עשרות שנים לפני שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארצות הברית במערכות ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״, ישראל יצאה למבצע משותף עם צרפת ובריטניה. האויב אז היה מצרים בהנהגת גמאל עבד אל־נאצר. הנסיבות השתנו מאז לבלי הכר, אך השאלות האסטרטגיות נותרו מוכרות.
בסוף אוקטובר 1956 יצאה ישראל למבצע קדש, במסגרת ההסכם החשאי עם צרפת ובריטניה, ובתיאום עם מבצע מוסקטר Operation Musketeer) – המבצע הצבאי הבריטי־צרפתי נגד מצרים במשבר סואץ ב־1956), שתואם בחשאי עם ישראל. בתוך כשמונה ימים השיג צה״ל הישג צבאי מרשים: כוחותיו התקדמו במהירות בחצי האי סיני, פגעו בכוחות המצריים ובתשתיותיהם וכבשו שטחים נרחבים. ואולם, התוצאה המדינית הייתה מורכבת יותר. לחץ בינלאומי כבד, ובראשו הלחץ האמריקאי, אילץ את ישראל לסגת בתוך חודשים ספורים מכל השטחים שכבשה.
מערכת סיני מעוררת אפוא שאלות החורגות מגבולות הדיון ההיסטורי: מתי בשלים התנאים ליציאה למלחמה? כיצד מתקבלת החלטה אסטרטגית בתנאי אי־ודאות? כיצד משפיעים יחסי הדרג המדיני והצבאי על ההכרעה? ומה מקומה של עמדה מדינית זהירה, כאשר רוב מקבלי ההחלטות מצדדים בפעולה צבאית?
הרקע: הסתננויות, פדאיון ומרוץ חימוש
באמצע שנות החמישים התמודדה ישראל עם מציאות ביטחונית קשה ועם חשש ממלחמה נוספת מול מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן. מצרים נתפסה כחזקה וכמסוכנת שבאויבותיה, ובמקביל נמשך האיום מן הגבול הירדני. בשתי החזיתות התמודדה המדינה עם חדירות, פיגועים ותקריות גבול.
ההסתננות החלה לאחר מלחמת העצמאות, בין היתר בניסיונות של פליטים לשוב לבתים ולכפרים שעזבו. בהמשך פעלו גם מסתננים חמושים וכנופיות שביצעו פעולות חבלה. מאמצע 1955 התווסף לכך מערך הפדאיון שהקימה מצרים, ובו כ־600 איש. אנשיו חדרו מרצועת עזה ומשטח ירדן וביצעו פיגועים ברחבי הארץ. בשנות ההסתננות והטרור נהרגו יותר מ־500 ישראלים ונפצעו כ־800. הפגיעה המתמשכת ערערה את תחושת הביטחון, במיוחד ביישובי הספר, והגבירה את הלחץ להגיב.
אחד האירועים הקשים היה הטבח במעלה עקרבים במרץ 1954, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס ישראלי. אירועים כאלה המחישו את הקושי של המדינה הצעירה להגן על גבולותיה ועל תושביה.
ישראל הגיבה בפעולות תגמול. הבולטת שבהן, מבצע חץ שחור בעזה בפברואר 1955, המחישה את יכולתו המבצעית של צה״ל, אך מותם של עשרות חיילים מצרים החריף את העימות. פעולות התגמול גם העמיקו את המחלוקת בהנהגה הישראלית: דוד בן־גוריון ומשה שרת נחלקו בשאלה אם הפעולות מרתיעות את האויב או דווקא מעודדות הסלמה ומצמצמות את מרחב הפעולה המדיני של ישראל.
בספטמבר 1955 הכריז נאצר על עסקת הנשק הצ׳כית־מצרית. העסקה, שנרקמה על רקע העימות המחריף עם ישראל, כללה מאות מטוסים, טנקים ותותחים, לצד אמצעי לחימה ותחמושת בהיקף נרחב. בישראל גבר החשש שמצרים תיזום מלחמה לאחר שתשלים את קליטת הנשק החדש והכשרת הכוחות להפעלתו. לכך נוספו חסימת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי ומניעת מעבר של כלי שיט ישראליים בתעלת סואץ.
גם בגבול ירדן הידרדר המצב במחצית השנייה של 1956. הסתננויות, פיגועים, ירי ומיקוש גררו פעולות תגמול, ובהן מבצע שומרון בקלקיליה בליל 11 באוקטובר. החשש שהעימות בגבול יתפתח למלחמה היה ממשי.
פעולות הפדאיון היו אפוא גורם חשוב בהחלטה לצאת למערכת סיני, אך לא היחיד. ההחלטה נבעה משילוב של צורכי ביטחון שוטף, שינוי במאזן הכוחות, פגיעה בחופש השיט ושאיפה לחזק את ההרתעה, לצד הזדמנות מדינית שנוצרה בזירה הבינלאומית.
ההזדמנות המדינית: הברית החשאית בסוור
הלאמת תעלת סואץ בידי נאצר ביולי 1956 החריפה את העימות שלו עם בריטניה וצרפת. השתיים ביקשו להחלישו, להבטיח את חופש השיט בתעלה ולהשיב לעצמן השפעה באזור. כך נוצרה שותפות אינטרסים עם ישראל.
לאחר סדרת מגעים חשאיים התקיימה ב־22–24 באוקטובר פסגה בסוור, סמוך לפריז. במשלחת הישראלית השתתפו ראש הממשלה ושר הביטחון בן־גוריון, מנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס והרמטכ״ל משה דיין. מולם ישבו נציגים בכירים של צרפת ובריטניה.
בהסכם שנחתם ב־24 באוקטובר נקבע כי ישראל תפתח בפעולה בסיני ותיצור איום על אזור תעלת סואץ. בריטניה וצרפת יתערבו בתואנה של הפרדה בין הצדדים והגנה על התעלה. בפועל, הן ביקשו לפגוע במעמדו של נאצר ולהשיב לידיהן את השליטה באזור התעלה.
ההסכם פתח לישראל חלון הזדמנויות, אך יצר גם תלות: גורל המערכה הושפע לא רק מיכולתו של צה״ל לנצח, אלא גם מפעולותיהן של בעלות הברית ומתגובות ארצות הברית וברית המועצות. כאן טמונה אחת השאלות המרכזיות של מערכת סיני: האם הברית שאפשרה את הפעולה הצבאית הבטיחה גם את שימור הישגיה לאחר סיום הלחימה?
ארבע דמויות, ארבע זוויות של הכרעה
מערכת סיני עוצבה במידה רבה בידי ארבעה אישים, שכל אחד מהם ייצג היבט אחר של קבלת ההחלטות: הכרעה מדינית, הפעלת כוח, בניין כוח וזהירות דיפלומטית.
דוד בן־גוריון: ההכרעה המדינית והאסטרטגית
בן־גוריון נדרש לשקלל את האיום המצרי, את השינוי במאזן הכוחות ואת סוגיית מצרי טיראן מול ההזדמנות לשתף פעולה עם צרפת ובריטניה. הוא ראה חשיבות בפגיעה בצבא המצרי ובתשתיות הפדאיון, בחיזוק ההרתעה ובשיפור מעמדה האזורי של ישראל.
החלטתו להסתיר את ההכנות ואת התיאומים מרוב חברי הממשלה, לאחר הדחת שרת מתפקיד שר החוץ, מעוררת גם שאלה על גבולות החשאיות בקבלת החלטות. החשאיות סייעה לשמור על ההפתעה, אך צמצמה את מעגל המשתתפים ואת מגוון העמדות בדיון על מהלך בעל השלכות מרחיקות לכת.
משה דיין: תפיסת המערכה והפעלת הכוח
דיין, שכיהן כרמטכ״ל מסוף 1953, היה מתומכיה הבולטים של פעולה צבאית נגד מצרים. כבר בסוף 1955 הציע לכבוש את שארם א־שייח׳ כדי להסיר את המצור על השיט במצרי טיראן. ההצעה נדחתה, אך יעד זה נכלל בהמשך בתכנון המערכה.
יחד עם ראש אג״ם, האלוף מאיר עמית, עסק דיין בתכנון ובהכנת צה״ל להפעלת כוח רחבת היקף. הצבא נדרש לתמרן בכמה צירים, להתמודד עם מערך מצרי גדול ולהשיג את יעדיו במהירות. ההצלחה המחישה את יכולותיו, אך גם הציבה שאלה החורגת מן הביצוע המבצעי: עד כמה התוכנית הצבאית משרתת את התכלית המדינית, ומה נדרש כדי לשמר את ההישגים לאחר הלחימה?
שמעון פרס: בניין הכוח והקשר עם צרפת
פרס מילא תפקיד מרכזי בהעמקת הקשרים הביטחוניים עם צרפת ובהצטיידות במטוסים, בטנקים ובאמצעי לחימה נוספים. קשרים אלה סייעו לישראל להתמודד עם ההתעצמות המצרית והיו נכס אסטרטגי עוד לפני המערכה.
תרומתו לא התמצתה בהשתתפותו במגעים החשאיים בסוור. הוא היה שותף לתהליך ממושך של בניין כוח והכנת הצבא למלחמה אפשרית. עם זאת, פעילותו בערוצים הביטחוניים, תוך עקיפת משרד החוץ, המחישה גם את המתח בין מוקדי קבלת ההחלטות. יתרונותיה של הברית עם צרפת חייבו בחינה של מגבלותיה ושל המחיר המדיני הכרוך בה.
משה שרת: הקול המדיני והחשש מהסלמה
שרת, שכיהן כשר החוץ עד יוני 1956, ייצג גישה זהירה יותר. הוא חשש שפעולות התגמול יחריפו את העימות, יפגעו במעמדה הבינלאומי של ישראל ויצמצמו את האפשרות לפתרונות מדיניים.
המחלוקת בינו לבין בן־גוריון החריפה לאחר שובו של האחרון לתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955, וביתר שאת לאחר חזרתו לראשות הממשלה בהמשך אותה שנה. היא נגעה ליחס בין כוח לדיפלומטיה, למקומו של האו״ם ולדרך ההתמודדות עם מצרים ועם הלחצים הבינלאומיים.
פרישתו הכפויה של שרת ביוני 1956 הייתה תוצאה של קרע אישי, פוליטי ואידאולוגי מתמשך. אין לייחס אותה למחלוקת נקודתית על מבצע קדש, שהחל כארבעה חודשים לאחר מכן וששרת לא היה שותף למגעים לקראתו. ואולם, יציאתו מהממשלה הרחיקה ממנה קול מרכזי שהדגיש את המחיר המדיני של הפעלת הכוח.
אין בכך הוכחה ששרת צדק בכל עמדותיו או שהימנעות ממלחמה הייתה בהכרח עדיפה. חשיבותה של עמדתו היא בדרישה לבחון אם הפעולה הצבאית משפרת את מצבה של ישראל, ומה הסיכון שתכניס אותה למעגל הסלמה שקשה לשלוט בו.
ארבעת האישים ממחישים כי החלטה אסטרטגית מחייבת שילוב בין נחישות לבין בחינה ביקורתית: בן־גוריון הכריע, דיין תכנן והפעיל את הכוח, פרס קידם את בניינו ואת הקשרים הביטחוניים, ושרת הדגיש את הסיכונים המדיניים. איכות ההחלטה תלויה גם ביכולת להקשיב לעמדה המנוגדת לזו של המכריעים.
ההישג הצבאי והמחיר האנושי
מבצע קדש החל ב־29 באוקטובר 1956 והסתיים ב־5 בנובמבר. בתוך ימים ספורים השיג צה״ל את מרבית יעדיו הצבאיים, השתלט על שטחים נרחבים בסיני ועל רצועת עזה והנחית מכה קשה על הצבא המצרי. זו הייתה המערכה המקיפה ביותר שניהל עד אז, ובה הופעלו לראשונה כוחות בהיקף אוגדתי.
ההצלחה נשענה על הכנות מבצעיות, גיוס מילואים, תכנון והטעיה. גיוס הכוחות הוצג לציבור על רקע החשש מהתקפות פתע בגבולות, וכך נשמרה עמימות באשר לכוונות ישראל. רק מעטים בצמרת ידעו את מלוא פרטי התיאום עם צרפת ובריטניה. הממשלה התבקשה לאשר את תוכנית המבצע ב־28 באוקטובר, ערב פתיחתו.
ההפתעה תרמה להתקדמות המהירה, אך לצידה עמדו הכשרת הכוחות, יכולת הפיקוד והשליטה, בחירת הצירים וניצול חולשותיו של המערך המצרי. הניסיון שנצבר מאז מלחמת העצמאות אפשר למפקדים לפעול ביוזמה ולנצל הזדמנויות בשטח.
לאחר פעולות מקדימות של חיל האוויר נפתחה המערכה בשעות אחר הצוהריים של 29 באוקטובר, בהצנחת גדוד 890, בפיקוד רפאל איתן, ממזרח למעבר המיתלה. הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה״ל נועדה ליצור איום בקרבת תעלת סואץ ולספק לבריטניה ולצרפת את העילה המוסכמת להתערבות.
בהמשך התרחבה הלחימה בכמה צירים. צה״ל התמודד עם טנקים, ארטילריה, מוצבים וכוחות חי״ר, והביא להתמוטטות ההגנה המצרית בחלקים נרחבים של סיני. לחיל האוויר היה חלק חשוב בהצלחה. מ־31 באוקטובר תקפו גם כוחות בריטיים וצרפתיים מטרות במצרים במסגרת מבצע מוסקטר, ובהמשך נחתו באזור התעלה ופורט סעיד.
לצד ההישגים נחשפו טעויות וליקויים ברמות הטקטית, המערכתית וברמת הפיקוד העליון. הקרב במעבר המיתלה, שנותר שנוי במחלוקת, היה תזכורת כואבת למחירם של שיקולים מבצעיים: 38 לוחמים נהרגו בו. הוא המחיש את חשיבות הכרת השטח, הערכת הסיכונים והבחינה המחודשת של התוכנית במהלך הקרב.
לפי נתוני ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, במערכה נפלו 182 חיילי צה״ל וכ־800 נפצעו. מאחורי תיאורי התמרון המהיר והכרעת האויב עומדים אפוא קרבות קשים ומשפחות ששילמו מחיר כבד.
הנסיגה והמבחן המדיני
הישגי המערכה היו ממשיים: הצבא המצרי ספג מכה קשה, תשתיות הפדאיון נפגעו וההשתלטות על שארם א־שייח׳ סייעה ליצור תנאים לפתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי. ואולם, ישראל לא הייתה חופשית לקבוע לבדה את עתיד השטחים שכבשה.
ארצות הברית וברית המועצות הפעילו לחץ להפסקת הלחימה ולנסיגה. גם בריטניה וצרפת נאלצו להפסיק את פעולתן ולפנות את כוחותיהן ממצרים. בן־גוריון הורה לבסוף על נסיגה מכל חצי האי סיני ומרצועת עזה; במרץ 1957 הושלם הפינוי גם מאזור שארם א־שייח׳.
ישראל לא שמרה אפוא על הישגיה הטריטוריאליים, אך הנסיגה לא מחקה את התוצאות הביטחוניות. מצרי טיראן נפתחו לשיט ישראלי, כוח החירום של האו״ם נפרס בסיני וברצועת עזה, ובגבול מצרים החלה תקופה של שקט יחסי. כ־11 שנים, שלא היו נטולות מתח ועימותים, חלפו עד המלחמה הבאה.
מכאן הצורך להבחין בין שלוש רמות של הישג: הצלחה טקטית בקרבות, הכרעת המערך המצרי בסיני ושיפור מתמשך במציאות הביטחונית והמדינית. מהירות ההתקדמות והיקף השטח שנכבש הם חלק מן התמונה; הערכה אסטרטגית מחייבת לבחון גם את המטרות, את המחירים ואת ההישגים שנשמרו לאחר הנסיגה.
אזהרת בן־גוריון: מה אין ללמוד מסיני
בן־גוריון עצמו הזהיר מפני הפקת לקחים שגויים מן ההצלחה. ב־27 בדצמבר 1956 נשא בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה״ל דברים שכותרתם ״מה אין ללמוד מלקח סיני״. הוא הדגיש את נסיבותיה הייחודיות של המערכה, שאותה כינה ״מלחמה דה־לוקס״, והזהיר מהנחה שהמלחמה הבאה תתנהל באותם תנאים ותסתיים באותה דרך.
האזהרה נותרה רלוונטית: הצלחה עלולה לטשטש חולשות ולעודד ביטחון מופרז ביכולת לשחזר הישגים. כדי ללמוד ממנה יש לבחון מה אפשר אותה, אילו תנאים היו ייחודיים, מה היה תלוי בשותפים חיצוניים ומה עשוי להשתנות בעימות הבא.
שבעה לקחים לקבלת החלטות
- הצלחה צבאית אינה מבטיחה הישג מדיני מתמשך. אפשר להביס את האויב ועדיין להידרש לוותר על השטח שנכבש. יש להגדיר מראש את המציאות הרצויה לאחר המלחמה ואת הדרך לשמרה.
- יש לבחון את היחס בין המטרות. הרתעה, פגיעה ביכולת האויב, פתיחת נתיבי שיט ושינוי המציאות האזורית הן מטרות שונות. יש לברר אם הן מתיישבות זו עם זו ומה המחיר של כל אחת מהן.
- בריתות יוצרות הזדמנויות וגם תלות יש לבחון מה בעלת הברית מסוגלת ורוצה לקיים, כיצד תגיב ללחץ חיצוני ומה יקרה אם האינטרסים ישתנו.
- דיון אסטרטגי מחייב הקשבה לעמדות מנוגדות המחלוקת בין בן־גוריון לשרת ממחישה את חשיבותה של בחינה אמיתית של חלופות ושל המחיר המדיני הכרוך בהפעלת כוח.
- הערכת האיום ובחירת התגובה הן החלטות נפרדות איום ממשי מחייב מענה, אך אינו קובע לבדו אם יש לצאת למלחמה, מתי, באיזה היקף ובאילו תנאי סיום.
- הצלחה מחייבת למידה ביקורתית יש לבחון גם את הטעויות ואת החולשות שנחשפו במערכה מוצלחת, ולהיזהר מהפיכת ניסיון חד־פעמי לתפיסת עולם.
- תכנון המערכה חייב לכלול את היום שאחרי לצד התוכנית הצבאית נדרשת בחינה של הסדרי הביטחון, התנאים המדיניים, עמדות בעלות הברית והאפשרות שחלק מההישגים לא יישמרו.
ממערכת סיני לאתגרי ההווה
האיומים, הטכנולוגיה, המערכת האזורית והיחסים הבינלאומיים השתנו עמוקות מאז 1956. לכן יש להיזהר מהעתקה ישירה של לקחי העבר. ובכל זאת, מערכת סיני מחייבת אותנו לשוב ולבחון כיצד מזהים שינוי במאזן הכוחות, כיצד מערערים על הנחות יסוד וכיצד מבטיחים שהפעלת הכוח תשרת תכלית מדינית ברורה.
לשאלות אלה משמעות מיוחדת לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיהם. אין צורך להשוות בין האירועים כדי להכיר בחשיבות הבחינה של תפיסות מקובעות, ביטחון יתר והיערכות לתרחישים חלופיים.
גם במאזן ביניים של מלחמה רב־חזיתית יש לתת מקום להישגים, למגבלות, למחלוקות ולמחירים. בחינה כזאת מאפשרת לצבא ולחברה ללמוד מן העבר ולשאול שאלות קשות על ההחלטות שהתקבלו ועל החלופות שלא נבחרו.
מערכת סיני המחישה את כוחו של צה״ל ואת חשיבותם של בניין כוח, יוזמה והזדמנות מדינית. באותה עת היא חשפה את מגבלות חופש הפעולה של ישראל ואת תלותה באינטרסים של מעצמות ובעלות ברית.
שבעים שנה לאחר מכן, הלקח המרכזי הוא אחריות אסטרטגית: להגדיר מטרות, לבחון חלופות, להקשיב לביקורת ולתכנן את סיום המערכה. המבחן הוא היכולת להפוך את ההישג הצבאי למציאות ביטחונית ומדינית טובה ויציבה יותר.
