים אחרים – לעיתים כתמונת ראי המשלימה אותם, לעיתים כניגוד חריף המתנגש בהם. הוא נועד לשרת קהלים שונים: העם שבתוך המדינה, היריבים שמחוצה לה, והצופים מהצד בקהילה הבינלאומית. במובן זה, נרטיב הוא כלי דינמי שדורש התאמה מתמדת לתנאים המשתנים, תוך שמירה על עקביות פנימית שתשמר את אמינותו. בהמשך נראה כיצד שלושה שחקנים מרכזיים – ארצות הברית, רוסיה וישראל – מפעילים את הנרטיבים שלהם בשלושה רבדים שונים, וכיצד הצורך בגמישות נרטיבית קובע את הצלחתם.
הגדרת הזהות הלאומית
הנרטיב הכללי הוא הלב של הזהות הלאומית כפי שמדינה בוחרת להציג אותה לעולם ולעצמה. הוא מגדיר את ה"אנחנו" מול ה"הם" ומשמש כבסיס אסטרטגי שממנו נגזרים כל שאר הסיפורים. בארצות הברית, הנרטיב הכללי הוא "מגינת הדמוקרטיה" – סיפור שבו העולם מחולק בין כוחות החירות לכוחות העריצות, ואמריקה היא זו שנושאת את לפיד החופש. זהו נרטיב שבא לידי ביטוי החל מהמלחמה הקרה ועד להתערבויות במזרח התיכון ובמזרח אירופה.
רוסיה, לעומת זאת, בונה את הנרטיב הכללי שלה כ"מגינה נגד האימפריאליזם המערבי". היא מציגה את עצמה כמי שעומדת מול ניסיונות של המערב, ובמיוחד ארצות הברית, לכפות את ערכיו ולהרחיב את השפעתו על חשבון ריבונות מדינות אחרות. ישראל, בתורה, מאמצת את הנרטיב של "וילה בג’ונגל" – מבצר מערבי המוקף בסביבה עוינת של מדינות ערב, שבו היא לא רק מגנה על עצמה אלא גם משמשת כחיץ בין העולם החופשי לכאוס שמסביב. כל אחד מהנרטיבים הללו הוא נקודת המוצא שממנה נרקמים הסיפורים הפנימיים והחיצוניים.
גיוס העם והצדקת מדיניות
הנרטיב הפנימי הוא הכלי שבו משתמשת ההנהגה כדי ללכד את העם סביב מטרות משותפות ולהצדיק פעולות – צבאיות, כלכליות או מדיניות. בארצות הברית, הנרטיב הזה הוא "אמריקה לא יכולה לעמוד מהצד אל מול עוולות העולם". זהו סיפור שמחלחל לתרבות האמריקאית דרך חוקים כמו "השומרוני הטוב", שמטיל אחריות פלילית על מי שרואה עוול ולא מתערב. החוק הזה ממחיש את התפיסה שמעורבות היא לא רק זכות אלא חובה מוסרית, והוא משתקף בהיסטוריה של התערבויות אמריקאיות ברחבי העולם – מוויאטנם ועד אפגניסטן.
ברוסיה, הנרטיב הפנימי הוא "אנחנו עם חזק שעומד מול הכוחות הגדולים בעולם". הסיפור הזה נשען על זיכרון המלחמה הפטריוטית הגדולה – מלחמת העולם השנייה – שבה רוסיה, כפי שהיא רואה זאת, עצרה את גרמניה הנאצית בכוחות עצמה והצילה את העולם. הנרטיב הזה ממשיך להדהד כתפקיד היסטורי של העם הרוסי: לסבול, לעמוד איתן ולהגן על עצמו ועל אחרים מפני אגרסיות חיצוניות. בישראל, "לעולם לא עוד" הוא הנרטיב הפנימי שמניע את העם. זו השבועה של עם שחווה שואה ונשבע שלא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה. הנרטיב הזה מחזק את תחושת החובה הלאומית לשירות צבאי ולעירנות תמידית, והוא נותן לגיטימציה למדיניות ביטחונית נוקשה אל מול איום סכנה קיומית תמידית.
דמוניזציה והצדקה בזירה הבינלאומית
הנרטיב החיצוני הוא הסיפור שמדינה מספרת לשאר העולם – ליריביה, לבעלות בריתה ולצופים מהצד. הוא תמיד לעומתי במידה מסוימת, שכן הוא נגזר מהנרטיב הפנימי שכבר מגדיר את ה"אנחנו" מול ה"הם". בארצות הברית, הנרטיב החוצה משלב את "מגינת הדמוקרטיה" עם "השומרוני הטוב". התערבויות בסכסוכים רחוקים – מאוקיאנוס ועד יבשת אחרת – מוצגות כמעשים אלטרואיסטיים שנועדו להפיץ חירות ולשמר את הסדר העולמי שבו אמריקה היא ההגמון הראוי והמחויב לפתור סכסוכים. כך, למשל, התערבותה במלחמת אוקראינה-רוסיה מוצגת כמאבק למען הדמוקרטיה, לא כמעורבות ישירה בסכסוך מקומי.
רוסיה, לעומת זאת, מפעילה את הנרטיב החיצוני בעיקר כשהיא יוצאת לפעולה, כמו בפלישה לאוקראינה ב-2022. שם, היא מציגה את נאט"ו כתוקפן שמאיים על גבולותיה בטילים בליסטיים, ואת עצמה כמי שנלחמת בנאציזם מחודש – רפרנס ישיר למלחמה הפטריוטית הגדולה. הנרטיב הזה מבטא דמוניזציה של המערב ככופה ערכים בכוח ומצדיק את פעולותיה כהגנה עצמית. ישראל מצדיקה את פעולותיה החיצוניות בשני צירים: "וילה בג’ונגל" – המבצר שמציל את המערב ממדינות ערב העוינות ומשמש כחיץ בינם לבין העולם החופשי, ו"לעולם לא עוד" – הלגיטימציה לעשות הכל כדי למנוע איום קיומי.
גמישות נרטיבית – חובה אסטרטגית בעולם דינמי
על פני השטח, נראה שהנרטיבים הללו קשיחים ובלתי משתנים, אך הצלחה בזירה הגיאופוליטית דורשת גמישות והתאמה מתמדת של כל אחד מהם. נרטיב שלא מתאים את עצמו לקהלים, לאינטרסים או לתגובות היריב עלול להפוך לנטל במקום לכלי. רוסיה, לדוגמה, לא יכלה להשתמש בנרטיב הפשטני של "עם חזק נגד הכוחות הגדולים" כדי להצדיק את הפלישה לאוקראינה – מדינה קטנה וחלשה יחסית, שפעם הייתה חלק מהגוש הסובייטי. במקום זאת, ההנהגה הרוסית הרחיבה את הסיפור למאבק נגד נאט"ו כולה, תוך דמוניזציה של המערב כאיום בליסטי וכופה ערכים. השינוי הזה אפשר לה להציג את הפלישה כחלק ממאבק רחב יותר, ולא כהתנגשות עם יריבה לא שוויונית. דוגמה נוספת היא התאמת הנרטיב האמריקאי לאחר המלחמה הקרה: המעבר מ"מלחמה נגד הקומוניזם" ל"מלחמה נגד הטרור" שימר את תפקידה כמגינת הדמוקרטיה תוך התאמה לאיומים חדשים. מדינאים, פוליטיקאים ודיפלומטים חייבים לשלוט במיומנות הזו – היכולת להגמיש את הנרטיב מבלי לאבד את הקו המרכזי שמגדיר את זהותם.
מהתנגדות הירואית לקורבנות נטושה
ניהול נרטיבים הוא אמנות שדורשת לא רק עקביות אלא גם רגישות לשינויים בסביבה הגיאופוליטית. מקרה הבוחן של ולודימיר זלנסקי מול דונלד טראמפ, ששיאו היה בפגישה הטעונה בבית הלבן , ממחיש את המחיר של חוסר גמישות נרטיבית ואת ההשלכות של כשל בזיהוי נרטיבים אצל היריבים והשותפים. כזכור, מסיבת העיתונאים בבית הלבן שבה השתתפו טראמפ וזלנסקי ב-28 בפברואר הסתיימה בחילופי דברים קשים, האשמות ואף קללה שהוקלטה. על פני השטח, נראה היה שמדובר בהתנגשות אישית או באגרסיה אמריקאית כלפי אוקראינה, אך ניתוח מעמיק של ניהול הנרטיבים – לאורך האירוע, בנאומים שקדמו לה ובהצהרות לתקשורת – חושף כשל אסטרטגי של זלנסקי בהבנת השינויים בזירה הבינלאומית.
הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022 אילצה את האוקראינים לעצב נרטיב חיצוני חדש, דבר שלא נדרשה לו באופן פעיל מאז עצמאותה ב-1991. בתחילה, זלנסקי בחר ב"התנגדות הירואית" – סיפור של דוד מול גוליית – והצליח לגייס תמיכה חסרת תקדים מהמערב תחת ממשל ביידן. הוא צולם בחולצת טריקו במקומות מחבוא והציג את אוקראינה כקורבן אמיץ של תוקפנות רוסית. ארצות הברית, בתגובה, הפעילה את נרטיב "השומרוני הטוב", וסיפקה חבילות סיוע צבאי וכספי בהיקף מיליארדי דולרים.
בשלב השני, הנרטיב האוקראיני התפתח ל"מגן אירופה" – חומה שחוסמת את התוקפנות הרוסית מלהתפשט מערבה. זלנסקי עבר ממחבוא לנאומים בפרלמנטים מערביים ובמוסדות בינלאומיים, והציג את אוקראינה כמי שמגינה לא רק על עצמה אלא על כל העולם החופשי. הנרטיב הזה הצליח למשוך תמיכה נוספת, במיוחד מארצות הברית, שראתה בו המשך ישיר לתפקידה כמפיצת הדמוקרטיה וכמגינה על ערכי המערב.
אולם עם עליית ממשל טראמפ השני ב-2025, הנרטיב האמריקאי השתנה ל"אמריקה תחילה". הסיפור של "השומרוני הטוב" שמתערב למען ערכים מוסריים התחלף בהתמקדות ברווח כלכלי ובחיסכון במשאבים. העם האמריקאי, שראה מיליארדי דולרים מושקעים בסכסוכים רחוקים ללא תמורה ישירה, בחר במדיניות ששמה את אמריקה במרכז. זלנסקי, לעומת זאת, המשיך לדבוק בנרטיב הקורבן הדמוקרטי שצריך להגן עליו מפני התוקפנות הרוסית – סיפור שעבד מצוין מול ממשל ביידן, אך הפך ללא רלוונטי מול טראמפ.
נאומו של זלנסקי ב-2024, שבו הצהיר שאינו מוכן לוויתורים, והתנהלותו במסיבת העיתונאים בחודש שעבר בבית הלבן, חשפו את חוסר היכולת שלו להתאים את הנרטיב למציאות החדשה. בעוד שטראמפ דיבר על עסקים ועל תועלת לאומית, זלנסקי נותר תקוע בסיפור של קורבנות מוסרית שדורשת תמיכה בינלאומית. רוסיה, לעומת זאת, זיהתה את ההזדמנות וניצלה את הכשל הזה. היא הציגה את אוקראינה כנטושה על ידי בעלות בריתה, ופתחה דלת לשיתוף פעולה כלכלי עם ארצות הברית. בראיון מאותם ימים, ולדימיר פוטין אמר שלא תהיה לו בעיה להכניס שותפים אמריקאים לעסקי האלומיניום ברוסיה – שינוי נרטיבי מפתיע שהגיב ישירות ל"אמריקה תחילה" והציג את רוסיה כשחקן פרגמטי שמוכן לעסקים, ולא רק לעימות.
המלחמה על הנרטיבים משנה צורה
מהצלחתו של זלנסקי לגייס את המערב ב-2022 ועד לכישלונו מול טראמפ ב-2025, ממחיש מקרה בוחן זה את הכוח העצום של נרטיבים גיאופוליטיים – ואת המגבלות שלהם כאשר הם אינם מותאמים לנסיבות. נרטיבים הם כלי רב עוצמה לעיצוב המציאות, לליכוד עמים ולגיוס תמיכה בינלאומית, אך הם דורשים גמישות ורגישות לשינויים בקהלים, באינטרסים ובתגובות היריבים. שמירה על קו אחיד חשובה כדי לשמר אמינות ואמון, אך היכולת להגמיש את הנרטיב ולהתאים אותו לזמנים משתנים היא המיומנות שמבדילה בין מדינאים מוצלחים לכאלה שנכשלים.
כעת, אנו עומדים בפתחו של עולם חדש: ארצות הברית מסתכלת פנימה ומחפשת רווח עסקי במקום התערבות מוסרית; רוסיה, אחרי שנים רבות כיריבה מושבעת של המערב, פותחת דלת לשיתופי פעולה כלכליים עם אמריקה על משאביה; והשחקנים האחרים – מסין ואיראן, דרך בעלות בריתה של רוסיה, ועד ישראל – נדרשים להגיב למציאות הזו. כיצד ישתלבו הבריתות הישנות עם האפשרויות החדשות? מה יהיו ההשפעות על ישראל, ואיך יראה נרטיב המערב מול סין, כאשר ארצות הברית ורוסיה עשויות למצוא אינטרסים משותפים? השאלות הללו ממחישות שהמלחמה על הנרטיבים לא רק רחוקה מלהסתיים – היא מתחילה לקבל צורה חדשה, מורכבת ומאתגרת יותר. בעולם שבו הכוח מוגדר לא רק על ידי טנקים וטילים אלא על ידי הסיפורים שאנו מספרים – היכולת לבחור את הסיפור הנכון, לספר אותו בדרך הנכונה ולשנות אותו בזמן הנכון תקבע מי ינצח ומי יישאר מאחור.
