"האריה השואג": ישראל שיחקה שחמט, חמינאי לא ראה את הלוח

אור ליום שישי, 13 ביוני 2025, התוודע העולם למזרח תיכון חדש. איראן התעוררה למציאות של כאוס אסטרטגי, לאחר שישראל ביצעה מתקפה חשאית ומתוחכמת שזכתה לשם "האריה השואג". המבצע, שעשוי להתברר כאירוע המשמעותי ביותר בתולדות המדינה וכאחד הרגעים החשובים בתולדות העם היהודי, הסיר, לפחות בחלקו, את עננת השואה הגרעינית שריחפה מעל אזרחי ישראל, בסמיכות סמלית לציון 80 שנה לשחרור מחנות ההשמדה.

ישראל חיסלה במהלך המתקפה הראשונה דמויות מפתח במערכת הביטחונית והגרעינית של איראן, כולל את הרמטכ"ל מוחמד באגרי, מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי ומדעני הגרעין ד"ר פרידון עבאסי דוואני וד"ר מוחמד מהדי טהראנצ’י. מטוסי חיל האוויר השמידו תשתיות קריטיות כמו מערכות הגנה אווירית, מתקנים אסטרטגיים סביב טהרן ומתקן הגרעין בנתנז, ושיתקו מערכות התרעה. מעבר להרס הפיזי, המבצע ערער את ביטחונו העצמי של המשטר האיראני, וחשף את חולשותיו לעיני העולם. ההצלחה התבססה על שנים של חדירה סמויה, שליטה מודיעינית מוחלטת ולוחמה פסיכולוגית מבריקה, שהפכו את איראן לקורבן של הנחותיה המוטעות. המבצע לא רק שיבש את יכולת התגובה של טהרן, אלא גם הציב את ישראל כשחקנית דומיננטית במזרח התיכון, תוך שליחת מסר ברור: העם היהודי לא יחיה עוד תחת איום קיומי.

התקשורת כסוכנת משוטה

בחודשים שלפני המבצע הפכה התקשורת הישראלית, בלי משים, לכלי מרכזי בהונאה הישראלית. עיתונאים בכירים, שחשבו שהם חושפים את המתרחש מאחורי הקלעים, נפלו קורבן לתוכנית מתוחכמת של הטעיה. כך, למשל, טען חיים לוינסון, הפרשן המדיני של "הארץ", כי בנימין נתניהו הוא פחדן שלא יעז לפתוח חזית מול איראן. ברק סרי, פרשן בחדשות 12 שנכשל בהתמודדות על ראשות עיריית אשדוד (לאחר שניסה ללא הצלחה לגייס את תמיכת הליכוד והמפלגות החרדיות), טען שיחסי נתניהו-טראמפ מצויים במשבר עמוק. הוא טען שהנשיא האמריקאי מונע תקיפה מחשש להסלמה אזורית, מבלי לזהות שהדלפות על קרע ביניהם היו חלק ממסך עשן שנועד להרדים את איראן. רונן ברגמן, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו"ניו יורק טיימס", דיווח שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר מתנגדים נחרצות לתקיפה. הוא לא חזה שצה"ל היה שותף מלא בתרגיל ההונאה ועסק במיקום נכסים מבצעיים בתוך איראן, מוכנים לפעולה מיידית.

שלושת עיתונאים אלו, יחד עם רבים נוספים, לא זיהו שהם משמשים צינור להפצת מידע כוזב. התקשורת הישראלית, שמתגאה בחופש הביטוי שלה, הפכה לסוכנת משוטה של נתניהו וטראמפ. ניתוחיהם הריקים הזינו את השאננות של איראן, שחשבה שישראל מוסחת, חלשה או מרוסנת על ידי וושינגטון.

המקרה הזה ממחיש את הסכנה שבהצהרות תקשורתיות נחרצות ללא בסיס מוצק. העיתונאים, שחשבו שהם חושפים סודות, שירתו למעשה את התוכנית הישראלית. הם לא זיהו שהם חלק ממשחק גדול יותר, שבו הדלפות מבוקרות ומסרים כוזבים נועדו לעצב את תפיסת האויב. חוסר היכולת שלהם לקרוא את המפה הפך אותם לכלי שימושי בהונאה, והראה עד כמה התקשורת יכולה להיות מנותקת מהמציאות כשהיא נסמכת על הנחות ולא על עובדות. התקשורת הישראלית, שראתה בעצמה שומרת סף של הדמוקרטיה המאוימת כביכול על ידי נתניהו, הפכה, מבלי להתכוון, לגלגל שיניים במכונת ההטעיה של נתניהו, והזינה את התפיסה המוטעית של איראן שישראל לא תפעל.

קריסת איראן: שרשרת של הנחות שגויות

איראן נפלה קורבן לשורת טעויות אסטרטגיות שהתבססו על הנחות שגויות לגבי ישראל, ארה"ב והדינמיקה האזורית. המשטר האיראני פירש את הביקורת האמריקאית על פעולות ישראל בעזה כסימן להתרחקות בין וושינגטון לירושלים. הוא האמין שממשל טראמפ, שחזר לשיחות גרעיניות, ימנע תקיפה ישראלית מחשש להסלמה שתערער את היציבות במזרח התיכון. בפועל, התיאום בין ארה"ב לישראל היה הדוק מתמיד, והשיחות הדיפלומטיות שימשו כמסווה לפעולה הצבאית. טהרן לא הבינה שוושינגטון וירושלים עבדו יחד כדי ליצור אשליה של דיפלומטיה, תוך הכנה לפעולה צבאית מכרעת.

טהרן גם זלזלה ביכולות המודיעין הישראלי והניחה, בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, ששירותי הביון שלנו אינם כשהיו בעבר. היא לא העלתה על דעתה שישראל מסוגלת לבצע פעולה מורכבת בתוך שטחה, למרות שני אירועים שהיו אמורים לשמש נורות אזהרה. ביולי 2024, ישראל חיסלה את מנהיג חמאס בחו"ל איסמעיל הנייה, בלב טהרן, תוך עקיפת שכבות אבטחה מרובות והדגמת יכולת חדירה מדהימה. בספטמבר, במתקפה מתוחכמת נגד ארגון חיזבאללה בלבנון – שאנשיו השתמשו במכשירי קשר נפיצים – נהרגו עשרות ונפצעו אלפים, וישראל הוכיחה ברבים את יכולתה לשבש רשתות אויב. זמן קצר לאחר מכן חוסל גם חסן נסראללה בבונקר תת-קרקעי בלבנון. אך איראן התעלמה מהאותות הללו, וראתה בהם אירועים מבודדים ולא חלק מקמפיין מתוכנן.

המשטר גם שגה בהערכת הזמן. כאשר טראמפ הציב ב-12 באפריל אולטימטום של 60 יום להפסקת העשרת אורניום, טהרן ראתה בכך תרגיל פוליטי ולא מועד אחרון מחייב. היא המשיכה להעשיר אורניום, מתוך אמונה שיש לה מרחב תמרון. ישראל, לעומת זאת, פעלה בדיוק ביום ה-61, כשהפתיעה את איראן לחלוטין. השאננות של המשטר התבססה גם על תמיכתה של סין, שהעמיקה את קשריה עם טהרן מאז הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי ב-2021, בשווי 400 מיליארד דולר. איראן האמינה שסין תספק מגן גיאופוליטי, אך בייג’ינג נותרה בשוליים ולא התערבה מול הפעולה הישראלית.

קריסת משטר אסד בסוריה, שהופעלה על ידי תקיפות ישראליות ועריקות פנימיות, הותירה את איראן ללא עוגן מרכזי ברשת הפרוקסי שלה. במשך יותר מעשור שימשה דמשק כצומת לוגיסטית להעברת נשק לחיזבאללה ולמיליציות בעיראק, אך טהרן לא הסיקה מסקנות מקריסת משטר אסד ולא התאימה את אסטרטגיית ההרתעה שלה למציאות החדשה. היא המשיכה להאמין שהיא יכולה לשלוט באזור דרך רשת של בעלות ברית, מבלי להבין שישראל כבר שיבשה את המבנה הזה. הנורמליזציה האיראנית עם ערב הסעודית, בתיווך סיני ב-2023, לעומת הקפאת הנורמליזציה בין ישראל לסעודים, נתפסה כהישג שמבטל את התנגדות ריאד לתוכנית הגרעינית של איראן, אך זו הייתה אשליה: הסכם הנורמליזציה יצר שינוי אופטי, לא שינוי אסטרטגי, והותיר את איראן חשופה.

ההנחות המוטעות הללו – על חולשת ישראל, על תמיכת סין ועל המשך שליטה אזורית – יצרו חלון הזדמנויות שישראל ניצלה במיומנות. המבצע לא היה רק תקיפה צבאית, אלא תזמורת משולבת של הטעיה ולוחמה פסיכולוגית. ישראל עיצבה סביבת מידע כוזב שהרדימה את טהרן לשאננות קטלנית. ישיבות ממשלה סודיות, שבהן אושר המבצע, הוסוו כדיונים שגרתיים על משא ומתן לשחרור חטופים. שרים בכירים חתמו על הסכמי סודיות מחמירים, והציבור הישראלי – כמו גם המודיעין האיראני – לא חשד בכוונות המבצעיות.

דליפות מבוקרות לתקשורת, שרמזו על כך שראש הממשלה נתניהו לא ינקוט במהלך דרמטי לפני חתונת בנו אבנר ב-15 ביוני, יצרו רושם שהוא מוסח מענייני מדינה. הודעות על נסיעות דיפלומטיות של ראש המוסד לוושינגטון, כביכול למשא ומתן בנושאי תוכנית הגרעין, חיזקו את התחושה שפתרון דיפלומטי קרוב. שמועות על קרע בין נתניהו לטראמפ, שהופצו בתקשורת, שכנעו את איראן שישראל לא תפעל ללא אישור אמריקאי.

לוחמה פסיכולוגית: המוח שמאחורי המכה

הלב הפועם של מבצע "האריה השואג" היה הלוחמה הפסיכולוגית מול איראן. לא מדובר רק בכלי תומך, אלא בנשק מרכזי שהפך את המבצע להצלחה. לוחמה מסוג כזה היא אמנות של עיצוב תפיסת האויב כדי לשבש את קבלת ההחלטות שלו, להחליש את המורל שלו ולמנוע ממנו תגובה יעילה. ישראל השתמשה בה כדי להרדים את איראן עד לכדי שאננות, תוך ניצול הריכוזיות של המשטר בטהרן, שבו כל החלטה תלויה בדרגים הבכירים. על ידי הזרקת אינפורמציה כוזבת לסביבת המידע של טהרן, ישראל הבטיחה שהמשטר לא יפעיל פרוטוקולי חירום, לא יפזר את בכיריו ולא יעלה את רמת הכוננות. התוצאה הייתה שמערכות ההתרעה של איראן לא זיהו דבר, כי המתקפה לא הגיעה מבחוץ. רחפנים מדויקים וחומרי נפץ, שהוצבו מראש בתוך שטח איראן, הופעלו בדיוק כירורגי, כשהמשטר עדיין חשב שהוא בטוח.

המבצע הישראלי הראה שלוחמה פסיכולוגית דורשת הבנה עמוקה של האויב – החל מהתרבות שלו, דרך תהליכי קבלת ההחלטות ועד הנחות היסוד שלו. איראן, כמשטר ריכוזי ואידיאולוגי, הייתה פגיעה במיוחד להונאה כזו. ישראל ניצלה את האמונה של טהרן שהאיומים יגיעו מבחוץ ויהיו מלווים בהסלמה גלויה, כמו הצטברות כוחות או התרעות דיפלומטיות. על ידי פעולה מתוך שטח איראן, היא הפכה את תחושת הביטחון של המשטר לחרב פיפיות נגדו. האפקט הפסיכולוגי של המתקפה – התחושה שהאויב נמצא בתוך הבית – היה הרסני יותר מהנזק הפיזי. הוא יצר ספק ובלבול בקרב הדרגים הבכירים, שחששו מבגידה פנימית לא פחות מאשר מחדירה חיצונית, והתחושה הזו שיתקה את המשטר, שמצא את עצמו ללא יכולת לתאם תגובה או אפילו להבין את היקף המתקפה.

מספר רבדים אפיינו את הלוחמה הפסיכולוגית כפי שהופעלה במבצע נגד איראן. הראשון היה, כאמור, יצירת סביבת מידע כוזבת. הדלפות מבוקרות לתקשורת הישראלית והבינלאומית יצרו תמונה של ישראל חלשה, מפולגת ומרוסנת על ידי ארה"ב. דיווחים על משברים פנימיים וביקורת גוברת מבית על נתניהו, או על קרע עם טראמפ, שכנעו את איראן שתקיפה אינה סבירה. השני היה שיבוש תהליכי קבלת ההחלטות של האויב. על ידי ניתוק מערכות תקשורת ופיקוד, ישראל הבטיחה שבכירים איראנים לא יוכלו לתאם תגובה בזמן אמת. השלישי היה יצירת שיתוק קוגניטיבי. המתקפה, שהגיעה מתוך שטח איראן, הותירה את המשטר בחוסר ודאות: האם זו חדירה חיצונית או בגידה פנימית?

הרחפנים וחומרי נפץ שהופעלו במבצע הוסתרו במשך שנים, תוך ניצול חולשות בשרשרות האספקה ובתשתיות האיראניות. פעולות סייבר שיבשו את מערכות התקשורת של המשטר, והותירו אותו עיוור וחירש בזמן המתקפה. התוצאה הייתה שטהרן, מלבד העובדה שלא צפתה את המתקפה, גם לא הבינה את מטרותיה עד שהיה מאוחר מדי.

התמיכה האמריקאית במבצע הייתה קריטית, אך נותרה מאחורי הקלעים. ממשל טראמפ אימץ מודל ברור: תמיכה מלאה בבעלות ברית כמו ישראל, תוך שימוש בה כמנוף לחץ נגד יריבות ארה"ב. בציוץ שנועד להסוות את התיאום ההדוק, טראמפ כינה את נתניהו "משוגע" והציע לאיראן להגיע להסכם במהירות, תוך רמיזה שהוא לא שולט בישראל. בפועל, ארה"ב סיפקה תחמושת, מטריה מדינית וגיבוי בינלאומי, אך נמנעה בשלב זה מהשתתפות פעילה. המודל הזה אפשר לוושינגטון לשמור על ידיים נקיות, תוך שהיא מעניקה לישראל אור ירוק לפעול כזרוע המבצעית של האינטרסים המערביים.

חדירה וחיסול: המכה שהגיעה מתוך איראן

המבצע התבסס על שנים של חדירה חשאית לתוך התשתיות והמערכות של איראן. ישראל, כאמור הצליחה למקם רחפנים מדויקים, חומרי נפץ ומערכות תקיפה בתוך שטח איראן, תוך עקיפת מערכות ההגנה האווירית. הנכסים הללו הוסתרו בקפידה ונשארו רדומים עד לרגע הפעולה, מה שמנע כל אפשרות לזיהוי מוקדם. התקיפות פגעו במטרות קריטיות: מערכות הגנה אווירית הושמדו לפני שיכלו לפעול, מתקנים אסטרטגיים סביב טהרן נפגעו קשות, ומתקן הגרעין בנתנז – לב תוכנית הגרעין האיראנית – ספג מכה שתעכב אותו לשנים. הנזק לתשתיות היה משמעותי, אך המטרה האמיתית של המבצע הייתה האנשים.

חיסול הרמטכ"ל, מפקד משמרות המהפכה, מפקד כוח קודס, מפקד חיל האוויר ועוד בכירים רבים שמילאו תפקידים מרכזיים בתכנון ובביצוע האסטרטגיה האיראנית, שיבשו את שרשרת הפיקוד של משמרות המהפכה. חיסול מדעני הגרעין, ד"ר דוואני וד"ר טהראנצ’י, שהיו עמוד השדרה של התוכנית הגרעינית, יצר ואקום שקשה יהיה למלא במשטר ריכוזי ונוקשה כמו זה של טהרן. בדומה לחיסולו של אדמירל יאמאמוטו במלחמת העולם השנייה, שהרס את התיאום הימי היפני, המבצע הישראלי פגע בלב היכולת האסטרטגית של איראן, והותיר אותה משותקת.
החדירה הישראלית לא הייתה רק פיזית, אלא גם סייברית. מערכות תקשורת איראניות נותקו ורשתות פיקוד ובקרה הושבתו עוד לפני התקיפה הראשונה. התוצאה הייתה כאוס: בכירים איראנים לא יכלו לתקשר, לתאם או להבין את היקף המתקפה. הפחד שחלחל למשטר – שהתקיפה הגיעה מבפנים – הגביר את השיתוק. איראן לא ידעה אם היא נפלה קורבן לחדירה חיצונית או לבגידה פנימית, וחוסר הוודאות הזה מנע ממנה כל תגובה משמעותית. המבצע הוכיח שבעידן המלחמה המודרנית, היתרון שייך למי ששולט במידע ובתפיסה. ישראל לא רק תקפה את איראן, אלא עיצבה את המציאות שבה המשטר פעל, והפכה את הריכוזיות שלו לנקודת תורפה.

כלפי חוץ ומבפנים: איראן על סף משבר

איראן ניסתה להגיב, אך התגובה שלה חשפה את מגבלותיה. המנהיג העליון, עלי חמנאי, הבטיח נקמה "מרה וכואבת", ושיגר יותר ממאה רחפנים וטילים לעבר ישראל ביום הראשון למערכה. התקיפה האיראנית הצליחה לשתק חלקים ממדינת ישראל לזמן קצר וגבתה קורבנות בנפש, אך הייתה חלשה בהרבה מהמצופה ממעצמה אזורית כמו איראן. הגנות האוויר הישראליות, בשיתוף עם מערכות אמריקאיות, נטרלו את רוב האיום, והנזק – מבלי להפחית את הכאב העצום על כל ישראלי ששילם בחייו – היה מוגבל בהשוואה להיקף התקיפה הישראלית. עם זאת, ישראל חייבת להישאר זהירה: אנו נמצאים רק בתחילת התגובה האיראנית, ושאננות עלולה להיות מסוכנת. המשטר בטהרן עדיין מסוגל לגרום נזק, והמבצע הישראלי, מוצלח ככל שהיה, לא סיים את הסכסוך.

החדירה הישראלית עשויה לחשוף סדקים עמוקים במשטר. האמון בתוך משמרות המהפכה והממסד המודיעיני מתערער, באופן טבעי, כשקצינים בכירים יכולים לחשוד זה בזה. הפחד מבגידה פנימית מוביל לפרנויה שמאיימת לפרק את המערכת מבפנים. שותפותיה של איראן – חיזבאללה, החות’ים, חמאס ומיליציות בעיראק – שגם כך ספגו מכה אנושה מישראל במלחמה האחרונה, מפקפקות ביכולתה של טהרן להוביל את ציר ההתנגדות. אם איראן לא מסוגלת להגן על עצמה, כיצד תגן על בעלות בריתה? הפער הזה שוחק את ההרתעה האזורית של המשטר, ומאיים על מעמדו כמעצמה אזורית.

בתוך איראן, המשבר עמוק אף יותר. הפער בין ההבטחות של חמינאי לבין המציאות בשטח מערער את הלגיטימיות של המשטר. הציבור האיראני, שסובל ממשבר כלכלי מתמשך וחלקו מתעב את המנהיגים, מתחיל להטיל ספק ביכולת המשטר להגן על המדינה. במשטר שבו הלגיטימיות תלויה בהקרנת כוח, הכישלון מול ישראל הוא מכה קשה. סדקים אלו עלולים להוביל להתפרקות פוליטית ארוכת טווח, עם סיכון לעריקות של בכירים, התקוממויות באזורים היקפיים וחוסר יציבות שיאיים על עצם קיומו של המשטר.

ישראל, לעומת זאת, הפגינה שליטה מוחלטת. היא ספגה את התגובה האיראנית עם נזק מוגבל, שמרה על שלווה לאומית והמשיכה להכתיב את קצב הסכסוך. המבצע לא רק פגע באיראן, אלא גם שלח מסר לעולם: ישראל היא זו שקובעת את הכללים במזרח התיכון. היא הוכיחה שבעולם של סכסוכים מודרניים, היתרון שייך למי שיודע לפעול בחשאי, במהירות וללא היסוס.

התמיכה האמריקאית במבצע הייתה קריטית, אך נותרה מאחורי הקלעים. ממשל טראמפ אימץ מודל ברור: תמיכה מלאה בבעלות ברית כמו ישראל, תוך שימוש בה כמנוף לחץ נגד יריבות ארה"ב. התמיכה הזו לא רק חיזקה את ישראל, אלא גם שלחה מסר לאיראן ולשאר יריבותיה של אמריקה: בעלות הברית של וושינגטון יקבלו גיבוי מלא, והמחיר להתגרות בהן יהיה כבד.
המבצע הנוכחי מציע שיעורים קריטיים למערב, במיוחד לארה"ב, ומספר מסקנות ותובנות בהתמודדות עם איומים גרעיניים:

• חדירה חשאית היא הכרחית: ניטור בלבד, כמו זה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אינו מספיק מול משטר שמסתיר את כוונותיו.
• חיסול דמויות מפתח: מדענים, מהנדסים וקצינים בכירים הם הלב של תוכנית גרעינית, ופגיעה בהם משתקת אותה.
• הפתעה אסטרטגית: פעולה מהירה ובלתי צפויה מונעת הסלמה ומשמרת את היוזמה.
• היעילות שבכוח: פעולה צבאית מחזקת משא ומתן על ידי שינוי העובדות בשטח.
• ישראל כחומת מגן: הפעולה הנוכחית הוכיחה שישראל שחקנית מפתח במניעת התפשטות גרעינית.
• מינוף דיפלומטי: הצלחות בשדה הקרב מחזקות את עמדת המשא ומתן.
• מודיעין ואכיפה: ידע ללא פעולה מחליש הרתעה.

מה שהחל ב-7 באוקטובר 2023 בטבח המוני בישראל, ובתחושה שמדינת היהודים פגיעה מתמיד לעומת משחק השחמט האיראני מתוחכם, הסתיים בניצחון מסחרר. המבצע הוכיח שישראל חזקה ועוצמתית מתמיד, בעוד שהמשטר האיראני נקלע למשבר הגדול בתולדותיו – כפסע, אולי, מקריסה מוחלטת. ישראל לא רק פגעה באיראן, אלא חשפה את חולשותיה והציבה את משטר האייתולות הדכאני במשבר קיומי. בזכות המבצע, לפחות חלק ניכר מהאיום הגרעיני מעל ישראל הוסר והעם היהודי כנראה ניצל משואה גרעינית שהיו ממיטות עליו משמרות המהפכה.

שמונה עשורים בדיוק אחרי השואה – המדינה היהודית נותנת מכה מקדימה לנאצים. אנחנו מוכיחים לעולם כי איננו צריכים להסתמך על אף אחד אחר, כמאמר הפסוק מספר דברים שעל יסודו ניתן שם המבצע: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".