מצוקת המשפחות שקרוביהן מוחזקים בידי חמאס ניצבת במוקד תשומת הלב הציבורית מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת בשבועות האחרונים, במהלך הטיפטוף מורט העצבים של שיבת החטופים. הכינוי הרווח בשיח הוא "עסקת חטופים", אבל מאחורי צמד המלים הזה מתנהלת לוחמה פסיכולוגית ובה ניואנסים שראוי להתעכב עליהם.
לקיחת שבויים בזמן מלחמה נהוגה מאז ומעולם בעימותים צבאיים, אך המקרה של חמאס בולט בייחודו. המחיר שהוא תובע במלחמה הנוכחית ובחטיפות קודמות נועד מלכתחילה לטרפד את הצלחת המשא ומתן ומהווה למעשה שלב נוסף במלחמה הפסיכולוגית שמנהל ארגון הטרור מאז ייסודו ב־1987, ימי ראשית האינתיפאדה הראשונה. חמאס הבין נכוחה את הפער שבין עוצמתו לבין עוצמת ישראל ובדומה למתחרהו על ייצוג הפלסטינים – אש"פ (ארגון שחרור פלסטין) – פנה אל הלוחמה המהפכנית הצפון ויאטנמית המשלבת טרור, גרילה ולוחמה פסיכולוגית.
הלוחמה הפסיכולוגית בהגדרתה היא שימוש באמצעי שכנוע לא אלימים (בעיקרם) המופעלים על קהלי יעד שונים, בראש ובראשונה חיילי ואזרחי האויב, בשעת מלחמה. מטרתה לשכנע שהניצחון אינו בר השגה, שהעלות גבוהה מהתועלת במונחי נפגעים, מוראל ותדמית עולמית, ושהנשק והעוצמה הפיזית לא יגברו על הרוח ועל יכולת ההקרבה של המפעיל. באמצעות הלוחמה הפסיכולוגית מבקש המפעיל לפצל את חברת האויב למרכיביה ולשסותם זה בזה. כדי לבצע זאת בצורה יעילה עליו להכיר היטב את תרבותו של האויב ולהשתמש במסרים ובטכניקות העברה שיצליחו לחדור את מחסום העוינות בין הצדדים. בהגדרה תמציתית יותר ניתן לומר שמדובר בשימוש בטכניקות "יחסי ציבור" בשעת מלחמה.
לפלסטינים יש מספר יתרונות בתחום הלוחמה הפסיכולוגית, כאשר חמאס, לדוגמה, הוא ארגון גמיש שבו שרשרת הפיקוד קצרה וכך יוזמות נקודתיות יכולות לבוא לידי ביטוי ביתר קלות. זאת, בניגוד לצה"ל שהוא צבא עם שרשרת פיקוד ארוכה. בנוסף מכירים הפלסטינים את התרבות הישראלית ואת שפתה יותר מאשר הישראלים את התרבות הערבית המקומית.
הסאגה שבעקבות חטיפת גלעד שליט נמתחה על פני חמש שנים וחצי, עד לשחרורו. השלב הנוכחי החל עם אירועי 7 באוקטובר שמטרתם היתה לזעזע את החברה הישראלית עד כדי הרהורים קיומיים (הוצאת דרכון נוסף, רילוקיישן או רכישת נדל"ן בחו"ל) ו"מתיחת" האירוע עד כמה שניתן. בראיית הלוחמה הפסיכולוגית, ההישג הראשון במעלה במו"מ על שיבת החטופים הוא קעקוע הלכידות של החברה הישראלית, כאשר לעומת זאת שחרור האסירים הוא בעדיפות שנייה. ה"עסקה" המדוברת היא האמצעי שדרכו מתבצעת הורדת המוראל, הגברת התסכול ואי היציבות הפוליטית בקרב האויב הישראלי. באמצעות הטלת איפול על גורל החטופים, טיפטוף רסיסי מידע והפגנת אכזריות – בין אם זה צילום ששת ההרוגים במנהרה, הפקת "טקס השחרור" של ארבע התצפיתניות על הבמה או סרטון שבו התקבל אות החיים מארבל יהוד שלושה ימים בלבד לפני שחרורה צפוי – מציג חמאס את ישראל, המעצמה האיזורית, כחסרת יכולת להתגבר על תנועה עממית מלוכדת.
עד לרגע כתיבת שורות אין לציבור מידע רשמי על מצב בריאותם של החטופים – שלא לדבר על ביקור של נציגי הצלב האדום. שלא במפתיע, אין הוא נמנע מלדרוש מידע מפורט לגבי מצבם של המחבלים הכלואים בישראל. כדאי להיזכר בפרשת אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, שבה חיזבאללה הצליח למתוח את הערפול סביב מצבם עד לרגע האחרון ממש, כשלעיני כל הציבור בישראל, בשידור ישיר, הגיע קומנדקר ופרק שני ארונות קבורה.
הפעלת אימה, שיתוק וחוסר אונים
אתמקד כאן בקמפיין הלוחמה הפסיכולוגית המקומי – של חמאס אל מול ישראל – ולא אתייחס לתמונה הגדולה שבה היה מעורב ממשל אמריקאי עוין, כסף קטארי ואירופי המממן את פיצול החברה בישראל, והפעלת קמפיין אנטישמי גלובלי. ההישגים הצבאיים הבולטים של ישראל ברצועה כופים על חמאס, בהיעדר אלטרנטיבה אחרת, להתמקד בלוחמה הפסיכולוגית מתוך מטרה להציג הישג שבטווח הארוך יוכר כהצלחה נוספת במערכה הארוכה של השלטת האיסלאם העולמי.
הוראות האונס המאורגן, ההרג והחטיפה שקיבלו אנשי הנוחבה לפני פלישתם ליישובי עוטף עזה, כמו גם ציודם במצלמות גו-פרו, אינם נכללים בהגדרה הקלאסית של הלוחמה הפסיכולוגית, מאחר והם אלימים בעיקרם ולכן ייחשבו כ"לוחמה באופן פסיכולוגי", כמו הפצצות לונדון ודרזדן במלחמת העולם השנייה. פרשיית החטופים תיכנס להגדרה הקלאסית, למרות הרקע הראשוני האלים של חטיפתם, ולכן הכנסתי בהגדרת הלוחמה הפסיכולוגית את ההסתייגות "לא אלימים בעיקרם". הלוגיסטיקה שהוכנה מראש להסתרתם במנהרות ובדירות בעזה, הדברור והתיאום הפוליטי הם מקרה בוחן שראוי שיילמד בכל האקדמיות הצבאיות בעולם.
באופן סכמטי מחלקים בלוחמה הפסיכולוגית את קהלי היעד לשלושה – בית, אויב, והנייטראלים. לכל קהל יש להעביר מסרים שונים, אולם הבעיה מתחילה כאשר אלו מתנגשים זה בזה. במקרה של ישראל יש התנגשות בין מסרים של עוצמה כלפי העולם הערבי לבין מסרים של חולשה כלפי העולם המערבי. לחמאס ישנה דילמה דומה. הוא משדר עוצמה לחזית הבית ולעולם האיסלאמי וחולשה וקריאה לעזרה לעולם המערבי.
בראשית המלחמה החטופים מופו – לפי פרטים אישיים, קשרים פוליטיים ומידע אישי. לאחר מכן חולקו למקומות שונים ברחבי הרצועה תוך הקפדה על מידורם. בהמשך צולמו בסטילס ובווידאו לשימוש בעתיד בהקשרים ובסיטואציות שיתפתחו. כך הצליח חמאס (על פי לקחי חטיפת גלעד שליט) לשדר מחד אכזריות וחוסר מעצורים ומאידך רחמנות איסלאמית דתית.
לכל קהל יעד מוכוונים מסרים שונים. מאחר והמלחמה היא עניין אלים וברוטלי, הרי שהיא יכולה לספק דימויי אכזריות רבים. הראשון שהבין זאת היה רמטכ"ל צבא צפון ויאטנם, וו נגויין גיאפ, שהשפיע על החברה האמריקאית על ידי אספקה שוטפת של צילומי נפגעים אזרחיים בארצו, בין היתר כאשר יזם בעצמו פגיעות כאלו. גם חניכו יאסר ערפאת וגם ממשיכו איסמעיל הנייה השתמשו בעיקרון הפעלה זה כאשר הורו לשגר טילים לעבר ישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. במקביל, יזמו הפלסטינים סדרה ארוכה של אירועים מבוימים, כאשר הידועה ביותר היא פרשת מוחמד א-דורא בספטמבר 2000. גם במלחמה הנוכחית מביימים הפלסטינים אירועים שונים כדי להעצים את תמונת הנפגעים האמיתית ואת התחושה שישראל אכזרית ומבצעת פשעי לחימה.
חמאס מזגזג בין שתי תימות (מסרי על) – מחד אכזריות ומאידך מחוות הומניטריות, דוגמת ביום מדוקדק של טקס שחרור ארבעת החטופות. אכזריות ושימוש באלימות נועדו לאותת שהארגון הוא חסר מעצורים ודבר לא יעצור בעדו מלהשיג את מטרותיו, אך כדי למתן את התגובות נגדו מודיעים אנשיו שאין להם ברירה מאחר ואין בידם כלי נשק כמו לישראל. זו היתה ההצדקה בעבר לשימוש בנשק המתאבדים לאחר הסכמי אוסלו וזו ההצדקה כיום להחזקת ילדים ונשים בשבי.
המשא ומתן לפי תפישת הלוחמה הפסיכולוגית החמאסית הוא המטרה – ולא האמצעי. יש לגרור אותו עד כמה שניתן ובאמתלות שונות ומשונות ותוך כדי כך להאשים תדיר את ישראל. את המשא ומתן יש להרדים ולהעיר לפי הצורך ולהעלות את התקווה הישראלית של המשפחות ושל החברה לגבהים ואז לרסק אותן, תוך האשמת מקבלי ההחלטות בישראל. האשמת האויב היא עקרון מרכזי בלוחמה הפסיכולוגית. כל מה שקורה הוא באשמת האויב (Blame shift). בהתחלה זה נראה מגוחך לאור אירועי 7 באוקטובר אבל לאחר שהעניין דעך (והוא תמיד דועך, אלא אם כן מעוררים אותו מחדש מזווית שונה) ההאשמה מחלחלת לתודעת הציבור ובכך הצליח חמאס ללא עוררין. התפישה השלטת בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית היא שראש הממשלה הוא האשם באי קיום "עסקה".
ציבור שהובא לעוררות רגשית גבוהה על ידי אספקה רצופה של מסרים רגשיים ניתן לטיפלול (מניפולציה) בקלות רבה, וזה המסר שהוא מתחיל להאמין בו באמת ובתמים. אמצעי העירור הרגשי – arousal – מחייב יצירתיות בביום סיטואציות ותסריטים מקאבריים כדי להפעיל על האויב השפעות של אימה, שיתוק, תיסכול וחוסר אונים שיביאו לכניעה בסופו של דבר. התיסכול הוא כל כך עמוק, עד שהאובייקט מגיע למצב מנטלי של עיוורון לגבי ההשלכות של החלטתו והעיקר מבחינתו הוא להסיר את הלחץ הפסיכולוגי הבלתי נסבל. כך יש לראות את מטרת אחד מפסגות הקמפיין החמאסי, ששידר סרטונים עם חטופים שאותם הרג במהלך נסיגה מפני כוחות צה"ל המתקדמים לעברו. האדם הצופה באימה ובריתוק בסרטוני סנאף אלו אינו יכול שלא לחשוב שניתן היה עם מעט רצון טוב למנוע את מותם של אותם חטופים. זוהי מעין תוכנית ריאליטי שמתרחשת במציאות במקום בז'אנר אימה קולנועי. האשמת המערכת הפוליטית בתוצאה זו היא צעד מתבקש שבו מוליך חמאס את החברה הישראלית.
כל פריים וכל מילה מתוכננים
בעבר היה צורך בגיוס סוכנים שישלחו עיתונים מארץ האויב על מנת ללמוד על הלכי רוחו. כיום אין בכך צורך והאומנות הנדרשת היא לברור את המודיעין (התרבותי, במקרה שלנו) מתוך ים המידע. חמאס מראה הבנה בהתנהלות הישראלית ולדוגמה ניקח את הסרטון שבו דיברה לירי אלבג ואת סרטון שחרור ארבע החטופות, שבשניהם מפגין הארגון רמה גבוהה של הפעלת אמצעי לוחמה פסיכולוגית.
נתחיל במעטפת. כדי לקבל חשיפה גדולה ככל האפשר שודר הסרטון של אלבג לקראת ההפגנה הקבועה במוצאי שבת ברחבת ספריית בית אריאלה, שהוסבה ל"כיכר החטופים". התזמון הזה – בדומה לפרסום סרטונים של חטופים אחרים כמו עידן אלכסנדר ומתן צינגאוקר – התקבל בברכה על ידי המדיה מאחר וזהו בדרך כלל אינו זמן של אירועים חדשותיים. או אז החלה להתגבש התבנית המוכרת של אירוע יחסי ציבור. ראשית משדרים דיווח על עצם העובדה שפורסם סרטון, לאחר מכן הוא מתפרסם ברשת טלגרם שאינה מצונזרת ומאפשרת אנונימיות ולוגיסטיקה קלה לשולח. הסרטון מגיע בו זמנית למשפחה, למדיה ולכוחות הביטחון. אופי המשלוח אינו מאפשר שליטה על המסר או לפחות עיכובו עד להסקת מסקנות והיערכות, וכך נסחפות מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית – הנדרשות לחשיבה רציונאלית – בזרם האירועים.
הסרטון מעוצב בחסכנות ויוצר רושם של אלתור, אבל במבט לעומק הוא אינו כזה כלל. הוא ערוך, עם לוגו חמאס והמשולש האדום שנלווה מאז אוקטובר למסרים אנטי ישראליים. אלבג שיננה או הקריאה טקסט על רקע אפל שאמור להזכיר מנהרה תת קרקעית, כאשר חמאס למעשה מדבר אל הציבור בישראל דרך דבריה ובכך מצליח לגרום לישראלים לצרוך את מסריו של האויב כנגד רצונם. הדבר מזכיר את הצלחת חיזבאללה לשכנע את הציבור בישראל לצפות ב"אל מנאר" על ידי שידור פעולותיו נגד כוחות צה"ל בלבנון עד הנסיגה במאי 2000. יש להזכיר שוב שהסרטון הוא חלק אחד מתוך פאזל רב חלקים שנועד לשכנע את ראש הממשלה ואת מערכת הביטחון לסגת נסיגה מלאה מרצועת עזה, כזו שתוצג כניצחון מלא של חמאס המתעלה מעל ההרס ברצועה.
הסרטון הוא בעברית עדכנית, מפיה של החטופה. בכך מפגין חמאס את שליטתו בשפה ובניואנסים ונמנע, למשל, מלבטא את האות פ' שמביאה לגיחוך בציבור הישראלי – לקח שהופק מהסרטון הכושל "בוא תעשה פיגועים" ממבצע צוק איתן, טעות שעליה לא חזר הארגון מאז ובכך הוא מדגים שיפור מסרים מתמיד.
כבקמפיין יחסי ציבור סטנדרטי יש לחזור על המסר פעמים רבות אך מבלי לשעמם. יש למצוא סיבה טובה להעלאת הנושא לתודעת הציבור. בסרטון של אלבג בחר חמאס בתאריך תחילת השנה האזרחית, שנה חדשה של תקווה וכדומה. בסרטון של עידן אלכסנדר בעל האזרחות האמריקאית נשלח המסר באנגלית אל טראמפ, הנשיא העתידי, כדי להציב את המלחמה בעזה על סדר יומו.
המסרים המושמים בפיה של אלבג לקוחים מקמפיין פורום החטופים. "תסתכל לי בעיניים", "450 יום". הם יוצרים גישור בין הכיכר לבין החטופה ומעצימים את הסיסמאות של הקמפיין. בנוסף, מוסיף חמאס מסרים רגשיים חדשים: "שכחו אותנו", "תזכרו אותי", "הדם שלי הוא על הידיים שלכם". שני האחרונים נועדו לבנות אימפקט של נידונה למוות הנפרדת מהחיים כאשר הסאב-טקסט הוא, שוב – היחיד שיכול למנוע זאת הוא ראש הממשלה.
מתוך ידיעה ברורה שכל פריים הולך להיבדק על ידי המשפחות, שתל הארגון מסר יעיל שנועד לשבור את רוחם עוד יותר. אלבג אמרה למצלמה "מישהי נפצעה קשה מהתקפות צה"ל, הפסיקו את התקיפות הללו!" ובכך העצימה את החרדה בקרב הורי החטופות האחרות. באמירתה כי אין תוחלת לקביעה שרק לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים, אפשר לראות כי הלחץ הצבאי הזה אכן מדאיג את אנשי חמאס ולכן יש כמובן, מבחינתם, להעצים את המסר לפיו יש להפסיקו ולפרסם זאת בכל ערוץ אפשרי. סרטון "טקס הסיום\שחרור" של ארבע התצפיתניות התבסס על אותם עקרונות אך מזווית שונה. כאן חמאס כיוון מסר אחיד לכל קהלי היעד – בית, אויב ונייטרלים (המערב) – קהלים שלרוב דורשים מסרים מנוגדים, כל קהל למטרה אחרת מבלי להעיק על הצופה.
בניגוד לכאוס בפעימה הראשונה של העסקה הנוכחית, שבו נראו המונים מקיפים את שלוש הישראליות בעת שהועברו מידי חמאס לידי אנשי הצלב האדום, הפיק חמאס לקחים ובמקום אנשי נוחבה צובאים על המשוחררות, הראה את כלי הרכב מגיעים בשיירה מסודרת, את ההמונים עומדים מרחוק (ומפריכים את טענת ישראל על תמיכה המונית מבוימת), את אנשי הצלב האדום על הבמה המקושטת ואת "תעודות השחרור" הפסבדו רשמיות. המטרה – להראות לכל הקהלים כאחד ששליטתו ברצועה עדיין מלאה, הוא מתפקד והוא הומניסטי. באחת מהתגובות ברשת X לסרטון העיר מאן דהו שהבנות נראות טוב בהרבה מכפי שהיה ניתן אולי לשער שייראו אחרי שיצאו משבי במנהרות חשוכות.
לאחר שהביא את החברה הישראלית לרמת עוררות קיצונית שולט חמאס בתהליך טפטוף המסרים והחטופים. ישראל ניצבת במצב פסיבי לחלוטין מחשש שכל צעד שתנקוט וכל ביקורת שתימתח, יביאו להאטה בקצב ההחזרות. זו הסיבה שקבלות הפנים למחבלים באיו"ש אינן מופרעות ומעט מאד נעשה כנגד הפרות חמאס בעזה.
דרוש קמפיין להיפוך המשוואה
כאמור, מבחינת ישראל מדובר באופן סכמטי בשלושה קהלים – בית, אויב ונייטרלים. לקהל הבית בישראל יש להפיץ מסמך ממערכת הביטחון, המפרט את עקרונות הלוחמה הפסיכולוגית של הפלסטינים ואת המשכה במלחמת "חרבות הברזל". הפרק האחרון ידון ביישום הדוקטרינה במהלך ה"משא ומתן" לכאורה, שנועד בראש ובראשונה לקעקע את לכידות החברה הישראלית.
כלפי האויב יש להעצים את אווירת ההתמוטטות של חמאס בקרב האוכלוסיה בעזה, על ידי הדגשה ויזואלית של הסצנות ההמוניות שבהן נראים אנשי חמאס הנכנעים (מבלי להפשיטם או להראות את פניהם) לחיילי צה"ל. בהמשך ניתן לפרסם קולות של אנשי חמאס כלואים הקוראים לחבריהם לחוס על חייהם ולהיכנע לחיילי צה"ל.
משאב פסיכולוגי רב ערך גלום באנשי חמאס הכלואים אצלנו בארץ. מסרים שיועברו מהם יחצו את מחסום העוינות של תושבי עזה ותומכיהם, ובאמצעותם ניתן להפוך את הסיטואציה על פניה. בעזרת קליפים שבהם נראים האסירים ניתן להעביר מסרים ישירים או עקיפים, כגון קטעים מתוך חקירות. בסיום הקליפ יינתן מסר משרת מטרה. יש להשתמש בידע המודיעיני הרב שנצבר על ידי חוקרי השבויים בצה"ל ובשב"כ ולפרסם אותו (במגבלות הנדרשות) כדי לייצר אווירת ייאוש על עומק החדירה המודיעינית של ישראל אל תוך הארגון והחברה העזתית. המידע קיים ולפי מיטב המסורת המודיעינית הוא סגור, עד שיהפוך ללא רלוונטי. פירסום מידע כזה מצריך מהפך מחשבתי במערכת הביטחון כולה.
כלפי קהל הנייטרלים יש לפעול להיפוך המשוואה והטלת האשמה על חמאס. הדבר ייעשה בקמפיין רב זרועי של אמצעי מדיה ישנים וחדשים שתכליתו השחרת דמותו של הארגון ותומכיו. בקמפיין יוצג הארגון כאינטרסנט איסלאמי המשתמש בחיי אזרחים פלסטינים לקדם את מטרותיו הפוליטיות, ויודגש השימוש לרעה שעשה בסיוע שנכנס לרצועה בעשור האחרון ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה. על הקמפיין לכלול גם את איראן כדי שזו תפעיל את השפעתה (אם נשארה כזו עדיין) על מפקדת חמאס במנהרות בעזה. באופן מסורתי ישראל נמנעה מקמפיין השחרה במשך עשרות שנים, למרות שהמידע על שחיתות מוסרית וכלכלית היה בידי מערכת הביטחון לדורותיה. מסר יעיל ומוסכם על כל פלגי החברה בישראל, שילווה אל הקמפיין המוצע, יהיה: "כל מה שמופעל תחילה נגד ישראל, לא נעצר בישראל".
לסיכום, יש לדעת שמלחמת "חרבות ברזל", בראייה מוסלמית, היא רק צעד אחד בדרך ארוכה. לכן יש לפעול מייד ולהפיק לקחים מהתנהלות ישראל על זרועותיה השונות לצורך התמודדות דומה בעתיד. פרשת החטופים הנוכחית נבנתה על לקחי פרשת גלעד שליט ואין מקום לתקוות שווא שלא מתוכנן תרחיש חטיפה נוסף. יש להבין שהלוחמה הפסיכולוגית היא דוקטרינה סדורה, המתאימה עצמה למצבים משתנים וניתנת ללמידה. הסלידה המערבית והיהודית מיישום הלוחמה הפסיכולוגית על ידי שר התעמולה הנאצי גבלס – אין לה מקום במאבק מול אויב כמו חמאס. הלוחמה הפסיכולוגית חוסכת בחיי אדם ובהרס תשתיות על ידי שהיא מקרבת כניעה ומעודדת יציאה ממעגל הלוחמה, ולכן היא מוסרית יותר ויכולה לחסוך ולמנוע הרג חיי אדם רבים, משני הצדדים.