העדה הדרוזית ברחבי העולם מונה כיום כמיליון איש, המתגוררים ברובם בישראל, בלבנון, בסוריה ובירדן, בדרך כלל באזורי ההרים. בסוריה, על פי ההערכות, עומד מניינם על כ-600 אלף איש – נמוך בכמאה אלף מכפי שהיה לפני מלחמת האזרחים שפרצה ב-2011.
במהלך השנים האחרונות נטשו רבים מהדרוזים את המדינה בעקבות המלחמה הפנימית, המצב הכלכלי וחוסר התעסוקה. בנוסף נרשמו גם תנודות רבות והגירה של הדרוזים בתוך סוריה – אל חלקה הדרומי של המדינה. כיום הם מרוכזים במזרח סוריה ובדרומה, באזורי ההר: כ-350 אלף דרוזים נמצאים במחוז אלסווידא', בעיקר בהר הדרוזים, והשאר בפרברי הבירה דמשק ובמחוז אדליב בצפון-מערב המדינה.
אדליב הפכה למעוז המורדים וכבר ב-2014 נשלטה על ידי קבוצות איסלאמיסטים כמו דאע"ש, ג'ובהת אלנוסרה ועוד, אשר אמללו את חיי הדרוזים ברדיפות, בחטיפות ואף בהשתלטות על רכוש. ב-25 ביולי 2018 נכנסו אנשי ארגון דאע"ש לאיזור אלסווידא' וביצעו התקפות רבות כלפי התושבים המקומיים, לרבות פעולות התאבדות שבמסגרתן נהרגו יותר מ-220 דרוזים ומאות נפצעו.
בתקופת שלטון בשאר אסד סירבו הדרוזים לשרת בצבא הסורי או להכיר בנשיא ולתמוך בו בבחירות, כדי לא להעניק לו לגיטימציה. בעקבות זאת נרשמו עימותים רבים אך מוגבלים בין הדרוזים לבין שלטון אסד אשר לא הגיעו לממדים משמעותיים או למעשי טבח של ממש. בנוסף, אסד היה מורתע מישראל ונמנע מביצוע פשעים כנגד הדרוזים בשל הקשרים שלהם עמה. ככלל, המיעוטים בתקופת שלטון הבעת' חיו בשלווה יחסית ולא סבלו מרדיפות על רקע זהותם. רק היהודים בסוריה סבלו מהצקות והגבלות של המשטר עד שנת 1990, אז התיר להם אסד האב להגר ולעזוב. רבים מהם עברו לארה"ב וחלקם עלה לישראל והשתקע בה.
געגועים למשטר הישן
סוריה מורכבת ממיעוטים רבים: דרוזים, עלאווים, נוצרים, כורדים ועוד. המשטר החילוני (העלאווי) של מפלגת הבעת' (משפחת אסד) העניק להם חופש פולחן ואף שמר עליהם, והגנה זו העניקה לבשאר – במהלך מלחמת האזרחים – יתרונות רבים. במשך שנים המשוואה הייתה ברורה – או אסד או אנרכיה אשר תביא להשמדת המיעוטים. זה היה המסר ששידר הנשיא תוך אזהרה שאם דאע"ש תתפוס את השלטון היא תשמיד את כל המיעוטים (התכנון המקורי של דאע"ש היה בהתאם לראשי התיבות של הארגון – הקמת מדינה איסלאמית בעיראק ובלבנט – אזור לבנון וסוריה).
בזכות קלף המיעוטים שבו החזיק, שרד משטרו של בשאר אסד עד הדחתו בחודש דצמבר 2004, אולם כמה חודשים לאחר מכן, במרץ 2025, התרחש הטבח הראשון כנגד העלאווים. רבים ראו בטבח הזה נקמה בשל מוצאם של מנהיגי סוריה הקודמים אשר שלטו ביד רמה על בני עמם, אולם לאט לאט התבהרה התמונה: אחמד אל-שרע, המכונה אבו מחמד אל-ג'ולאני, משנה את פניה של סוריה והופך אותה למדינה איסלאמית. החוקה שנכתבה ואומצה אינה מכבדת את חופש הפולחן של המיעוטים ואף לא מזכירה את זהותם האתנית ולו במילה – שלא לדבר על זכויות. אותם מיעוטים, אשר זכו לחופש הפולחן ולהגנה בימי שלטון אסד, מוצאים את עצמם כיום במדינה שלא הכירו, כזו שמכבדת אך ורק את האיסלאם הסוני, מדינה שהם הפכו בה לאזרחים סוג ב' ו-ג'.
את ההוכחות לכך ראינו בטבח העלאווים במישור החוף, כאשר האיסלאמיסטים המקורבים לנשיא החדש חטפו, רצחו, התעללו והשפילו את בני העדה וכינו אותם כופרים משום שלטענתם הם לא שייכים לאיסלאם הסוני. טבח העלאווים לא היה פרק חד פעמי בתוך סבך הבעיות של המיעוטים בסוריה החדשה ואנו רואים כיום שוב את אותן תמונות והאשמות כלפי הדרוזים.
הדרוזים בראיית האיסלאם: כך ייעשה ל"בוגדים"
הדרוזים, על פי המוסלמים הקיצונים, אינם שייכים לאיסלאם, נהפוך הוא – הם בגדו בדת והתפלגו ממנה ולכן נתפסים כטמאים וככופרים בדומה לעלאווים, למרות שהינם בעלי דת מונותאיסטית המאמינה באל אחד ואף בעקרונות האיסלאם.
למעשה, כל האינדיקציות מצביעות על כך שסוריה צועדת בדרך של אפגניסטאן כמדינה איסלאמית, אם כי העתיד אצל שכנתנו ממזרח נראה שחור אף יותר. ההערכות מצביעות על כך שהנשיא אל-ג'ולאני מתכוון להקים ח'ליפות איסלאמית אשר בראשה יעמוד בעל בריתו ופטרונו, נשיא תורכיה, רג'יפ טאיפ ארדואן (בעוד הוא עצמו יהיה מושל סוריה – אמיר אלשאם).
ההערכות הללו אינן מגיעות בחלל ריק. לפני מספר חודשים חשף החוקר הלבנוני, ניצ'אל חמאדה, כי בשנת 2017 רכש מאחד הפעילים הסלפים תוכנית סודית בת 55 עמודים שכתב בעבר אל-ג'ולאני וכותרתה "כיצד ניתן לגרש את המיעוטים מסוריה וממדינות האיסלאם?".
בשנת 2013 הציע אותה אל-ג'ולאני לאבו בכר אל-בגדדי, מנהיג דאע"ש דאז, והחוקר הלבנוני מציין כי בתוכנית מוסבר בין היתר כיצד ניתן לגרש את שבע עדות המיעוטים בסוריה: העלאווים, השיעים, האיסמאעלים, הדרוזים, המורשדים, היאזידיים והנוצרים.
הלוחמים הזרים: מנכס לנטל
איש אינו יודע בדיוק את מספרם של הלוחמים הזרים הנמצאים כעת בסוריה, אך ההערכות מדברות על עשרות אלפים, כולל בני משפחותיהם. מדובר בלוחמים שהצטרפו לארגונו של אל-ג'ולאני כאשר עמד בראש "היאת תחריר א-שאם" – "המטה לשחרור הלבנט" וסייעו לו להדיח את אסד. זהו גרעין חזק אשר לא ניתן להתעלם מקיומו. אותם לוחמים נצפו במקרים רבים מטרידים ומציקים לאזרחים סורים מקומיים, דבר אשר הוביל לביקורת קשה כנגד הנשיא.
מדובר בלוחמים מוסלמים, סונים, צ'צ'ניים, תורכמניסטנים ואיגורים. תפקודם כאנשי שלומו של הנשיא מתאפשר מאחר והפרמטר הקובע בקרב הסלפיסטים הוא הדת ולא האזרחות. כל עוד אתה מוסלם – אתה שייך, גם אם אתה בא ממדינה זרה.
סוגיית הלוחמים הזרים מעיבה מאוד על שלטון אל-ג'ולאני ולאחרונה אף גובש הסכם בתיאום עם האמריקנים על שילובם של כ-3500 מהם בצבא סוריה. תומס בארק, השגריר האמריקאי בטורקיה שמונה כשליח מיוחד של טראמפ לסוריה, אמר לאחרונה בראיון לרויטרס בדמשק: "אני אומר שיש הבנה, עם שקיפות". לדבריו, עדיף לשמור על הלוחמים, שרבים מהם "נאמנים מאוד" לממשל הסורי החדש, במסגרת פרויקט ממלכתי מאשר להדיר אותם.
שאיפות הח'ליפות האיסלאמית
למרות השוני בין שתי הקבוצות – האחים המוסלמים והסלפים הג'יהאדיסטים – הרי שהחלום להקים ח'ליפות אסלאמית משותף לשתיהן. בראש ח'ליפות כזו, על פי שאיפתן, יעמוד מנהיג מוסלם שימשול על פי ההלכה האיסלאמית (חוקי השריעה) וזאת כפי שהיה בהיסטוריה אחרי מותו של הנביא מוחמד. ח'ליפות איסלאמית היא מדינה או אימפריה בהנהגתו של ח'ליפה, מנהיג רוחני ופוליטי של כל המוסלמים והלא-מוסלמים החיים בשטחיה. אלה מצווים לנהוג על פי ההלכה האיסלאמית ולציית לחוקיה ומוגדרים אזרחים סוג ב' – אנשי הדימה (בני חסות). מדובר למשל בנוצרים, יהודים, דרוזים ועוד, הרשאים לחיות בשטחי המוסלמים ולקבל הגנה מהשליט בתנאי שישלמו מס גולגולת הנקראת ג'זיה. יחד עם זאת מוטלות על בני החסות חובות ומגבלות, כמו למשל האיסור לקיים תפילה בפומבי, איסור לתקוע בשופר וכדומה. במילים אחרות, מעמדם של בני החסות נמוך בהרבה מזה של המוסלמים. הם חיים-מושפלים כפי שקובע הפסוק 29 מסורת ההצהרה (9):
"הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים (הלא-מוסלמים) ולא ביום האחרון (אחרית הימים) ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו (הנביא מוחמד), ואינם מחזיקים בדת האמת (האיסלאם) – אלה בהם אשר ניתן לעם הספר (היהודים והנוצרים) עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם בעודם מושפלים". פסוק זה קורא במפורש לגבות כספים מהלא-מוסלמים ולהשפילם ולא מדובר בפרשנות אלא בדברי אללה מתוך הקוראן, על פי המוסלמים.
לא רק התעללות – גם השפלה
לדרוזים בסוריה יש שלושה מנהיגים רוחניים עיקריים. החשוב והמשפיע ביניהם הוא השיח' חכמת אל-הג'רי אשר נחשב כמי שמתנגד לשלטון אל-ג'ולאני וכן מקורב לישראל ולחוגים הדרוזים שבה בשל הקשרים הגיאוגרפיים וההיסטוריים. בנוסף ישנם שני פלגים מזוינים עיקריים אשר פועלים בסוריה ומונים אלפי לוחמים מאומנים: פלג אל-כראמה (הגאווה) בראשות המפקד הצבאי לית' אל-בלעוס, בנו של אחד ממתנגדי בשאר אסד, וואחיד אל-בלעוס. הפלג השני הוא אחראר אל-ג'בל (חופשיי ההר) בהנהגת השיח' סלימאן עבד אל-באקי.
העימותים המזויינים שהתרחשו ב-14 ביולי השנה החלו לאחר שסוחר דרוזי הוכה ונרצח על ידי בדואים בשעה שנסע בכביש ביציאה מהעיר אסווידא'. הרוחות התלהטו ואלפי בדואים מעיראק ואף מסעודיה הביעו נכונות להצטרף למלחמה לטובת הבדואים, שקיבלו תמיכה (לעתים אף בנשק ותחמושת) מהמשרד לביטחון הפנים וממשרד ההגנה של סוריה. למחרת רצח הסוחר נרשמו חטיפות הדדיות ואף בוצעו עשרות מעשי טבח כנגד הדרוזים. בנוסף הופצו סרטונים שבהם נראים אנשי המשטר שוחטים דרוזים, יורים לעברם ואף מתעללים בגופותיהם. הסיפורים המגיעים מאסוודיא' מצביעים על אירועים מדממים ועד כה לא ברור כמה באמת נרצחו.
הסרטונים הרבים של מעשי ההתעללות כנגד הדרוזים הזכירו את הטבח בעלאווים במרץ השנה, אולם לתמונות מאסוודיא' נוסף אקט משפיל של גילוח השפמים של השייחים הדרוזים על ידי אנשי המשטר במדים. מדובר בניסיון להשפילם ולגרום להם לפקפק בדת שלהם, מאחר שלפי המסורת גידול שפם מסמל את הגבריות ואת ההשתייכות לעדה. אנשי המשטר, אשר רואים בהם כופרים שלא שייכים לאיסלאם, תועדו במהלך גזירת השפמים מצטטים מתוך ההלכה האיסלאמית שבעל פה (החדית') את המשפט הבא: "לגזום את השפם ולגדל את הזקן על פי אורך החיים שקבע הנביא מוחמד". כלומר, על המוסלם הסוני לגדל זקן ולא שפם. לא רק ממד ההשפלה מודגש כאן אלא תהליך האיסלאמיזציה ואי קבלת דתות אחרות, זולת האיסלאם הסוני.
נאום הנשיא: גם ישראל אשמה
בנאום אנטי ישראלי מובהק שנשא הנשיא הסורי כמה ימים אחרי אותם עימותים, הוא האשים את הדרוזים ואת ישראל על כך שהם הסיבה העיקרית לפרוץ המהומות וקרא להם למסור את נשקם. בנאומו תמך בשבטים הבדואים באופן מובהק והסביר: "העימות הפנימי שנוצר בין קבוצות חמושות מהאזור ומהסביבה, נבע ממחלוקות ישנות. מנהיגי הכנופיות הללו הם מי שסירבו לפיוס במשך חודשים, כשהם שמים את האינטרסים הצרים שלהם מעל טובת המולדת, ובימים האחרונים ביצעו פשעים נגד אזרחים".
הנשיא גם ציין את המאמצים, לדבריו, שעשתה המדינה הסורית: "משרד ההגנה ומשרד הפנים ביצעו פריסה רחבה במחוז אסווידא' במאמץ נמרץ להשיב את הסדר על כנו ולסיים את ההסלמה. הם הצליחו להשיב את היציבות ולסלק את הקבוצות הבלתי חוקיות, למרות ההתערבות הישראלית. בתגובה לכך, ביצעה הישות הישראלית מתקפה רחבה על מתקנים אזרחיים וממשלתיים כדי לחבל במאמצים אלו, מה שהוביל להחמרת המצב ולהסלמה רחבת היקף, שלולא ההתערבות האפקטיבית של תיווך אמריקני, ערבי וטורקי, האזור היה ניצב בפני גורל לא ידוע".
במלים אחרות, אל-ג'ולאני מאשים את הדרוזים ואת מנהיגם הרוחני, אל-הג'רי, בשל סירובו להיכנע ולציית להוראות הממשל. בסוף הנאום האשים את ישראל כגורם המרכז לאנרכיה, וטען כי היא תמיד מעודדת ויוצרת מלחמות אחים באזור. באשר לאי מעורבות צבאית של משטרו, תיאר הנשיא כך: "עמדנו בפני שתי אפשרויות: מלחמה פתוחה עם הישות הישראלית שתבוא על חשבון בני עמנו הדרוזים, ביטחונם ויציבות סוריה והאזור כולו – או מתן הזדמנות לנכבדי הדרוזים לשוב לדרך הנכונה, להעדיף את טובת המולדת ולהתנגד למי שמבקש להכפיש את שמם של אנשי ההר האצילים. איננו נרתעים ממלחמה – חיינו הוקדשו להתמודדות עם אתגרים ולהגנה על עמנו – אך העדפנו את טובת הסורים על פני אנרכיה והרס".
ממחשבות על נורמליזציה – בחזרה למציאות
לפני הטבח כנגד הדרוזים עלו קריאות בישראל לנורמליזציה עם סוריה ואף פורסם על קיום פגישות בין סורים וישראלים בתיווך תורכי באזרבייג'אן ובאיחוד האמירויות. דובר על הסכמי ביטחון תחילה ולאחר מכן על הסכם נורמליזציה מלא בין שתי המדינות, אולם טבח הדרוזים והעימות הצבאי עם ישראל טרפו את הקלפים והחזירו את קובעי המדיניות למציאות של המזרח התיכון.
הנשיא הסורי מנסה מאז תפיסת השלטון לתמוך בסוריה מאוחדת, בצבע אחד ובגיאוגרפיה אחת – ללא נוכחות זרה. הרעיון שלו הוא תחילה הקמת מולדת לסורים אשר לא תאפשר לאף עדה או ארגון לשאת בנשק. בשלב השני, על פניו, נראה כי הוא מתכנן להקים ח'ליפות איסלאמית אחרי תהליך איסלאמיזציה שיעברו המדינה והאזרחים, כאשר הקורבן הם כמובן המיעוטים.
באשר למעורבות הישראלית – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ הצהירו מספר פעמים שלא יפקירו את הדרוזים וכי פגיעה בהם היא קו אדום. אולם ישראל לא הצליחה למנוע את טבח הדרוזים למרות הסיוע הדיפלומטי, הצבאי וההומניטרי שהיא מעניקה לבני העדה מתחילת פרוץ המשבר. הלחצים המופעלים מצד מופק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, ובכירים נוספים, והעובדה שמאות דרוזים ישראלים חצו את הגבול לסוריה בצורה בלתי חוקית לסייע לאחיהם בלחימה, גורמים לאי נוחות בקרב מקבלי ההחלטות בישראל.
המצב ההומינטרי כיום באסווידא' בכי רע. יש מחסור במזון, בדלק ובציוד רפואי. אין חשמל ואין מים. ישנן קריאות מצד דרוזים, לרבות אלו המתגוררים בישראל, לירדן לפתוח את הגבול של הממלכה אשר נמצא כ-60 ק"מ מהר הדרוזים, אולם טרם התקבלה החלטה כזאת מצד הירדנים.
נכון לכתיבת שורות אלה הוכרז כבר פעמיים על הפסקת אש אולם אף אחת מהן לא החזיקה מעמד. העימותים המזויינים ממשיכים להתרחש למרות התיווך האמריקני והישראלי לטובת הדרוזים, ואם לסכם את תפקוד ישראל במשבר זה ניתן לקבוע בוודאות שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
