עם חזרתם של כל החטופים החיים במסגרת העסקה עם חמאס וככל שמתקדם תהליך השבת גופות החללים, הבשילה העת להקמת ועדת חקירה לבדיקת הכשלים בדרך לאירועי 7 באוקטובר 2023, במהלך "השבת השחורה" עצמה ובחודשים שאחריה. לא מדובר רק על המחדל הצבאי-בטחוני-מודיעיני אלא בכל מישור וכל תחום – כולל האזרחי.
הקמת ועדה כזו הינה צעד חשוב והכרחי לא רק כי מדובר במהלך מתבקש לצורך למידה, תיקון והיערכות למניעת האירוע הבא, אלא גם כי זה צריך להיות חלק מתהליך התיקון והאיחוי של המדינה והחברה אחרי האסון הנורא. בהמשך לוועדה עצמה נכון יהיה לכונן מראש מנגנון למעקב, בקרה, יישום הלקחים ותיקון הנדרש, אשר יוגדר כי עבודתו תיעשה לאורך שנים במטרה למנוע מחדל נוסף.
המפתח להצלחת ועדה כזו הוא הקמתה ועבודתה על בסיס שיקולים לאומיים ומתוך שאיפה לנצל את הסוגייה כדי לחזק את האחדות ואת הרוח הישראלית, ותוך דחיקה הצידה של שיקולים צרים, פוליטיים, אגו ומשחקי כוח. כן, זה אולי נשמע נאיבי, אבל רק כך נצליח באמת לרפא ולתקן את כל מה שנדרש אחרי השנתיים האחרונות. בהקשר זה מומלץ למקבלי ההחלטות להיזכר ואף ללמוד ממה שהתרחש אחרי מלחמת יום הכיפורים ומהדרך שבה נאלצה ממשלת גולדה מאיר להקים ועדת חקירה בעקבות לחצי הציבור ולמרות התנגדותה הבסיסית.
7 באוקטובר לא היה עוד "כישלון בטחוני-מודיעיני" או "תקלה מבצעית", אלא רעידת אדמה מערכתית שחשפה פערים עמוקים, מחדלים, תקלות וכשלים בכל המערכות – מהיכולת המודיעינית והמבצעית, דרך התרבות הארגונית, תפיסת האיום והתנהלות הדרג המדיני והביטחוני, ועד כשלים בהתמודדות רוב משרדי הממשלה והגופים במדינה עם האירועים והשלכותיהם. כישלון זה נמשך בתחומים רבים לאורך תקופה ארוכה גם לאחר 7 באוקטובר ובחלקם, דוגמת ההסברה והתודעה, אף עד היום.
בדיון שערכה הממשלה בנושא הקמת ועדת חקירה ממלכתית ב-10 באוגוסט 2025, הוחלט כי טרם בשלה העת לכך. הממשלה החליטה אז כי "תפעל בהקדם, במשותף עם הכנסת, לגיבוש הצעת חוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית מיוחדת לחקר אירועי 7 באוקטובר 2023 ומה שקדם להם, במועד שיוחלט ושהרכב חבריה ישקף דעות שונות בציבור ובכך תזכה לאמון ציבורי רחב."
סוכם אז גם שהממשלה תמסור הודעת עדכון לבג"ץ בתוך 90 ימים, אלא שמאז השעון מתקתק ומועד הגשת ההצעה הולך ומתקרב. בינתיים, ב-15 באוקטובר, הורה בג"ץ לממשלה, בעקבות עתירה של התנועה לאיכות השלטון, לעדכן בתוך 30 ימים בעניין הקמת ועדה ממלכתית "בעלת סמכויות חקירה נרחבות" לאירועי טבח 7 באוקטובר. נציג הממשלה בדיון שנערך בבג"ץ אמר כי לא תוקם ועדה ממלכתית "כל עוד נמשכת המלחמה".
היוזמה להקמת ועדת חקירה צריכה, לדעתי, להיות בהובלת ראש הממשלה והממשלה עצמה, שאם לא כן, נמצא את עצמנו שוב באותו תהליך שהביא להקמת ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור, שבמרכזו לחץ מצד הציבור. גם כך בשנתיים האחרונות הלך וגדל השסע בין חלקי האוכלוסייה – עד כדי סכנה – על רקע התסיסה הציבורית והפגנות המחאה, גם בזמן מלחמה, לרבות הקריאות להפסיקה.
ולמרות זאת, מסתמן כי במקום ליזום תהליך מוסכם להקמת ועדה שתזכה ללגיטימציה רחבה, מתמקדת ההנהגה בוועדה מקוצצת סמכויות ובלי "שיניים", בדגש על הסרת מרכיב "האחריות האישית" מסדר יומה. אבל רגע, מי אחראי על המחדל – חייזרים? או אולי סבתי היקרה עליה השלום? או גולדה מאיר?
הוועדה האזרחית: מסקנות ואזהרות
בהקשר ללחצי הציבור והמחלוקות בתוך העם חשוב להזכיר את הקמת ועדת החקירה האזרחית לחקר אירועי 7 באוקטובר, שהוקמה ופעלה במהלך 2024 כאקט של מחאה נגד הממשלה על שלא הקימה ועדה ממלכתית. ועדה זו הציבה לעצמה לחקור את האירועים שקדמו לשבת השחורה והיוו את התשתית למחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. "הוועדה תחקור את המחדלים במערכת הצבאית והמדינית ככל שתידרש ללא הגבלת זמן", כתבו חבריה, "ותפעל מתוך מנדט ציבורי רחב לחקור, לבדוק ולפרסם את ממצאי הבדיקה, באופן עצמאי, שקוף ובלתי תלוי, זאת עד להקמתה של ועדת החקירה הממלכתית."
בראש הוועדה עמדה השופטת בדימוס ורדה אלשיך ועל חבריה נמנו אלוף במילואים וחבר הכנסת לשעבר איל בן ראובן, המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי, תא"ל במילואים יהודית גריסרו וראש עיריית בית שאן לשעבר רפי בן-שטרית, ששכל את בנו, סמ"ר אלרואי בן שטרית, בקרבות 7 באוקטובר.
הוועדה החלה לפעול כגוף עצמאי ביולי 2024. היא אספה עדויות בעיקר מגורמי אופוזיציה ובכירים לשעבר במערכת הביטחון ובדו"ח המלא, שפורסם בדצמבר באותה שנה, פירטה על הכשלים שהובילו, לדברי חבריה, ליום האסון, על ההתנהלות בשעות הראשונות של המלחמה ועל המחדלים שנמשכו גם בחודשים שאחרי.
"השאלה שנתונה לפתחה של ועדת החקירה הממלכתית היא 'אם התריעו – מדוע לא פעלו בשטח?'", כתבו חברי הוועדה, "על פי מסקנותינו, ההחלטות האסטרטגיות בנושא ביטחון לאומי נותרו ללא בקרה, ללא מרחב דיון אמיתי ומלא, וללא היכולת ליצור את התשתית לבניית התמונה הרחבה והמלאה".
הוועדה הטילה אחריות אישית על גורמים במערכת הפוליטית והצבאית שכיהנו בתפקידיהם בעשור האחרון, בראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי, וראש אמ"ן אהרון חליווה.
מסקנה מרכזית שמופיעה בדו"ח היא שהיהירות מצד הדרג המדיני וכוחות הביטחון הייתה אחד הכשלים העיקריים. לצד מסקנה זו הזהירו חברי הוועדה: "במסגרת העדויות לא זיהינו כי ישנם תהליכים משמעותיים שאמורים לספק 'הגנה' מפני התפתחותה של קונספציה גם כעת. ההיפך הוא הנכון: נמצא כי גם כיום מתקיימים במלוא העוז כל אותם גורמים שאינם מייצרים חשיבת עומק אסטרטגית באשר להתפתחויות ביטחוניות אפשריות".
הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לא מגיעה רק מכיוון ספסלי האופוזיציה. לפני כשנה פנה שר הפנים, משה ארבל, אל היועמ"שית במכתב תלונה בהקשר לוועדה האזרחית ובו הבהיר את עמדתו לגבי הצורך בהקמת ועדה ממלכתית. לטענת השר, העדויות שהובאו בוועדה מפי אנשי מקצוע וגורמים מהותיים נוספים עלולות לפגוע בביטחון המידע מאחר והן נשמעות בפומבי, ולכן הזהיר וביקש את התערבות היועמ"שית: "עולה חשש ממשי שהוועדה גובה עדויות שעליהן חל חיסיון ובכך עוברת עבירות של ביטחון מידע ושיבוש מהלכי משפט… לדעתי האישית יש להקים ועדת חקירה ממלכתית ובהקדם, אולם עיכוב בהקמתה לא מאפשר לעבור לסדר היום אם עולה חשד לפלילים בעבודות הוועדה האזרחית".
חוקרים, מפיקים לקחים – ולא מיישמים
שלוש ועדות חקירה ממלכתיות הוקמו ופעלו בישראל בעבר בעקבות מלחמות. השפעתן על שינויים בצה"ל ובתחומים המשיקים לדרג המדיני-בטחוני היתה רבה (כולל לגבי החיים הפוליטיים) וכך גם על עיצוב הביטחון הלאומי, גם אם היתה מוגבלת בזמן. הוועדה הראשונה קמה לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973) בעקבות הדרישה – בעיקר מצד אנשי מילואים רבים שחזרו הביתה לאחר הפסקת האש עם מצרים – לחקור את המחדלים שהובילו להפתעה לאורך הגבולות. ראש הממשלה, גולדה מאיר, התנגדה בתחילה למהלך שכזה, אך נאלצה לקבל החלטה על הקמת הוועדה, בעיקר לנוכח הלחץ הציבורי והמחאות, גם מצד משפחות שכולות.
במסגרת המהלכים לדחוף את הממשלה בכיוון הרצוי הוגשו בכנסת הצעות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, עיתונאים בכירים תקפו את הממשלה על "בריחה מאחריות" והפגנות מחאה נערכו תדיר מול ביתה של רה"מ מאיר.
בסופו של דבר, בנובמבר 1973, הוקמה הוועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. תרומתה המרכזית הייתה חשיפת "הקונספציה" אולם מייד לאחר פרסום הדו"ח הראשון (בגרסה הבלמ"סית, בהמשך ובאופן הדרגתי לאורך עשרות שנים פורסמו רוב חלקיו) נמתחה ביקורת על כך שהוא התמקד רק בדרג הצבאי ו"ניקה" את הדרג המדיני.
ביקורת נמתחה גם על ההחלטה לתחם את הוועדה לחקור רק את האירועים עד 8 באוקטובר 1973 ולא עד סיום המלחמה (24 באוקטובר). גם יחסה המקל של הוועדה לאחריותו המיניסטריאלית של הדרג המדיני, ובפרט זו של שר הביטחון משה דיין (לגביו קבעה הוועדה כי "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית"), עוררה זעם בציבור.
כעשר שנים מאוחר יותר הוקמה ועדת כהן לחקר אירועי סברה ושתילה, במלחמת לבנון הראשונה. גם כאן, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגיעה הדרישה להקמת הוועדה בעיקר מהציבור, לנוכח מעשי הטבח של הפלנגות הנוצריות במחנה הפליטים הפלסטיני בפאתי ביירות והטענות כי צה"ל והממשלה אפשרו זאת בקריצת עין. הוועדה, בראשות השופט יצחק כהן, קבעה כי לישראל קיימת אחריות עקיפה לאירועים, והטילה אחריות אישית על בכירים בצה"ל ובממשלה, בראשם שר הביטחון אריאל שרון, שנדרש להתפטר. מסקנות הוועדה חידדו את חובת הפיקוח והבקרה של הדרג המדיני על פעולות הצבא, אך רבות מההמלצות הארגוניות לא יושמו בפועל.
בספטמבר 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הוקמה ועדת וינוגרד לבדיקת תפקוד הדרג המדיני והצבאי במהלך המלחמה. הוועדה מצאה ליקויים חמורים בתהליכי קבלת ההחלטות, בתיאום בין הממשלה לצה"ל ובמוכנות החזית והעורף. היא קבעה כי ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ נשאו באחריות כוללת לכישלונות, אך לא המליצה על צעדים אישיים. הוועדה המליצה על שורה של רפורמות מבניות בצבא ובממשלה – רבות מהן אומצו חלקית בלבד – והדגישה את הצורך בשקיפות, בביקורת פנימית ובחיזוק הקשר בין הדרג המדיני לצבאי בעת חירום.
למרות העבודה הרבה שהשקיעו חברי הוועדות, מרבית הלקחים, כאמור, לא יושמו במלואם. תרבות "החלקת המסקנות" והיעדר מנגנון יישום ובקרה גרמו לכך שעם השנים הפכו הדו"חות למסמכים היסטוריים במקום לכלי תיקון מתמשך. תופעה זו חייבת להיפסק כבר עם הקמת הוועדה הממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר.
עצמאות מהדרג הפוליטי וסמכויות ממלכתיות
לנוכח ההתנגדות בממשלה ובחלקים נרחבים בציבור, בעיקר במחנה הימין, למעורבות בית המשפט העליון בעבודת ועדת החקירה הממלכתית, ניתן לשקול מודל משולב – ועדת חקירה ציבורית-ממלכתית שתוקם בהחלטת ממשלה או באמצעות נשיא המדינה, ותכלול שופטים בדימוס, אנשי מערכת הביטחון לשעבר, חוקרים ואישי ציבור. עיקרון היסוד צריך להיות עצמאות מלאה מהדרג הפוליטי, לצד סמכויות חקירה ממלכתיות.
הוועדה תידרש לחקור שני מישורים מרכזיים: הראשון שבהם – ההתרחשויות שקדמו ל-7 באוקטובר ובהן תהליכי קבלת ההחלטות המדיניים והביטחוניים, התרבות הארגונית בצה"ל ובקהילת המודיעין ומדיניות "ההכלה" מול חמאס. המישור השני – ההתמודדות שאחרי יום פתיחת המלחמה: תפקוד מערכות הצבא והביטחון מול אתגרי הלחימה והעורף, תפקוד כלל גורמי המדינה מול מצב החירום, הטיפול בחטופים ובמשפחותיהם, פעילות הקבינט, יחסי הדרג המדיני-צבאי, נושאי ההסברה והתודעה, הפעילות בזירה הבינלאומית ועוד.
כיו"ר הוועדה יכהן (או תכהן) שופט בכיר בדימוס, לשם הבטחת עצמאות והקפדה על תהליך משפטי תקין. לצדו יישבו נציגי מערכת המשפט – כולל אישים מהשירות הציבורי המשפטי ויועצים משפטיים לשעבר, לרבות מומחים למשפט בינלאומי וזכויות אדם; נציגי מערכת הביטחון והמודיעין – קצינים בדימוס מצה"ל, אמ"ן, השב"כ והמוסד, להבטחת הבנה מקצועית מלאה של מערכות הביטחון; אישי ציבור ואקדמיה – חוקרים, מומחים למדיניות ביטחון, עיתונאים ופעילים חברתיים בעלי מוניטין ומוסר ציבורי, למתן נקודת מבט רחבה; ונציגי הנרצחים ומשפחות החטופים.
סמכויות הוועדה יכללו חקירה מלאה של הדרג המדיני, הדרג הצבאי, קהילת המודיעין, משרדי הממשלה והגופים הציבוריים הרלוונטיים; גישה לכל מסמכי מערכת הביטחון, החלטות ממשלה והודעות פנימיות; זימון עדים מכל הדרגים, כולל ראשי ממשלה לשעבר, שרי ביטחון, ראשי מערכת הביטחון וקצינים בכירים; פרסום דוחות הכוללים את הכשלים, הלקחים, המסקנות (כולל מסקנות אישיות) והמלצות פרקטיות.
דוגמה למודל מאוזן שלפיו יכולה הוועדה הציבורית-ממלכתית לפעול, היא הוועדה לחקירת אירועי 11 בספטמבר בארה"ב. מדובר היה בגוף ציבורי עצמאי, שקם בחסות הקונגרס, חקר את כלל רשויות הביטחון והמודיעין והמלצותיו אומצו בחוק. אחת התובנות החשובות של ועדה זו הייתה הצורך בגוף מתמיד למעקב על יישום המסקנות, ולא רק בדו"ח חד-פעמי, וכך נולד בארה"ב מנגנון של National Counterterrorism Center – – גוף בין-משרדי קבוע שהמשיך את עבודת הוועדה.
מודל דומה נדרש גם בישראל: לא רק ועדת חקירה, אלא רשות קבועה למעקב אחר יישום הלקחים שתדווח לציבור מדי שנה ותבחן את השפעת המסקנות על מבנה קהילת המודיעין, על תהליכי קבלת ההחלטות ועל מדיניות הביטחון הלאומי. רשות כזו תכלול גוף קבוע למעקב אחרי יישום המסקנות – יחידה בין-משרדית שתדווח לממשלה ולכנסת מדי שנה; ממשק עם הציבור והאקדמיה – פרסום דו"חות פתוחים ומעקב על יישום המלצות הוועדה, תוך אפשרות לביקורת ציבורית; עדכון תהליכי מדיניות וביטחון – הכשרת קציני צבא ומודיעין על לקחים מעשיים, עדכון נהלים ומדיניות ביטחונית בהתאם להמלצות; בקרה על העסקאות העתידיות, כולל קווים מנחים משפטיים לשחרור מחבלים, בהשראת עבודת ועדת נשיא בית המשפט העליון.
סמכות משפטית, לצד חזון לאומי
הקמת ועדת חקירה, בניגוד למה שרבים טוענים, איננה צעד פוליטי אלא אקט של שיקום אמון לאומי. זוהי חובתה של מדינה דמוקרטית כלפי אזרחיה. אם לא תקום ועדה ממלכתית – על האקדמיה, התקשורת והחברה האזרחית עצמה להוביל להקמת ועדה ציבורית בלתי תלויה, שתאסוף עדויות ותבנה תשתית לדיון היסטורי וביטחוני.
הדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את 7 באוקטובר מחוץ לחשבון הנפש הלאומי. כמו שהזהיר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר ז"ל: "ועדת חקירה היא אחד הכלים המרכזיים של חברה דמוקרטית לשמור על עצמה מפני עצמה."
עדיין לא ידוע באיזו דרך תבחר הממשלה, אבל כבר עכשיו ניתן לומר: על כל ועדה שתוקם – ממלכתית או ציבורית – להיות ועדה של תבונה ואחריות, לא של נקם. עליה לשלב חקירה רטרוספקטיבית עם תכנון היישום והבקרה קדימה ולאורך שנים, כדי שלא יישכח הכל – לא אחרי 20 שנה ולא אחרי 50 שנה – ולהיות מעוגנת בסמכות משפטית אך בעלת חזון לאומי. רק כך נוכל להבטיח שלא נחזור על הטעות הישראלית הקלאסית: לחקור, להסיק ולשכוח. רק כך נוכל להבטיח שלא רק נלמד אלא גם ניישם ונפנים ונטמיע לטווח ארוך את הלקחים של 7 באוקטובר ולא נחזור על טעויות עבר.
