בלב האסטרטגיה הכלכלית של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, נמצא מאמץ נועז לבודד את סין באמצעות מדיניות סחר סלקטיבית שזכתה לכינוי "סחר חופשי אמריקני". ב-1 במרץ השנה הכריז הממשל על תוכנית לביטול הדרגתי של מכסים על יבוא ממדינות שאינן סין, כולל בעלות ברית כמו קנדה, מקסיקו, האיחוד האירופי וישראל, בתנאי שיוכח כי הסחר ההדדי תורם ליצירת משרות בארה"ב. המדיניות נועדה ללחוץ על מדינות אחרות להפחית את התלות שלהן במוצרים סיניים ולחתום על הסכמי סחר דו-צדדיים עם ארה"ב. לדוגמה, ב-15 במרץ חתמה ארה"ב על הסכם עם קנדה להפחתת מכסים על נפט וגז טבעי בתמורה להשקעה של 10 מיליארד דולר בתשתיות צינורות באלבמה, שצפויה לייצר 3,000 משרות. יפן, בתגובה, הסכימה להגדיל יבוא של תוצרת חקלאית אמריקנית בשווי שני מיליארד דולר לשנה, תמורת הפחתת מכסים על אלקטרוניקה, מה שיועיל לחברות כמו סוני ופנסוניק.
אסטרטגיה זו משאירה את סין כיעד היחיד ללחץ כלכלי כבד, עם מכסים של עד 145% שהוטלו על סחורות סיניות, כולל אלקטרוניקה, טקסטיל ומוצרי צריכה. סין הגיבה במכסים נגדיים של 125% על תוצרת אמריקנית כמו חיטה, סויה וכלי רכב, מה שהסלים את המתיחות. "המטרה היא לנתק את סין מהשווקים העולמיים ולהחליש את כוחה הכלכלי, תוך חיזוק שיתופי פעולה עם מדינות שמוכנות לעבוד עם אמריקה", הסביר שר האוצר האמריקני, סקוט בסנט, בראיון ל-CNN ב-10 באפריל. נתונים ראשונים מראים תוצאות מעורבות: הסחר של ארה"ב עם מדינות שאינן סין גדל ב-3% במרץ 2025, בעוד שהסחר עם סין ירד ב-7%, לפי משרד המסחר האמריקני. לדוגמה, יבוא הטקסטיל מסין ירד מ-15 מיליארד דולר בינואר ל-13 מיליארד דולר במרץ, בעוד שהייבוא מבנגלדש ו־וייטנאם עלה ב-10%.
השר בסנט היה קולני בנוגע לפרקטיקות הכלכליות של סין, וכינה את עידן הסחר החופשי "הונאה גדולה". בראיון ל-CBS ב-12 במרץ, הצהיר: "שנים האמנו שפתיחת השווקים תביא לשיתוף פעולה, אבל סין לא שיחקה לפי הכללים. הם גנבו קניין רוחני בשווי עשרות מיליארדי דולרים, סבסדו תעשיות שלא יכלו להתחרות ביושר, ועקפו סנקציות – והמערב מחא כפיים בשם הגלובליזציה". הערכות של משרד המסחר האמריקני מעמידות את הנזק מגניבת הקניין הרוחני הסיני על 50-100 מיליארד דולר בשנה, עם פגיעה קשה בתעשיות כמו תוכנה, תרופות וטכנולוגיה.
לדוגמה, חברת Qualcomm דיווחה על אובדן של חמישה מיליארד דולר בשנה עקב העתקות סיניות של טכנולוגיות 5G בעוד שחברת Pfizer העריכה נזק של שני מיליארד דולר מגניבת פטנטים של תרופות. בסנט גם הזהיר מפני שימוש סיני בטכנולוגיה מערבית למטרות צבאיות כגון מל"טים, מערכות ניווט ומחשוב קוונטי שפותחו בשיתופי פעולה אקדמיים והוסבו לפרויקטים צבאיים. לדוגמה, אוניברסיטת MIT גילתה ב-2024 כי מחקר משותף עם אוניברסיטת צינגהוא שימש לפיתוח מערכות AI צבאיות סיניות, מה שהוביל להפסקת שיתוף הפעולה.
הפגיעות הכלכלית של סין מוסיפה מורכבות לעימות. מאז 2010, שיעור הילודה בסין ירד ב-30%, עם תחזיות לירידה של 26% באוכלוסייה עד 2050, לפי האקדמיה הסינית למדעים. אוכלוסייה מזדקנת, שצפויה לגדול ב-50% עד 2030, מאיימת על מערכת הפנסיה הסינית, שכבר סובלת מגירעון של 200 מיליארד דולר. הצמיחה הכלכלית הואטה ל-4% ב-2024 – הרבה מתחת לתחזית של 6% – והשקעות זרות ישירות צנחו ב-15%, לפי הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה של סין.
בתגובה, סין מפעילה כלים כמו יוזמת "החגורה והדרך", עם השקעות של 100 מיליארד דולר בפרויקטים אנרגטיים באפריקה ואסיה, והגדילה ב-40% את המימון ליואן הדיגיטלי ב-2024 כדי לאתגר את הדומיננטיות של הדולר. לדוגמה, סין חתמה על הסכם עם איראן במרץ כדי להשתמש ביואן הדיגיטלי בתשלומים עבור נפט, מה שמפחית את התלות בדולר בסחר בינלאומי. בנוסף, סין חתמה על הסכמי סחר עם ברזיל וארגנטינה להגדלת יבוא חקלאי בתמורה לאספקת מינרלים, מה שמגביר את השפעתה בדרום אמריקה.
אמברגו המינרלים – מכה אסטרטגית
ב-20 במרץ, סין הסלימה את העימות מול האמריקנים כאשר הכריזה על אמברגו על יצוא מינרלים קריטיים לארה"ב, מהלך שתואר על ידי משרד המסחר הסיני כ"הגנה על האינטרסים הלאומיים". סין, השולטת ב-60-80% מהאספקה העולמית של מינרלים נדירים וחומרי גלם חיוניים כמו ליתיום, קובלט, ניאודימיום, דיספרוסיום וטונגסטן, הטילה הגבלות חמורות על משלוחים לארה"ב, תוך הפנייתם למדינות ידידותיות כמו רוסיה, הודו, פקיסטן ודרום אפריקה. מינרלים אלה הם הבסיס לייצור סוללות לכלי רכב חשמליים, שבבים לטכנולוגיות AI, טורבינות רוח, מערכות הגנה מתקדמות ומוצרי צריכה אלקטרוניים.
שליטת סין במינרלים נדירים החלה בשנות ה-80 וה-90, כאשר המדינה השקיעה מאות מיליארדים במיזמי כרייה, בעוד מדינות מערביות, כולל ארה"ב, הפסיקו כמעט לחלוטין את הכרייה המקומית עקב עלויות גבוהות ורגולציה סביבתית מחמירה. עד 2025, סין ייצרה כ-85% מהניאודימיום העולמי וכ-70% מהליתיום, בעוד ארה"ב הייתה תלויה בייבוא של כ-80% מצרכיה בתחום זה, לפי המשרד הגיאולוגי האמריקני (USGS). האמברגו הנוכחי ממשיך מגמה שהחלה ב-2010, כאשר סין הגבילה יצוא מינרלים ליפן במהלך סכסוך טריטוריאלי, מה שהדגים את יכולתה לנצל את כוחה הכלכלי כנשק גיאופוליטי. ב-2010 מחירי הניאודימיום זינקו ב-300% תוך שלושה חודשים, והאמברגו הנוכחי צפוי לגרום לעלייה דומה.
ההשפעות של האמברגו מורגשות באופן מיידי וחמור. הערכות של USGS מצביעות על כך שעלויות הייצור בתעשיות האנרגיה המתחדשת והמוליכים למחצה בארה"ב עלולות לעלות ב-20-30% עד סוף 2025. מחירי הסוללות לרכבים חשמליים, הקריטיים לחברות כמו טסלה וג’נרל מוטורס, כבר זינקו ב-15% מאז ההכרזה, כאשר טסלה דיווחה על עלייה של 200 דולר לסוללה בממוצע. ג’נרל מוטורס, שמייצרת את רכב ה-Chevrolet Bolt, העלתה את מחירי הדגם ב-2,000 דולר במרץ 2025, מה שהוביל לירידה של 10% במכירות. הפיתוח של טכנולוגיות ירוקות, כמו טורבינות רוח ופאנלים סולאריים, נפגע גם הוא, עם האטה מוערכת של 10%-12% בפרויקטים חדשים. לדוגמה, חברת Vestas, יצרנית טורבינות רוח, דיווחה על עיכובים של שלושה חודשים בפרויקטים בקליפורניה עקב מחסור בניאודימיום, בעוד חברת First Solar, יצרנית פאנלים סולאריים, דיווחה על עלייה של 8% בעלויות ייצור.
תעשיית ההגנה, התלויה במינרלים לטילים ומערכות מכ"ם, דיווחה על חשש ממחסור, כאשר חברות כמו לוקהיד מרטין ו-Raytheon מתריעות על עיכובים בייצור של עד חצי שנה. מערכת ה-Javelin, למשל, תלויה במינרלים נדירים לייצור ראשי נפץ, והצבא האמריקני העריך כי המלאי הקיים יספיק לשלושה חודשים בלבד ללא חלופות. בנוסף, מערכות מכ"ם מתקדמות כמו Aegis, המותקנות על ספינות הצי האמריקני, דורשות טונגסטן ש-60% ממנו מגיע מסין. מחסור בטונגסטן עלול לעכב את ייצור הספינות ב-12 חודשים, לפי דו"ח של הפנטגון שפורסם השנה.
שר האוצר בסנט כינה את האמברגו "הוכחה נוספת לכוונות הסיניות לפגוע בריבונותנו הכלכלית" בראיון לפוקס ניוז ב-25 במרץ. הוא ציין כי סין מנצלת את שליטתה בשרשרת האספקה הגלובלית כדי ללחוץ על ארה"ב, והבטיח שהממשל יפעל להפחתת התלות במינרלים סיניים. בתגובה מיידית, הושקה תוכנית חירום בשם "אספקה אמריקנית 2025", הכוללת השקעה של 15 מיליארד דולר במיזמי כרייה חדשים במדינות כמו נבדה, מונטנה, אלסקה ו-וויומינג, תוך התמקדות במינרלים כמו ליתיום (באגן סמוקי בנבדה) וקובלט (במונטנה). המטרה היא לייצר 10% מצרכי ארה"ב באופן מקומי עד 2028. הסכמים עם אוסטרליה, שמחזיקה ב-15% מהמלאים העולמיים של מינרלים נדירים, ועם קנדה, נחתמו כדי להקים שרשרת אספקה חלופית, עם השקעה משותפת של חמישה מיליארד דולר עד 2026. לדוגמה, חברת BHP האוסטרלית התחייבה לספק 20,000 טון ליתיום בשנה לארה"ב החל מ-2026, בעוד חברת Teck Resources הקנדית תספק 5,000 טון קובלט.
עם זאת, האתגר מורכב. מומחים כמו פרופסור ג’ון ליוויס מאוניברסיטת סטנפורד מזהירים כי המעבר לייצור עצמאי ייקח לפחות 3-5 שנים, שכן פיתוח מכרות חדשים דורש אישורים סביבתיים, תשתיות והכשרת כוח אדם. לדוגמה, מכרה ליתיום חדש בנבדה, שפותח על ידי חברת Lithium Americas, צפוי להפיק 40,000 טון בשנה, אך לא יגיע למלוא הקיבולת לפני 2027. בינתיים, ארה"ב נשענת על מלאים קיימים (כ-40,000 טון של מינרלים נדירים במלאי אסטרטגי) וייבוא ממדינות כמו ברזיל ומלזיה, שבהן החלה פעילות כרייה מוגברת. הממשל גם שוקל סנקציות נגדיות על סין, כולל הגבלות על יצוא טכנולוגיות אמריקניות, אך חושש מפגיעה הדדית במסחר העולמי. לדוגמה, הגבלות על יצוא שבבים מתקדמים של Intel ו-AMD לסין עלולות לפגוע בהכנסות של עשרה מיליארד דולר בשנה לחברות אלה, ולהוביל לפיטורים של 5,000 עובדים בארה"ב.
התגובות הבינלאומיות לאמברגו מגוונות. הודו, שמסתמכת על סין ל-50% מצרכי המינרלים שלה, הכריזה על תוכנית כרייה משלה בשווי שלושה מיליארד דולר, תוך שיתוף פעולה עם אוסטרליה. אפריקה, שבה סין שולטת ב-60% ממכרות הקובלט, ראתה עלייה בהשקעות מערביות: צרפת ובריטניה השקיעו שני מיליארד דולר במכרות בקונגו ובזמביה במרץ 2025. עם זאת, רוסיה וסין חיזקו את שיתוף הפעולה, עם הסכם ב-30 במרץ 2025 להגדלת סחר במינרלים תמורת טכנולוגיה צבאית, מה שמעלה חששות ממעצמה מזרחית מאוחדת.
סין ואיראן: עוקפים את הסנקציות האמריקניות
הסחר בין סין לבין איראן, שהוערך ב-2024 בכ-30-40 מיליארד דולר בשנה, הפך לאחד מעמודי התווך של הכלכלה האיראנית תחת הסנקציות האמריקניות. במרץ 2025 הגיע יבוא הנפט האיראני לסין לשיא של 1.71-1.8 מיליון חביות ליום, לעומת כ-1.2 מיליון חביות ב-2017, מה שהפך את סין לרוכשת של כ-90% מייצוא הנפט האיראני. מאחורי המספרים האלה מסתתרת מערכת מתוחכמת שבה סין, הצרכנית הגדולה בעולם של נפט, עוקפת את הסנקציות האמריקניות באמצעות שיטות שהופכות את המסחר הזה כמעט בלתי ניתן למעקב. זו לא רק שאלה של כלכלה – זו אסטרטגיה שמשלבת תחבולות ימיות, תשלומים חשאיים ורשתות של מתווכים, תוך ניצול חולשות במערכת הפיננסית הגלובלית.
במרכז המערכת הזו נמצא צי הצללים, רשת של מכליות שפועלות כמו רוחות רפאים בים. אוניות כמו NICHOLA, RESTON ו-NYANTARA, שרבות מהן רשומות תחת דגלים של מדינות כמו פנמה או קמרון, משתמשות בטקטיקות מתוחכמות כדי להסתיר את מטעניהן. הן מכבות את משדרי הזיהוי שלהן (AIS) כדי להיעלם ממעקב, מבצעות העברות נפט מספינה לספינה בלב ים, לעיתים ליד נמלים כמו סינגפור, ומגיעות לנמלים סיניים כמו Huaying Daya Bay עם מטען של מיליוני חביות. בינואר, למשל, ה-NICHOLA פרקה כמיליון חביות נפט איראני לאחר העברה חשאית בים, תוך שהיא נרשמת כחלק מצי הצללים בסנקציות אמריקניות. הבעלות על המכליות האלה היא לעיתים אטומה ומוסתרת מאחורי חברות קש שמקשות על ארה"ב לעקוב אחריהן. חוסר שיתוף פעולה של מדינות מסוימות מאפשר לאוניות להמשיך להפליג, למרות הסנקציות.
כדי להשלים את העסקאות מבלי להיחשף למערכת הפיננסית האמריקנית, סין מסתמכת על תשלומים ביואן, המטבע הלאומי שלה, דרך בנקים קטנים כמו Bank of Kunlun, שכבר נמצא תחת סנקציות מאז 2012. בנקים אלה אינם זקוקים לגישה למערכת SWIFT או לדולר, מה שהופך אותם כמעט חסינים לעונשים אמריקניים. בין 2020 ל-2023, לדוגמה, בית הזיקוק הסיני Shandong Shengxing Chemical העביר תשלומים של כ-800 מיליון דולר לחברתChina Oil and Petroleum Company Limited, חברת חזית של משמרות המהפכה האיראניים, באמצעות ערוצים פיננסיים כאלה. התשלומים ביואן לא רק מאפשרים לאיראן לצבור עתודות מטבע, אלא גם משרתים את שאיפתה של סין להפוך אותו למטבע בינלאומי, צעד שיפחית את התלות בדולר ויחליש את כוחה של ארה"ב להטיל סנקציות.
במקביל, בתי זיקוק קטנים במחוז שאנדונג, המכונים “טיפוט”, הפכו לשחקנים מרכזיים בסחר הזה. לאחר שחברות הנפט הממלכתיות של סין, כמו Sinopec, הפסיקו לרכוש נפט איראני מחשש לסנקציות, בתי הזיקוק האלה מילאו את החלל. כיום הם אחראים לכ-90% מייבוא הנפט האיראני לסין, ורוכשים נפט בשווי מיליארדי דולרים, לעיתים דרך חברות חזית של משמרות המהפכה. Shandong Shengxing, למשל, רכשה נפט בשווי יותר ממיליארד דולר עד 2025, כולל ממכליות כמו BRAVA LAKE. בתי הזיקוק האלה פועלים מחוץ למערכת הפיננסית האמריקנית, מה שהופך אותם כמעט בלתי ניתנים לאכיפה, ומאפשרים לסין לשמור על זרם קבוע של נפט זול.
חלק קריטי מהאסטרטגיה הזו הוא מיתוג מחדש של הנפט האיראני, תהליך שבו הנפט מוסווה כמקורו ממדינות כמו מלזיה או מדינות המפרץ. העברות בלב ים, לעיתים ליד נמלי מלאקה או סינגפור, מאפשרות לשנות את התיעוד כך שהמסמכים הרשמיים לא יציינו את איראן כמקור. במרץ 2025, כאשר סין ייבאה קרוב לשני מיליון חביות ליום מאיראן, רוב הנפט הזה מותג מחדש כמלזי, לפי נתוני Kpler ו-Vortexa. התחבולה הזו מאפשרת לסין לטעון שהיא אינה מפרה את הסנקציות, תוך שהיא ממשיכה ליהנות מנפט זול שמגיע לעיתים בהנחה של 10-20% ממחירי השוק.
רשת של מתווכים וחברות חזית משלימה את המערכת, ומטשטשת את המסלול של הנפט והתשלומים. חברות כמו Astrid Menks Limited ו-Canes Venatici Limited, שרשומות בהונג קונג, משמשות כבעלות רשמיות של מכליות הצללים, ומסתירות את הזהות האמיתית של המפעילים. הרשת הזו, שפועלת תחת מעטה של סודיות, מקשה על ארצות הברית לעקוב אחר הזרימות הפיננסיות ולזהות את הגורמים המעורבים. התוצאה היא מערכת כמעט חסינה, שבה סין ואיראן ממשיכות לסחור בנפט כמעט ללא הפרעה, תוך שהן מתחמקות מהמגבלות שהטילה ארה"ב.
הסחר הזה הוא יותר ממסחרי – הוא אסטרטגיה גיאופוליטית. סין לא רק מבטיחה לעצמה מקור אנרגיה זול, אלא גם מחזקת את מעמדה מול ארה"ב, תוך שהיא מסייעת לאיראן לעמוד מול הלחץ המערבי. המערכת הזו, המשלבת תחבולות ימיות, תשלומים חשאיים, ורשתות מתווכים, מדגימה עד כמה רחוק סין מוכנה ללכת כדי לשמור על האינטרסים שלה, גם במחיר של עימות עם הסנקציות האמריקניות.
משבר האקלים ככלי גיאופוליטי
רקע קריטי למדיניות טראמפ הוא ההתמכרות של העולם המערבי, ובמיוחד אירופה וארה"ב, לאנרגיה ירוקה – מגמה שבסנט מתח עליה ביקורת חריפה כמוטעית. למרות העובדה שטכנולוגיות נוכחיות כמו סוללות ליתיום-יון וטורבינות רוח אינן מסוגלות להחליף את הדלקים הפוסיליים באופן מלא מבחינה כמותית או כלכלית (אנרגיה מתחדשת מהווה רק 15% מהצריכה העולמית ב-2024, לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית), אג'נדות פרוגרסיביות במערב דוחפות להשקעות ענקיות בתחום. "האג’נדה הירוקה אינה עניין של עובדות, אלא של סטראוטיפים ותדמית", אמר בסנט בראיון לפוקס ביזנס ב-18 באפריל, "המערב משקיע טריליונים בטכנולוגיות לא בשלות, בעוד הוא ממשיך להסתמך על נפט וגז, וסין צוחקת כל הדרך לבנק".
ההתמקדות באנרגיה ירוקה, שהונעה על ידי לחץ ציבורי והסכמים בינלאומיים כמו הסכם פריז (2015), יצרה תלות כבדה במינרלים נדירים שסין שולטת בהם, כגון ליתיום וקובלט. אירופה, למשל, השקיעה 300 מיליארד אירו בפרויקטים ירוקים בין 2020 ל-2025, אך 70% מחומרי הגלם שלה מגיעים מסין, לפי דו"ח של Eurostat מ-2024. גרמניה, המובילה את המעבר לאנרגיה ירוקה באירופה, תלויה ב-80% בליתיום סיני לייצור סוללות לרכבים חשמליים של חברות כמו פולקסווגן ו-BMW. ארה"ב הלכה בעקבותיה, עם 200 מיליארד דולר שהוקצו לאנרגיה מתחדשת תחת ממשלים קודמים, אך נתקלת בתלות דומה. התלות הזו הפכה את המערב לפגיע, במיוחד כשסין מנצלת את "משבר האקלים" לטובתה בצורה מתוחכמת. סין מוחרגת מהסטנדרטים המחמירים של פליטות פחמן בהסכם פריז, מה שמאפשר לה לבנות למעלה מ-250 תחנות כוח פחמיות מאז 2020, לפי Global Energy Monitor, תוך שהיא מציגה את עצמה כ"מנהיגה ירוקה" על ידי ייצוא סוללות ופאנלים סולאריים בשווי 50 מיליארד דולר ב-2024.
סין משתמשת במשבר האקלים ככלי גיאופוליטי, ומגדילה את השפעתה הכלכלית על מדינות מתפתחות באפריקה ואסיה באמצעות "יוזמת החגורה והדרך", הכוללת השקעות של 100 מיליארד דולר בפרויקטים אנרגטיים תמורת גישה למשאבים. לדוגמה, סין השקיעה חמישה מיליארד דולר במכרות ליתיום בקונגו, מה שמבטיח לה שליטה ב-60% מהאספקה העולמית של החומר. בנוסף, סין חתמה על הסכם עם זימבבואה במרץ 2025 להקמת מפעל סוללות בשווי מיליארד דולר, שיספק 20% מהסוללות לרכבים חשמליים באירופה. היא גם הגדילה ב-40% את המימון ליואן הדיגיטלי ב-2024 כדי לתמוך במסחר זה ולאתגר את הדומיננטיות של הדולר.
כך לדוגמה, סין שכנעה את סעודיה להשתמש ביואן הדיגיטלי ב-10% מעסקאות הנפט שלה, מה שמפחית את השימוש בדולר בשני מיליארד דולר בשנה. "בעוד שהמערב נרדם על ערש האג’נדות, סין בונה אימפריה על גב המשאבים שלנו", הזהיר בסנט בראיון ל-CNN. הממשל רואה בכך הזדמנות להפנות את המדיניות האמריקנית להתמקדות בייצור מקומי של אנרגיה פוסילית ומינרלים, תוך ביקורת על מה שהוא מכנה "היפוקריזיה ירוקה" של אירופה, שמטיפה לקיימות תוך הסתמכות על שרשראות אספקה סיניות.
השוואה היסטורית מראה כי המערב כבר התמודד עם תלות דומה בעבר: בשנות ה-70, משבר הנפט של OPEC חשף את פגיעותו של המערב בנוגע לנפט הערבי, והוביל להשקעות באנרגיה גרעינית ופחם. בסנט טוען כי האמברגו הסיני הוא "משבר הנפט של המאה ה-21", ודורש מעבר מהיר לייצור מקומי.
