שנתיים של מלחמה: תבוסת חמאס – האם ומתי זה יקרה?

במלאת שנתיים למלחמת חרבות ברזל, שהפכה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, שבה ועולה השאלה כיצד זה לא הצליחה ישראל עדיין להביס את חמאס. מדובר בשטח לחימה קטן יחסית – 365 קמ״ר – ובו אחד מהאויבים היותר חלשים שניצבו מולנו עד 7 באוקטובר 2023 והחלש מביניהם לאחר שהוכה קשות על ידי צה״ל מאז אותה שבת שחורה.

טרם ההתייחסות לסיבות ולהסברים, חשוב לגעת במושג "תבוסה" בהקשר של ארגון טרור סמי-מדינתי דוגמת חמאס. תבוסה היא מושג צבאי הלקוח בבסיסו מעולם המלחמות התעשייתיות הבין-מדינתיות, המתאפיינות בהתנגשות מזוינת בין שני צבאות מדינתיים או יותר ואשר מתנהלות בחזיתות מוגדרות, גם אם הן מתרחבות לאזורים מאוכלסים. אותן מלחמות מתנהלות תוך הקפדה בהבחנה שבין לוחמים לאזרחים, בהתייחסות לחוקי המלחמה הבינלאומיים, גם אם אלו מופרים מעת לעת, כשהמנגנונים המוסכמים להפסקתן מנוהלים על ידי שחקנים מדינתיים ומוסדות בינלאומיים מוכרים דוגמת האו״ם. בעולם הזה, להביס צבא משמעותו לשלול ממנו את היכולת או את הרצון להמשיך ולהילחם. מאחר וצבאות מדינתיים פועלים בשמן של מדינות הנוהגות, ברוב המוחלט של המקרים, באופן אחראי ואחריותי ומונעות ממנעד רחב מאוד של אילוצים ושיקולים הקשורים למוסדותיהן, לכלכלתן ובעיקר לרווחת אזרחיהן, הם כפופים להנהגה ופועלים ברוח ההנחיות המדיניות שלה.

בעולם של שחקנים לא מדינתיים או סמי-מדינתיים דוגמת חמאס, שבהם ההנהגה המדינית היא גם ההנהגה הצבאית – או שזו הצבאית חזקה מהמדינית – וכשהם משוחררים מכל מחויבות לדין הבינלאומי ולנורמות בינלאומיות ואינם חשופים ללחצים מבחוץ, ההתנהלות שונה לחלוטין. במקרה כמו זה של חמאס, מדובר בארגון טרור דתי שיש לו גם סנטימנט לאומי, אך הוא מונע מכוח אידיאולוגיה על-לאומית המחויבת לכינונה מחדש של הח׳ליפות האסלאמית.

דיכוי שיטתי של הטרור והקטנת פוטנציאל הנזק

ההפרדה בין האזרחי והמדיני לבין הצבאי כמעט ואינה קיימת בעולם שכזה והגבולות בין המרחבים חדירים לחלוטין. הארגון הצבאי – צבא הטרור שהצליחה חמאס להקים במהלך השנים, בין היתר בסיוע איראני – משמעותי ומשפיע יותר מהאפרטוס האזרחי-מדיני-דתי של הארגון. למרות היותו הריבון ברצועה מאז ההפיכה הצבאית ביוני 2007 ולמרות תהליכי התמסדות שעבר – אשר יצרו את האשליה שהובילה, בין היתר, להתבססות הקונספציה בצד הישראלי בדבר מחויבותו לרווחת האזרחים, לשיפור המציאות הכלכלית ולפיתוח המוסדות המדינתיים – נותר חמאס במהותו ארגון המחויב לרעיון השמדתה של מדינת ישראל ובנה את היכולות ואת האינדוקטרינציה של הציבור הפלסטיני ברצועת עזה למטרה זו.

הארגון צמח מתוך האוכלוסייה ובתמיכתה, ומרביתה המשיכה לתמוך בו במהלך כל השנים מאז תפס את השלטון. גם לאחר 7 באוקטובר תמיכה זו עדיין גדולה משמעותית מזו שלה זוכה פת״ח מצד הציבור, והארגון משוקע עמוקות בתוך החברה האזרחית ופועל מתוכה ובחסותה. מכאן גם יכולתו להשתמש בה כמגן אנושי, תוך נכונות מוצהרת להקריב רבים מתוכה למימוש הניצחון האלוהי, לשיטתו.

בתנאים האלו, לארגון אין מרכז כובד אחד קריטי שמיטוטו יוביל בהכרח לקריסתו, כמו במקרה של צבאות מדינתיים. לפיכך הבסתו, במונחים המוכרים מעולם המלחמות הבין-מדינתיות, כמעט ואינה אפשרית ללא השמדה רחבה של אוכלוסייה אזרחית, מה שמגיע לכדי פשע מלחמה – ג׳נוסייד, מעשה שישראל לעולם לא תעשה.

הציפייה של רבים בציבור הישראלי לתמונת ניצחון מובהקת בסגנון מלחמת ששת הימים, או לכניעה ברורה ומוצהרת של חמאס בהנפת דגל לבן, היא בחזקת אשליה. נדמה שממשלת ישראל והפיקוד הצבאי מפוכחים דיים וערים לבעייתיות הכרוכה בהבסת חמאס במתכונת הבסת צבאות ערב ב-1967 ואפילו במלחמת יום הכיפורים. הבסת חמאס, לשיטת הדרג המדיני והפיקוד הצבאי, פירושה פירוק הארגון כישות שלטונית וצבאית אפקטיבית, שליטה צבאית ישראלית במרחב (כפי שקורה ביהודה ושומרון ובדרום לבנון), הקמת שלטון אזרחי חלופי לחמאס ועיצוב מציאות ביטחונית חדשה ברצועת עזה, שמהותה שלילת היכולת של חמאס ו/או של כל ארגון טרור פלסטיני אחר לייצר איום ביטחוני משמעותי על ישראל, דוגמת 7 באוקטובר.

ישראל אינה מצפה להנפת דגל לבן וערה לחלוטין לעובדה שהבסת חמאס, לשיטתה, אינה הגעה עד אחרון הטרוריסטים והשמדת כל הרקטות. ישראל גם ערה לכך שהמלחמה נגד הטרור הפלסטיני ברצועת עזה תימשך עוד שנים ארוכות, בדומה ליהודה ושומרון, אלא שזו תתנהל בתנאים אחרים כשלישראל עליונות מודיעינית ומבצעית וחופש פעולה מלא, שיאפשרו דיכוי שיטתי של הטרור וצמצום משמעותי של פוטנציאל הנזק שלו.

הטעות שבהסתייגות הצבאית מכיבוש

משהבהרנו את המורכבות שבהבסת חמאס, חשוב לשוב ולהתייחס לשאלה – מדוע ישראל טרם הצליחה לעשות זאת? התשובה לכך אינה מורכבת במיוחד, אך בנויה ממכלול של סיבות והתרחשויות, שרובן נכפו על ישראל. מה שלא נכפה עלינו הוא הבחירה האסטרטגית לניהול המתקפה בשלב הראשון של המלחמה. הבחירה הישראלית לתקוף את חמאס ואת רצועת עזה באופן מאוד מדורג, להתחיל בצפון ורק מאוחר יותר להגיע לאזורים האחרים, התבררה כשגויה. גם השיטה של כיבוש שטח, טיהורו מתשתיות מחבלים, נטישתו והיערכות לחזרה אליו בתקיפות נקודתיות התבררה כבעייתית, כשישראל מצאה עצמה חוזרת לאותם אזורים שלוש, ארבע וחמש פעמים.

ההסתייגות והרתיעה של הדרג הצבאי מפני כיבוש כל הרצועה והחלת ממשל צבאי כבר בשלבים הראשונים של המלחמה – הסתייגות שקיימת עד היום – התבררה גם היא כטעות, בוודאי בהתייחס לממד או להיבט הצבאי של המערכה, ולא אפשרה את הבסת חמאס. מאידך גיסא, היא הכבידה מאוד על יחסי הדרגים המדיני והצבאי, שחקה את האמון ביניהם ופגעה ביכולתם לגבש במשותף תכלית אסטרטגית ואסטרטגיה קוהרנטית.

אלא שמעבר לסיבות האלו, הקשורות בהחלטות אסטרטגיות ואופרטיביות שגויות של ישראל, הסיבות המהותיות יותר היו חיצוניות למרחב השיקולים והבחירות.

מערכת לחצים מבית ומחוץ

מעבר לעובדה שישראל נקלעה למלחמה אזורית מרובת חזיתות ולכן נאלצה להקצות כוחות להגנת גבול הצפון ולהיערך להגנה ולפעילות התקפית גם בחזיתות אחרות – מה ששיבש את היכולת לרכז את כל המאמץ הצבאי או לפחות את רובו מול רצועת עזה – היא גם מצאה עצמה מהר מאוד חשופה למערכת לחצים בינלאומית בלתי נסבלת ומשוללת כל היגיון אסטרטגי ומוסרי.

הקהילה הבינלאומית ובכללה הממשל האמריקאי, שהזדעזעה מהמתקפה הרצחנית והברברית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ומיהרה לגלות הזדהות עם ישראל ואמפטיה רבה לכאבה ולאובדנה, איבדה מהר מאוד את זיכרונה. משהתחילו להגיע דיווחים, מוגזמים ושקריים מעיקרם, על היקף הנפגעים מקרב האזרחים הפלסטינים, נזעקה אותה קהילה לכפות על ישראל הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה בהיקפים עצומים ובלתי מבוקרים ובכלל זה גם לאזורי לחימה פעילים, כלומר לחמאס.

למעשה, ישראל מצאה עצמה נלחמת נגד חמאס ובה בעת מזינה את ארגון הטרור הרצחני ומאפשרת לו להמשיך לקיים את עצמו ואפילו להשתלט על החלק הגדול של הסיוע ההומניטרי שאמור היה להגיע לאזרחי הרצועה, לבזוז אותו לצרכיו ואת שאריותיו למכור במחירים מופקעים לאזרחים הנזקקים. השליטה של חמאס על חלוקת הסיוע ההומניטרי אפשרה לארגון לשמר את מנגנוני השליטה בטריטוריה ובעיקר באוכלוסייה, ודיכאה כל אפשרות של התמרדות והקמת שלטון אזרחי חלופי שיזכה לתמיכת הציבור שהמשיך להאמין שחמאס יוותר על מכונו כריבון האפקטיבי של רצועת עזה.

מעבר ללחץ הבינלאומי, נחשפה ישראל למערכת לחצים זדונית וקשה, שנשענה על הנראטיבים השקריים שהפיץ חמאס ושהודהדו על ידי רבים בתקשורת הבינלאומית ועל ידי ארגוני סיוע בינלאומיים ועל ידי האו״ם. כך לגבי מספר הנפגעים האזרחיים, נרטיב ההרעבה ונרטיב פשעי המלחמה שמבצעת ישראל. למרות מאמצים אדירים, ייחודיים ותקדימיים שהפעיל צה״ל למול האוכלוסייה האזרחית כדי לצמצם את היקף הנזק האגבי, וחרף העובדה שהיחס בין מספר האזרחים שנפגעו לבין מספר הטרוריסטים שנפגעו היה הנמוך בהיסטוריה של מלחמות אורבניות, ישראל לא זכתה לרגע של חסד והוקרה על מאמציה אלו.

חמאס, שהבין את אופן התנהלותה של התקשורת הבינלאומית ואת נטייתה לאמץ את הנרטיבים השקריים והמוטים שלו, מינף את ההזדמנות והצליח, בכישרון רב יש להודות, להגביר את האפקט וכתוצאה מכך את הלחץ שהופעל על ישראל, כשתמונות זוועה – בחלקן הגדול מזויפות או תוצרי AI – מציפות את מסכי הטלוויזיה וכובשות את העמודים הראשיים בעיתונים. בנוסף, רשת אלג׳זירה הקטרית תמכה את מאמצי התודעה של חמאס כשהיא משמשת כשופר של הארגון וכאר כמעט כל כתביה ברצועת עזה הם למעשה מחבלים פעילים ומקבלי משכורת בארגון.

חמאס גם היטיב לנצל את סוגיית החטופים ובמאמצי תודעה שפלים ואכזריים הזין את המתח ברחובות ישראל והגביר את הקרע שבין קבוצות בחברה, בין החברה האזרחית לבין הממשלה ובין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני. מערכת הלחצים מבית שהופעלה על הממשלה, שתחילתה במחאה כואבת ואותנטית של משפחות חטופים רבות והמשכה בהצטרפות של ארגונים אופוזיציוניים שניצלו את האירוע כפלטפורמה פוליטית בחסות הסיוע למחאת המשפחות, הקשתה מאוד על ממשלת ישראל והשפיעה על מרחב התמרון שלה.

מחאת החטופים לא נותרה רק במרחב הציבורי בישראל. היא נדדה גם למרחב הבינלאומי ובעיקר לארה״ב, באופן שהפך את הממשלים האמריקאים – בעת כהונת ג'ו ביידן ואחריו דונלד טראמפ – למעורבים באופן מאוד עמוק ומשמעותי, בעיקר מכיוון שבין החטופים היו גם אזרחים אמריקאים. ממשל ביידן, שתמך בישראל והגיש לה סיוע משמעותי צבאי ובינלאומי, הפך בשלב מסוים לביקורתי ומסויג כלפינו, ובעיקר כלפי ראש הממשלה נתניהו. הממשל הקשה מאוד על ישראל בכל הנוגע לפינוי מרחב רפיח וכיבושו ובכלל זה ציר פילדלפי, התנגד למהלך קרקעי בדרום לבנון ולחיסול הנהגת חזבאללה ובשלב מסוים ותוך כדי מלחמה אף הטיל על ישראל אמברגו נשק חלקי. המתח בין ממשל ביידן לממשלת ישראל לא נסתר מעיני חמאס שהתאמץ להמשיך ולהזינו במאמצי תודעה מוצלחים, שהתחברו להבנה שגויה של הממשל את המציאות המתהווה ואת גודל האתגר שבפניו ניצבת ישראל. ממשל ביידן דחק בישראל להתקדם במשא ומתן לסיום המלחמה ולשחרור חטופים גם במחיר ויתורים בלתי אפשריים ובלתי נסבלים מבחינת ישראל ובמובן זה שיחק לידי חמאס ועודד את הנהגת הארגון להקשיח עמדות.

בחודשים האחרונים מערכת הלחצים הבינלאומיים המופעלים על ישראל גולשת גם למרחבים הכלכליים והתרבותיים ומתרחבת ליותר ויותר מדינות באירופה וברחבי העולם, עד כדי חרמות וסירובים לאפשר מעבר של מטוסים ואוניות עם נשק המיועד לישראל. שיאה של מערכת הלחצים הבינלאומית הגיע עם אירועי העצרת השנתית של האו״ם החודש, שם התקבלה שורה של החלטות בנוגע להקמת מדינה פלסטינית שמובילות צרפת וערב הסעודית, כשעצם ההחלטה מוצג או מוסבר גם במונחים של ענישה כלפי ישראל.

לחימה בין אזרחים: הצביעות והכשל המוסרי של העולם

מעבר לכל אלו, חשוב להתייחס למאפייני זירת הלחימה עצמה. חמאס הצליח לבנות במהלך העשור האחרון ומעבר לו רשת מסועפת ומשוכללת של מאות קילומטרים של מנהרות בכל רחבי רצועת עזה. הרשת הזו מאפשרת תנועה חופשית ובטוחה בכל אזורי הרצועה ומספקת מחסה לפעילי הארגון ותשתית לפעילות טרור וגרילה. מערכת של חדרי פיקוד ושליטה, מחסני נשק, אתרי שיגור של רקטות ומחסני מזון, מים ודלק, בחסות בתי מגורים ומתקנים הומניטריים כדוגמת בתי חולים, מרפאות, בתי ספר ומסגדים, מאפשרת לו אורך נשימה ושרידות.

אין צבא בעולם שהתנסה במלחמה בממד התת קרקעי מסוג זה וצה״ל בנה את היכולת תוך כדי המלחמה. גם כאשר פיתח דוקטרינה, אמצעים ויחידות מקצועיות וגם כאשר הפך לצבא המקצועי והמנוסה בעולם למלחמה במנהרות, מלאכת השמדת המנהרות מסובכת, איטית וממושכת מאוד. מאחר והמנהרות מחוברות בפירים לבנייני מגורים ולמתקנים אזרחיים, צה״ל חייב לפעול בזהירות מירבית ונאלץ להשמיד מבנים רבים מאוד בשטח הרצועה ולהיחשף לפגיעות. העובדה שחמאס המשוקע עמוקות בחברה האזרחית הפלסטינית ממשיך ליהנות מתמיכתה ומסיועה – ובמקרים שלא, הוא מצליח לכפות עליה לשמש מגן אנושי עבורו – מקשה מאוד על פעילות צה״ל ומחייבת אותו להשקיע מאמץ ומשאבים רבים בפינוי האוכלוסייה ובניהול המלחמה הקשה והמורכבת תוך מאמץ עליון לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.

משימת הלחימה בין אזרחים הופכת לכמעט בלתי אפשרית, כשצה״ל נתקל בקושי עצום מצד הקהילה הבינלאומית לפנות תושבים מזירות פעילות ומואשם בטרנספר ובג׳נוסייד. התנהלות הקהילה הבינלאומית בהקשר זה לוקה ברפיון מוסרי מטריד, בצביעות ואפילו באנטישמיות. במעשיה ובהתנהלותה, היא עושה כל מאמץ לשלול מצה״ל את האפשרות לפרק את חמאס ולסיים את המלחמה.

מעל לכל האילוצים והקשיים שתוארו, מרחף הנושא הרגיש מכול – החטופים. צה״ל חייב לפעול בזהירות מירבית ולהימנע מלפעול באזורים שבהם נמצאים חטופים וזאת בשל החשש לפגיעה בהם. האילוץ הזה, שמקורו בערכי היסוד של החברה הישראלית ושל צה״ל, מוכר היטב לחמאס ומנוצל על ידו, כשהוא משתמש בחטופים כמגן אנושי.

מלחמתו של העולם החופשי כולו

למרות כל האילוצים והמורכבויות, הגיע צה״ל להישגים מרשימים, שלמעשה פירקו את חמאס מרוב יכולותיו הצבאיות המאורגנות. כל שרשרת הפיקוד הבכיר של הארגון חוסלה, עשרות אלפים מאנשיו נהרגו, תשתיות הפיקוד והשליטה כמעט ואינן קיימות, יכולות הייצור העצמאי של נשק הושמדו ברובן המוחלט וכך גם מאגרי הרקטות שהיו ברשותו. הארגון איבד יכולות מודיעיניות וגם כסף רב שנתפס על ידי הצבא. למעשה, חמאס כבר אינו יכול לתפקד כצבא טרור מאורגן וגם שליטתו האזרחית רופפת הרבה יותר. צה״ל שולט כבר ביותר משבעים אחוזים משטח הרצועה ובכארבעים אחוזים משטח העיר עזה, שנותרה מרכז הכובד המשמעותי האחרון של חמאס.

הבעיה העיקרית היא שרוב האוכלוסייה הפלסטינית מרוכזת באותם שלושים אחוזים שבהם צה״ל עדיין לא שולט. שליטת חמאס באותם אזורים, ובעיקר באספקת הסיוע ההומניטרי, מאפשרת לו גם שליטה ברוב האוכלוסייה. לפיכך, המאמץ הישראלי העיקרי בימים אלו הוא להניע את האזרחים לאזורי המחסות ההומניטריים שהכשיר הצבא בדרום הרצועה, כדי לאפשר תמרון חופשי ועצים יותר במרחב העיר עזה, שיוביל לפירוק סופי של המסגרות הארגוניות של חמאס שעדיין מתפקדות. עם כיבוש עזה ואחר כך מחנות המרכז, יושלם תהליך הפירוק של חמאס ויוכשרו התנאים להקמת שלטון אזרחי חלופי, ואז גם ניתן יהיה לדבר על התבוסה שנחל הארגון.

אלא שכדי להבטיח את תבוסת חמאס כולו ועל מנת לשלול ממנו את היכולת להשתקם בעתיד לבוא, חייבת ישראל לחסל גם את הנהגת החוץ של הארגון, שהפכה למרכז הכובד המשמעותי לאחר חיסול ההנהגה בעזה. זה מה שניסתה ישראל לעשות בתקיפת ביתו של ח׳ליל אלחיה בדוחה שבקטר, אך כנראה שלא הצליחה ותצטרך להשלים את המלאכה בהזדמנות המבצעית הקרובה.

המלחמה ארוכה ועקובה מדם. תחילתה באסון נורא לישראל, השפלה מדממת וצלקת שתיחרט בתודעה הקולקטיבית של עמנו לדורות קדימה. המשכה בשורת הישגים מרשימים, הרבה מעבר לרצועת עזה, שהובילו לשינוי הארכיטקטורה האזורית כולה ולנטרול – או לכל הפחות החלשה דרמטית – של ציר ההתנגדות שהובילה איראן. עם סיום המלחמה ברצועת עזה ירשמו ישראל וצבאה ניצחון מרשים והיסטורי ומהלכי המלחמה כולה, ומלחמת עזה בפרט, עוד יילמדו שנים ארוכות בכל המכללות הצבאיות בעולם.

ישראל שילמה מחיר כבד מנשוא ותידרש למאמצי שיקום לתקופה ארוכה – בן בבית והן בזירה הבינלאומית, למרות שנלחמה גם את מלחמתו של העולם החופשי כנגד הברבריזם האסלאמי הרדיקלי, שמחריב ומבסס אחיזתו בו ממש בימים אלו. אזרחי העולם החופשי מתעוררים למלחמתם שלהם על זהותם, על תרבותם ועל חירותם, כאשר ישראל נותרה סוג של מבצר אחרון ועמדה בנטל המלחמה והאתגר באומץ ובנחישות ועל כך היא ראויה להוקרה בינלאומית, שעוד תגיע ובגדול.