עובדות והצלחות בצד: כך סימנה תקשורת המיינסטרים את טראמפ

הנשיא דונלד טראמפ ידע עוד לפני חזרתו לבית הלבן ב-20 בינואר השנה שהתקשורת לא תקבל אותו בזרועות פתוחות, גם אם לא שיער את עוצמת העוינות. מחקר של Media Research Center) MRC) שפורסם בסוף אפריל חושף את עומק הביקורת ברשתות המרכזיות – ABC, CBS, NBC, CNN, ו-MSNBC – במאה הימים הראשונים לכהונתו השנייה, ומתברר כי התקשורת לא הסתפקה בטראמפ: היא תקפה את חברי הקבינט שלו, הדגישה כישלונות לכאורה והתעלמה מהישגי הממשל. ב-MRC בחנו את תוכניות החדשות המובילות, ספרו 899 כתבות ו-1,841 הצהרות של עיתונאים, מגישים ומומחים לא-מפלגתיים, תוך סיווג כל הצהרה כחיובית, שלילית או נייטרלית, והתוצאות מדהימות: 92% מההצהרות היו שליליות (1,697), 7% נייטרליות (129), ורק 1% חיוביות (15).

התקשורת הקדישה, למשל, 361 דקות למדיניות המכסים של טראמפ – תוך דגש על עליית מחירים, ירידה במדד S&P 500 ותחזיות למיתון (55% סיכוי לפי Polymarket). בנושאי הגירה הוקדשו 233 דקות סיקור (93% שלילי) למדיניות הגירוש ההמוני, שדווקא זוכה לאהדה בקרב רבים בציבור האמריקני. מחלקת היעילות הממשלתית (DOGE), בהובלת אילון מאסק, זכתה ל-301 דקות עם סיקור שלילי מובהק (97% שלילי), שוב – למרות תמיכה ציבורית רחבה. בענייני מדיניות חוץ התקשורת תקפה את היחס של טראמפ לאוקראינה ואת המשא ומתן עם איראן, תוך האשמות ב"כניעה לאינטרסים זרים".

גם קבינט טראמפ, כאמור, לא יצא בשלום. מאסק ספג 96% סיקור שלילי (287 מתוך 299 הצהרות), עם כתבות שתיארו אותו כמי ש"הורס את המחקר הרפואי" בגלל קיצוצים ופרסום ממים ברשת X שבבעלותו. רוברט קנדי ג’וניור, שר הבריאות, זכה ל-89% סיקור שלילי (178 מתוך 200) בגלל ספקנותו כלפי חיסונים והצעותיו לבטל תקנות FDA. פיט הגסת’, שר ההגנה, קיבל 100% סיקור שלילי (45 מתוך 45) וג’יי די ואנס, סגן הנשיא, ספג 94% סיקור שלילי (141 מתוך 150) על התבטאויות תוקפניות ותמיכה בגירוש. במקביל התעלמה התקשורת מהישגים כמו צמיחה כלכלית של 2.7%, תמיכה בישראל עם משלוחי נשק כבדים, הפסקת זרם המהגרים הלא-חוקיים, הזינוק במספר המתגייסים החדשים לצבא האמריקני ועוד.

חשוב לציין כי MRC השתמשו באותם כלים ממחקרים קודמים על טראמפ (2017) וביידן (2021), אבל התמקדו רק ברשתות ליברליות, בלי Fox News או Newsmax.

כשתומך חמאס הופך ל"פעיל חברתי"

המחקר של MRC חושף דוגמאות לסיקור עוין ביותר של טראמפ, תוך ניתוק מדיניותו מהקשרים רחבים שמוצאים הבנה ואף תמיכה בציבור הכללי. כך, למשל, בהתייחסות לפרשת קילמר אברגו גרסיה. בין 1 ל-22 באפריל הקדישה התקשורת 143 דקות לסיפורו, תוך תיאורו כ"איש מרילנד" – איש תמים כביכול שגורש בטעות לאל סלבדור כחלק ממדיניות הגירוש ההמוני. CBS, במיוחד, הציגה את המקרה כ"כישלון מחפיר", עם ראיונות מרגשים של משפחתו ו-28 ראיונות עם עורכי דינו שתיארו את גירושו כ"טעות טרגית".

אבל התקשורת התעלמה מתיעוד משפטי שפורסם על ידי ממשל טראמפ ב-15 באפריל, שהראה שגרסיה היה חבר פעיל ב-MS-13, כנופייה אלימה ממקסיקו ואל סלבדור, וכי ברזומה שלו מעצרים קודמים על עבירות אלימות. CNN ו-MSNBC המשיכו להציג אותו כקורבן, מבלי להזכיר את הראיות הללו.

התקשורת סיקרה באופן מוטה ביותר גם את רפורמת העומק של טראמפ במערכת החינוך הציבורית, לרבות כוונתו לסגור את משרד החינוך הפדרלי ולהעניק את המנדט על חינוך תלמידי אמריקה למדינות עצמן. התקשורת התמקדה בהשלכות השליליות לכאורה, והציגה את המהלך כפגיעה ישירה בחינוך הציבורי. CNN דיווחה כי "הצו של טראמפ הוא מתקפה חסרת תקדים על החינוך הציבורי, שתשאיר מיליוני ילדים ללא תמיכה" וציטטה מורים המזהירים כי המהלך "יוביל לקריסה של בתי ספר עניים".

המנחה והפרשנית הפוליטית רייצ'ל מדאו מ-MSNBC תקפה בחריפות: "טראמפ מנסה להרוס את עמוד השדרה של הדמוקרטיה, ממש כמו משטרים אוטוריטריים ששולטים בחינוך כדי לשלוט בעתיד". במאמר מערכת בניו יורק טיימס נכתב: "טראמפ מוכר את עתיד ילדינו לטובת חבריו המיליארדרים, תוך הפרטה מסוכנת של החינוך" וגם וושינגטון פוסט הצטרף לחגיגה: "המהלך הזה הוא אסון לילדים עם מוגבלויות".

אבל התקשורת התעלמה מבעיות אמיתיות במערכת החינוך: נכון ל-2023, רק שליש מתלמידי כיתה ח’ בארה"ב בקיאים בקריאה ו-26% במתמטיקה, מה שמעיד על כישלון חמור של המשרד, שמתוקצב ב-80 מיליארד דולר בשנה. במקביל, המשרד מקדם תכנים פרוגרסיביים כמו תיאוריית הגזע הביקורתית וחינוך מגדרי, במקום להתמקד במיומנויות בסיסיות. בנוסף, ביורוקרטיה פדרלית חונקת את חופש המדינות לעצב את מערכות החינוך שלהן. התקשורת לא דנה ביתרונות המהלך, כמו הרחבת בחירת בתי ספר והפחתת תקנות, והעדיפה להציג את טראמפ כמי שפועל בחוסר אחריות.

דוגמא נוספת היא פרשת מוחמד חליל, סטודנט אלג'יראי מאוניברסיטת קולומביה שגורש מארה"ב במרץ האחרון בשל תמיכתו בטרור נגד ישראל וארה"ב. התקשורת המרכזית בארה"ב הציגה את חליל כקורבן של מדיניות הגירוש הקשוחה של ממשל טראמפ, ניו יורק טיימס תיאר אותו כ"פעיל למען צדק חברתי" ובוושינגטון פוסט הקדישו לו כתבה אוהדת, בה הובאו ציטוטים שלו המסבירים כי הפוסטים שבגינם הוא מגורש לא נכתבו על ידו – תוך התעלמות מקטעי וידאו בהם נראה חליל מעודד טרור.

בפועל, חליל היה חלק מקבוצת פעילים בקמפוס שתמכה בגלוי בחמאס ובמאבק חמוש נגד ישראל. בהצהרות הקבוצה מ-8 באוקטובר, יום לאחר הטבח בעוטף עזה, קראו חבריה ל"שחרור פלסטין בכל האמצעים", כולל אלימות. חליל גם נופף בשלט "פלסטין תשוחרר מהים עד הנהר" – סיסמא שמשמעותה השמדת מדינת ישראל, כינה את חמאס "תנועת התנגדות לגיטימית" ושיתף פוסט שבו נראים מחבלי הארגון עם הכיתוב "הם מגינים על עמנו". לדבריו, פעילות חמאס וחיזבאללה מהווה "מאבק לגיטימי נגד הכיבוש". התקשורת המרכזית התעלמה מפרטים אלה, ובחרה להציג אותו, כאמור, כקורבן תמים.

טענות לסילוף ראיונות

הביקורת לא נשארה עניינית ותובלה בהצהרות חריפות ביותר נגד הנשיא. "טראמפ גורר את אמריקה לתהום עם מדיניות שמזכירה משטרים אפלים. הוא סכנה לדמוקרטיה ולעתיד שלנו", אמרה מדאו מ-MSNBC. ג’ו סקרבורו, גם הוא מאותה רשת, הוסיף: "טראמפ הוא לא נשיא, הוא דיקטטור שרוצה להשתיק את התקשורת ולפרק את החוקה. הוא סכנה קיומית". עמיתתו ג’וי ריד, שבינתיים פוטרה, טענה כי "טראמפ מביא פאשיזם לאמריקה", ואלי מיסטל מ-The Nation, סיכם: "טראמפ הוא פושע שמנהל את אמריקה כמו מאפיונר. הוא חייב להיעצר לפני שיהיה מאוחר מדי".

המתח בין טראמפ לבין התקשורת הגיע לשיא עם תביעת ענק שהגיש הנשיא נגד CBS בסוף אוקטובר 2024, לפני הבחירות. התביעה, שהוגשה בבית משפט פדרלי בטקסס, הייתה בסכום של עשרה מיליארד דולר (לימים הוכפלה לעשרים מיליארד) בגלל עריכת ראיון בתוכנית "60 דקות" עם קמלה האריס, שהתקיים ב-7 באוקטובר 2024 – כחודש לפני הבחירות. טראמפ טען שהעריכה הייתה "מטעה" בגלל שתי גרסאות שונות של תשובת האריס לשאלה על היחס של בנימין נתניהו לממשל ביידן. בפרומו לראיון, ששודר בתכנית היוקרתית, האריס נתנה תשובה עניינת וברורה: "הסיוע שנתנו לישראל איפשר לה להתגונן מפני מאתיים טילים בליסטיים שנועדו לתקוף את הישראלים ואת העם בישראל". בפועל, מדובר היה בתשובה לשאלה אחרת שעליה נשאלה האריס, כשהתשובה האמיתית היתה בגדר "סלט מילים" – מונח שמצביע על חוסר קוהרנטיות חריג בתשובותיה. וכך השיבה האריס למראיין: "העבודה שעשינו הובילה למספר צעדים באזור הזה על ידי ישראל, שהיו תוצאה של, או הונעו על ידי, דברים רבים, כולל התמיכה שלנו במה שצריך לקרות באזור". תשובה זו, כאמור, הושמטה באופן שכמובן סייע למועמדת הדמוקרטית.

טראמפ טען ש-CBS ערכה את הראיון כדי להציג את האריס כ"קוהרנטית ומכריעה", ובכך פגעה בסיכוייו בבחירות. התביעה דרשה שחרור התמליל המלא של הראיון וב-20 באוקטובר 2024 טענה רשת החדשות כי העריכה הייתה שגרתית, נועדה להתאים למגבלות זמן והראיון "לא עוות" ולא "הסתיר" חלקים מהתשובה.

התביעה, המצויה כעת בהליך גישור, הובילה לזעזועים בתוך "60 דקות". ביל אוונס, המפיק הוותיק של התוכנית, התפטר באפריל תוך שהוא מציין כי "לחצים תאגידיים" פגעו בעצמאות העריכה שלו. הוא התנגד להסדר עם טראמפ ואמר שלא יתנצל על הראיון עם האריס. התפטרותו באה על רקע דיווחים שחברת האם של CBS לוחצת על פשרה בתיק כדי לקבל מטראמפ אישור למיזוג עם חברת תקשורת אחרת, שהבעלים שלה מקורב לנשיא. בעוד שעיתונאים בתחנה הביעו חשש שהסדר יפגע במוניטין של CBS, רבים רואים בעריכת הראיון עם האריס כמקור האי אמון שרוחש הציבור לתקשורת.

"ביידן חד מאי פעם"

כדי להבין עד כמה הסיקור של טראמפ קיצוני, כדאי להשוות אותו לנשיאים אחרים בתחילת כהונתם. בכהונתו הראשונה של טראמפ ב-2017, MRC דיווח על 89% סיקור שלילי. ג’ו ביידן, לעומת זאת, זכה ב-2021 ל-59% סיקור חיובי, עם פרגון על טיפולו במשבר הקורונה. ברק אובמה ב-2009 קיבל 60% סיקור חיובי, ונתפס כ"תקווה" של אמריקה בזכות תוכנית ההבראה הכלכלית שלו. ג’ורג’ וו. בוש ב-2001 זכה לסיקור מאוזן – 28% שלילי, 50% נייטרלי – בשל אקלים פוליטי פחות מקוטב.

התקשורת הממררת את חייו של טראמפ היתה זו שלאורך ארבע שנים טייחה את מצבו הקוגניטיבי של הנשיא הקודם, ג'ו ביידן. חששות לגבי בריאותו הוצגו כ"תעמולה רפובליקנית" או "תאוריות קונספירציה", והתקשורת תיארה אותו כחד ומרוכז. ג’ו סקרבורו מ-MSNBC אמר למשל במרץ 2024: "ביליתי שעות עם ביידן, והוא חד יותר מאי פעם. הוא בשיאו מבחינה אינטלקטואלית". אוון אוסנוס מ-New Yorker כתב בינואר 2024: "ראיינתי את ביידן, והמוח שלו לא השתנה. הוא לא טעה בשמות או בתאריכים". כתבה של CNN מאוקטובר 2022 טענה: "אין שום ראיה רפואית לדמנציה אצל ביידן. הטענות האלה הן פוליטיקה מלוכלכת". ניו יורק טיימס, ב-2023, החמיא לנשיא המכהן דאז: "ביידן מראה חדות ומסוגלות להוביל, למרות גילו המתקדם". ג’ו קונצ’ה, שצוטט ב-Fox News ב-2023, התריע: "התקשורת ממשיכה לומר שביידן חד ומרוכז, אבל כל מי שצופה בו רואה שהוא מתקשה. הם מגינים עליו כי הוא הדמוקרט".

לאחר העימות הכושל של ביידן מול טראמפ והחלפתו בהאריס כמועמדת הדמוקרטים לנשיאות, התקשורת שינתה טון. כתבות בוושינגטון פוסט ובאטלנטיק מפברואר הודו ש"ביידן הראה סימני ירידה קוגניטיבית" ושהצוות שלו "ניהל את לוח הזמנים שלו כדי להסתיר זאת". סקרבורו' שזעם על מי שהעז לפקפק במצבו של ביידן, הודה לפתע כי "היה ברור שלא תמיד היה בשיאו". ההודאות האלה, לאחר שנים של הכחשה, עוררו ביקורת על צביעות התקשורת, שנתפסה כמי שהגנה על ביידן עד שהפך ללא רלוונטי. ההשוואה הזו גם מדגישה את הסטנדרטים הכפולים של התקשורת – קשוחה עם טראמפ, סלחנית עם ביידן – ומחזקת את הטענות להטיה.

פרשות ביידן הפכו ל"תעמולה"

פרשות האנטר ביידן, בנו של הנשיא לשעבר, זכו גם הן לטיוח משמעותי מצד התקשורת המרכזית, במיוחד בכל הנוגע לחשדות למכבסת כספים שבה מעורבת משפחת ביידן. האנטר, שהיה מעורב בעסקים מפוקפקים באוקראינה, בסין ובמקומות נוספים, הפך למוקד חקירות רפובליקניות, אך התקשורת לעיתים קרובות מזערה את חומרת הפרשות או התעלמה מהקשר לנשיא הקודם.

• פרשת בריסמה (2019–2021): האנטר הבן שירת בדירקטוריון של חברת האנרגיה האוקראינית בריסמה בין 2014 ל-2019, תקופה שבה אביו כיהן כסגן הנשיא. הוא קיבל תשלומים של כחמישים אלף דולר בחודש, למרות חוסר ניסיון בתחום האנרגיה. רפובליקנים טענו שג’ו השתמש בהשפעתו כדי להגן על החברה מפני חקירות אוקראיניות, כולל לחץ לפטר את התובע הכללי ויקטור שוקין ב-2016. ניו יורק טיימס דיווח ב-22 באוקטובר 2020 על הפרשה כ”חשדות לא מוכחים”, תוך התמקדות בהכחשות של ביידן ובלי לחקור לעומק את הקשרים הפיננסיים. CNN טען יום למחרת כי “אין ראיות לכך שג’ו ביידן עשה משהו לא חוקי,” תוך התעלמות מדיווחים על פגישות בין ג’ו לאנשי עסקים שבנו הכיר לו.
• מיילים מהמחשב הנייד של האנטר (2020): הניו יורק פוסט פרסם באוקטובר 2020 סדרת כתבות המבוססות על מיילים ממחשבו הנייד של ביידן הבן, שהראו כי ניסה למנף את מעמדו של אביו כדי לסגור עסקאות בסין ובאוקראינה. המיילים חשפו כי האנטר סידר פגישה בין אביו לבין איש עסקים אוקראיני, וכי חלק מהכספים מהעסקאות זרמו לחשבונות משפחתיים. הוושינגטון פוסט ו-CNN מזערו את חשיבותם של המיילים, וטענו שהם “לא מאומתים” ו”חלק מקמפיין רפובליקני להכפשת ביידן”. ניו יורק טיימס כתב ב-15 באוקטובר 2020 כי “המיילים לא מוכיחים מעורבות של ג’ו ביידן,” תוך התעלמות מדיווחים של ה-FBI מאוחר יותר (2022) שאימתו את מקוריות המיילים.
• מכבסת הכספים של משפחת ביידן: דו”ח של ועדת הפיקוח של בית הנבחרים בראשות ג’יימס קומר (רפובליקני) חשף בספטמבר 2024 כי משפחת ביידן קיבלה מעל 20 מיליון דולר מחברות זרות בין 2014 ל-2019, כולל תשלומים מחברות סיניות כמו CEFC China Energy. הדו”ח טען שג’ו ביידן נפגש עם שותפים עסקיים של האנטר לפחות 20 פעמים, ושחלק מהכספים זרמו דרך רשת של חברות קש לחשבונות של בני משפחה, כולל ג’ו (“הבוס הגדול”, לפי המיילים). CNN, ב-5 בספטמבר 2024, דיווח על הדו”ח כ”חשדות רפובליקניים ללא הוכחות ישירות”, תוך התמקדות בהכחשות של הבית הלבן. הוושינגטון פוסט טען ב-6 בספטמבר כי “אין ראיות שג’ו ביידן קיבל כספים ישירות”, תוך התעלמות מדיווחים על חשבונות בנק משותפים שבהם הופקדו הכספים.

התקשורת המרכזית, כאמור, נמנעה מלחקור לעומק את הקשר בין פעילותו העסקית של האנטר לבין מעורבותו של ג’ו, ולעיתים הציגה את הפרשות כ”תעמולה רפובליקנית”. בעוד שהתקשורת תקפה את טראמפ באופן עקבי על חשדות דומים, היא נתנה לביידן “מעבר חופשי”, מה שהעמיק את חוסר האמון של הציבור בתקשורת.

בין התקשורת לבין דעת הקהל

סקרים מאפריל 2025 מציגים תמונה מורכבת של דעת הקהל על טראמפ. התמיכה הכללית בו עומדת על 40%–42%, עם התנגדות של 53%–55%. מדובר על ירידה לעומת תחילת כהונתו, אך מנגד במספרים סבירים עבור נשיא שזוכה לקיתונות ביקורת כה עזים ושחלק נכבד מיישום מדיניותו מצוי רק בחיתולים.

טראמפ איבד תמיכה מאז ינואר, בעיקר בקרב מצביעים עצמאים, שבהם שיעור התמיכה ירד ל-29% בלבד, לפי סקר של ניו יורק טיימס ו-Siena College מ-26 באפריל. עם זאת, טראמפ שומר על בסיס תומכים נאמן בקרב רפובליקנים, כאשר 54% מהם סבורים שהוא מתמקד ב"סדרי עדיפויות נכונים", על פי סקר של "הגארדיאן" מ-27 באפריל 2025. בנושא ההגירה, שבו התקשורת תקפה את מדיניות הגירוש ההמוני של הנשיא, דעת הקהל מפולגת: 90% מהדמוקרטים, 56% מהעצמאים ו-11% מהרפובליקנים מתנגדים למדיניות, בעוד שרוב מוחץ מתומכיו רואה בה צעד הכרחי נגד מה שהם מכנים "פלישה בלתי חוקית".

התקשורת, לעומת זאת, לא משקפת בהכרח את דעת הקהל. בעוד שהתקשורת המרכזית ממשיכה בסיקור שלילי כמעט חד-צדדי (92% שלילי לפי מחקר MRC), סקרים מראים שחלקים ניכרים מהציבור תומכים בחלק ממדיניותו של טראמפ, כמו הקשחת מדיניות ההגירה וקיצוץ בתקציבים ממשלתיים. סקר של CBS News/YouGov מאפריל 2025 מצא ש-45% מהאמריקנים תומכים בהגבלות על הגירה, למרות הסיקור השלילי של מקרים כמו זה של קילמר אברגו גרסיה. בנוסף, סקר של פוקס ניוז מאותה תקופה הראה ש-48% מהציבור סבורים שהתקשורת "מוטה מדי" נגד טראמפ, מה שמעיד על חוסר אמון גובר בתקשורת המרכזית.

הפער הזה שבין התקשורת לבין דעת הקהל מחזק את טענותיו של טראמפ נגד "חדשות מזויפות" (פייק ניוז). תומכיו רואים בסיקור השלילי ניסיון מכוון לערער את ממשלו, בעוד שהתקשורת טוענת שהיא מדווחת על "האמת" ומגינה על הדמוקרטיה. עם זאת, התעלמות התקשורת מהישגים כמו צמיחה כלכלית של 2.7% והגבלות על תוכנית הגרעין של איראן רק מעמיקה את הקרע בינה לבין חלקים נרחבים בציבור. התביעה נגד CBS, שבה טראמפ דורש 20 מיליארד דולר בגלל עריכת ראיון עם קמלה האריס, הפכה לסמל למאבק הזה, כאשר תומכיו רואים בה הוכחה נוספת להטיה התקשורתית, בעוד שמבקריו רואים בה ניסיון להשתיק ביקורת לגיטימית.

צלם בהיכל התדריכים

עם כניסת טראמפ לבית הלבן, הכריז הממשל על מדיניות חדשה ששינתה את הרכב חדר התדריכים של הבית הלבן, תוך מתן גישה חסרת תקדים לכלי תקשורת עצמאיים, כולל פודקאסטרים ויוצרי תוכן דיגיטליים, על חשבון התקשורת המסורתית. המהלך, שהובל על ידי דוברת הבית הלבן קרולין ליוויט, כלל הסרת מושבים קבועים של סוכנויות ידיעות כמו רויטרס ובלומברג מהפול העיתונאי, והחלפתם ברוטציה שבה כלי תקשורת עצמאיים קיבלו גישה קבועה יותר. ליוויט הצהירה כי המטרה היא "לפתוח את חדר התדריכים לקולות מגוונים שמייצגים את העם האמריקני", תוך עדיפות לגופים ש"דבקים באמת ובדיוק". המהלך עורר סערה תקשורתית, חשף את הקיטוב בין התקשורת המסורתית לעצמאית והצית דיון ער על יחסי ממשל ותקשורת, אמון הציבור בתקשורת, ועליית התקשורת העצמאית הימנית-שמרנית.

טים פול, פודקאסטר שמרני פופולרי שנוסף לפול העיתונאי בסוף מרץ, הפך לדמות מרכזית בוויכוח לאחר נוכחותו הראשונה בחדר התדריכים ב-23 באפריל. לבוש בכובעו האייקוני ובחולצת "הודי", פול פתח את שאלתו בנאום תוכחה חריף נגד העיתונאים המסורתיים בחדר. הוא האשים אותם ב"שיתוף פעולה עם נרטיבים כוזבים", ואמר: "רבים מכלי התקשורת בחדר הזה צעדו יחד עם שקרים, כולל זה הנוכחי של מה שמכונה ‘השקר של האיש ממרילנד’, שבו חבר כנופיית MS-13, שנשפט על ידי שני שופטים שונים, מוצג פשוט כ’איש ממרילנד’ שוב ושוב". דבריו עוררו תרעומת בקרב העיתונאים, אך ליוויט הגיבה בחיוב: "אנו מברכים על נקודות מבט מגוונות, וטים נמצא כאן כי אנו מעריכים עיתונאים שדבקים באמת".

התקשורת המסורתית הגיבה כמובן בזעם למדיניות החדשה. ניו יורק טיימס פרסם מאמר מערכת שכותרתו "טראמפ תוקף את חופש העיתונות עם מדיניות חדר התדריכים החדשה", שבו טען כי המהלך הוא "ניסיון מכוון להשתיק ביקורת לגיטימית", והזהיר מפגיעה בשקיפות הדמוקרטית. CNN שידר פאנל ב-25 באפריל שבו אמר המגיש ג’ים אקוסטה: "טראמפ לא רוצה עיתונאים ששואלים שאלות קשות – הוא רוצה מעריצים שישבחו אותו". אקוסטה כינה את המהלך "צעד מסוכן לעבר תעמולה ממשלתית". הוושינגטון פוסט פרסם ב-26 באפריל טור דעה של דייוויד איגנטיוס, שטען כי "הכנסת כלי תקשורת עצמאיים כמו טים פול, שידועים בתמיכתם בטראמפ, הופכת את חדר התדריכים לקרקס". ארגון כתבי הבית הלבן (WHCA) קרא לממשל לחזור למדיניות שוויונית כאשר חיונית לדמוקרטיה, כהגדרתו.

מנגד, התקשורת העצמאית, שברובה מזוהה עם הימין השמרני, חגגה את המהלך. פול עצמו שיבח כמובן את המדיניות בפודקאסט שלו ואמר: "סוף סוף יש לנו מקום ליד השולחן – התקשורת המרכזית שיקרה לציבור במשך שנים, ועכשיו העם האמריקני יכול לשמוע את האמת מאיתנו". The Daily Wire הצטרף לחגיגה, כאשר המייסד, בן שפירו, כתב: "טראמפ עשה את הדבר הנכון – התקשורת המרכזית הפכה לשופר של השמאל, והגיע הזמן שקולות שמרניים יקבלו במה שווה". הפודקאסטרית מגין קלי הוסיפה: "זו מכה לתקשורת המרכזית שחשבה שהיא יכולה לשלוט בנרטיב לנצח".

קולות מתונים הביעו דאגה מעורבת עם הכרה בצורך ברפורמה. Axios פרסם ניתוח שכותרתו "חדר התדריכים של טראמפ: מהפכה או תעמולה?", שבו נכתב: "הכנסת קולות חדשים יכולה להגביר שקיפות, אך העדפת כלי תקשורת תומכי טראמפ מעלה חשש לפגיעה בעצמאות העיתונאית".

המדיניות הזו היא צעד אסטרטגי שנועד לעצב מחדש את יחסי הממשל עם התקשורת, תוך ניצול איבוד האמון בתקשורת המסורתית ועליית התקשורת העצמאית הימנית-שמרנית. בנוסף, הדבר מאפשר לממשל לשלוט בנרטיב התקשורתי על ידי גישה ישירה לקהלים שמרניים דרך פלטפורמות דיגיטליות ובאמצעות כלי תקשורת עצמאיים המושכים מיליוני צופים שאינם מוצאים ביטויים ברשתות התקשורת המסורתיות. בנוסף, המהלך מפעיל לחץ על התקשורת המסורתית לשנות את סיקורה, מחשש שתאבד גישה לחלוטין לציבור הרחב. התקשורת העצמאית הימנית-שמרנית, שצומחת במהירות, מקבלת דחיפה משמעותית, ומחזקת את מעמדה כשחקנית לגיטימית, במיוחד בקרב קהלים צעירים שצורכים חדשות דרך יוטיוב ופודקאסטים.

בארה"ב, כמו בישראל, היחס לתקשורת הוא אבן בוחן מרכזית בתפיסה הפוליטית של הציבור – מה שמלמד עד כמה הפכה למוטה ולגורם פוליטי, להבדיל מתפקיד "השליח שרק מעביר מסרים" שאותו היא מייעדת לעצמה.