שבועיים אחרי הפסקת האש ממלחמת "שאגת הארי" ומבלי לבזבז זמן יקר יוצאים לסוריה לפגישה רשמית עם אל ג'ולאני בארמון הנשיאותי בדמשק נציגים של הרש"פ וביניהם סגן הנשיא חוסיין א-שייח', כשהוא מלווה בראש מנגנון המודיעין הכללי מאג'ד פרג', יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, רוחי פתוח, והשגריר סמיר א-ריפאעי. המשלחת פגשה במהלך ביקוריה הרשמיים את נשיא סוריה, אחמד א-שרע, הידוע גם כאל ג'ולאני, בארמון הנשיאות בדמשק.
בהודעה הרשמית של הרשות פורסם כי ביקור זה נערך במסגרת חיזוק היחסים בין שתי מדינות, כביכול, באופן המשרת את האינטרס של שני העמים "האחים". כמובן שלא מדובר בביקור נימוסים שכולל תה בשעה ארבע אחר הצהריים, אלא כמפגש תיאום של הקרנת כוח – איחוד מאבקים עתידי בין מנהיגים עם אג'נדה טרוריסטית אנטי ציונית ואנטי ישראלית, בכסות מערבית עם חליפות מעוצבות למשעי. המטרה היא לשדר לכלי התקשורת כי אלו שיחות של הידברות דיפלומטית. לא מן הנמנע כי הדרך אצה לאבו מאזן לשלוח את נציגיו לקיים ולתעד את הפגישה משום שדעת הקהל העולמית ממוקדת מזה זמן רב במשבר האנרגיה העולמי המתמשך, ועל כן מטבע הדברים קידום הסוגייה הפלסטינית נדחק אל שולי סדר היום הציבורי העולמי.
ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע דווקא כעת מתקיימת פגישה רשמית של הרשות הפלשתינית עם אל ג'ולאני בסוריה?
כדי להבין את המניעים השונים של המנהיגים, יש להבין את הרקע של אחמד א-שרע, את המבנה הדמוגרפי וכן את הנעשה כיום בסוריה. על פי ההערכות כיום בסוריה יש כ-400,000 תושבים שמזדהים כפליטים פלסטינים – בחלקם משנת 1948 וכאלה שהגיעו בתקופות מאוחרות יותר. אלה אוחזים באמונה כי הם בעלי "זכות שיבה" לשטחי ישראל מלפני קום המדינה. חשוב לציין כי תושבים אלה אינם שווי זכויות לאזרחים הסורים והם חיים במחנות פליטים ובעבר הם סבלו מנידוי לאורך שנות שלטונו של אסד. בראייה אסטרטגית ארוכת טווח ייתכן שנציגי הרש"פ מיהרו להגיע לפגישה זו במטרה לקדם צעד נוסף במימוש "תכנית השלבים" העומדת לנגד עיניהם – זו המבטאת את התנגדותה לקיומה של מדינת ישראל וכן בניסיון להחליש את מעמדה של ישראל כמעצמת על צומחת, תוך יצירת בריתות עם מדינות וישויות בעלות תפיסות עולם דומות.
במבט רחב יותר, סוריה של אל־ג'ולאני אינה פועלת כיום כמדינת לאום קלאסית, אלא כמרחב אידיאולוגי שבו מתקיים ניסיון לייצר זהות סונית-אסלאמיסטית חדשה, על חורבות הסדר הישן של משטר אסד. בתוך הוואקום השלטוני שנוצר לאחר שנות מלחמת האזרחים, גופים המזוהים עם "היאת תחריר א-שאם" HTS , אינם מסתפקים עוד בשליטה ביטחונית צבאית, אלא מבקשים לבנות תשתית עומק חברתית, חינוכית וכלכלית שתעצב דור חדש בעל נאמנות רעיונית. כאשר מנגנונים אלה נפגשים עם הנהגת הרשות הפלשתינית, נוצר ציר אינטרסים שאינו בהכרח כרוך רק בהפעלת בניין כוח צבאי בטווח המיידי, אלא כזה המבוסס על הפעלת ערוצי השפעה ותודעה, עיצוב דעת קהל ובניית לגיטימציה אזורית מחודשת למאבק נגד ישראל.
אם ננתח את ההימנעות מפעולה צבאית ישירה של אל ג'ולאני נגד מדינת ישראל, ניתן לומר כי סימנים אלה אינם מעידים על כך שסוריה ויתרה על מימוש האג'נדה שלה, אלא שאסטרטגית הפעולה מגיעה לידי ביטוי תחת כסות של כלים דיפלומטיים בינלאומיים. על פניו נראה כי אל ג'ולאני פועל בשני וקטורים – האחד כולל מסרים ממוקדי רוח פיוס, הרגעת המתח האזורי המתמשך בהלימה לכללי המשחק ולערכים המערביים ואילו השני תומך בקידום מגנוני שליטה והכשרה דומים במאפייניו לדפוס של החמאס ששילב ידיים יחד עם אונר"א בעזה.
מחנכים דור חדש של ג'יהדיסטים
לצד השיח הדיפלומטי המרוכך שמציג א־שרע כלפי המערב, קשה להתעלם מהפער שבין המסרים באנגלית המופנים לקהילה הבינלאומית, לבין התהליכים המתרחשים בשטח בתוך סוריה עצמה. בעוד כלי תקשורת זרים מקבלים מסרים של יציבות, רפורמות ופרגמטיזם, בפועל ניכרת מגמת העמקה של מוסדות דת, חינוך ותרבות בעלי צביון אסלאמיסטי מובהק. השילוב בין מוסדות חינוך אידיאולוגיים, מערכות רווחה חלופיות ומינויים של אנשי HTS לעמדות מפתח בממשל, עשוי ללמד כי המשטר החדש מבקש לבסס מודל של מדינה דתית הדומה במאפייניה למנגנוני השליטה שבנה חמאס ברצועת עזה, או חיזבאללה בלבנון.
לא מעט עדויות מצביעות על כך ששלטונו של אל ג'ולאני כיום תומך בבתי ספר בשם "דאר אל-ווחי א-שריף (DWS) "- רשת חינוך אסלאמיסטית של גני ילדים ובתי ספר יסודיים בצפון־מערב סוריה, שהוקמה בשנת 2017 ומקושרת ישירות לארגון "היאת תחריר א-שאם HTS – "החזית לשחרור הלבנט" ולשעבר "ג'בהת א-נוסרה" – שלוחת אל-קאעידה בסוריה .המסגרות החינוכיות משמשות כלי מרכזי לעיצוב תודעה של חזרה לזהות ואידיאולוגיה ג'יהדיסטית, תוך התמקדות בלימודי קוראן ויצירת דור של ילדים לוחמים ונוקשות דתית.
מהצילומים בשטח עולה כי תלמידי רשת בית הספר נצפו בסוריה בשנתיים האחרונות עם מדי צבא בהם הם מדמים פעילויות מבצעיות, תוך אחיזת נשק, הם גם משתתפים בחזרות גנרליות של ליווי תהלוכות שהידים לקבורה. בנוסף, נרשמת בימים אלה מגמה של התחזקות אנשי שלומו של נשיא סוריה אשר פיטר את השר הדרוזי היחיד בממשלתו, והחליף אותו בבאסל סווידאן (Bassel Sweidan). סווידאן הוא בכיר לשעבר בארגון היאת תחריר א-שאם (HTS), שניהל את "ועדת שלל המלחמה" של הארגון. הוועדה הומרה מאוחר יותר לחברה פרטית בשם 'אקתיפאא' (Iktifaa'). לאחר נפילת אסד, חברת אקתיפאא' השתלטה על מפעלים ממשלתיים מתקופת אסד ועל נכסים של בכירי משטר לשעבר כמו קטרג'י (איש עסקים שהיה מזוהה עם איראן, חיזבאללה ו- "ההתנגדות הסורית לשחרור הגולן").
המשמעות האסטרטגית לישראל חורגת מהאיום הצבאי הישיר, היא נובעת בעיקר מהאפשרות להיווצרות מרחב אזורי חדש שבו אידיאולוגיות איסלאמיסטיות סוניות רדיקליות מקבלות הכרה פוליטית ולגיטימציה בינלאומית תחת חזות ממלכתית. אם בעבר ארגונים ג'יהאדיסטיים פעלו כמיליציות מחתרתיות מבודדות, דוגמת גלגולו הקודם של אל ג'ולאני, כמנהיג שלוחת אל קעידה בסוריה, הרי שבעת הזו מתחדש מודל של "טרוריסטים עם חליפות" – הנהגות המשתמשות בשפה דיפלומטית, במוסדות מדינה ובכלים אזרחיים על מנת לקדם סדר יום רדיקלי באופן עקיף ומתוחכם יותר. מצב זה מחייב בחינה מחודשת של תפיסות הביטחון ויחסי החוץ של ישראל אל מול איומים שאינם מתבטאים רק בטילים ובפיגועים, אלא גם בהשפעה רעיונית ארוכת טווח.
הרשות מזהה הצלחה דיפלומטית בסוריה
המשבר הכלכלי וההומניטרי החריף בסוריה מהווה קרקע פורייה להתרחבותם של אותם גופים אידיאולוגיים קיצוניים דוגמת HTS. כאשר המדינה מתקשה לספק חינוך, רווחה, תעסוקה וביטחון אישי, ארגונים בעלי משאבים חיצוניים ממלאים את הוואקום ומבססים תלות עמוקה בקרב האוכלוסייה המקומית. כך נוצר תהליך שבו סיוע אזרחי לכאורה הופך לכלי לבניית נאמנות פוליטית ודתית, בדומה לדפוס הפעולה של חיזבאללה בלבנון. במציאות זו, מוסדות החינוך של HTS אינם רק בתי ספר אלא מנגנון אסטרטגי לעיצוב תודעה קולקטיבית, יצירת דור מחויב אידיאולוגית והבטחת המשכיותו של הפרויקט האיסלאמיסטי הפונדמנטליסטי לשנים קדימה.
בעבור הרשות הפלשתינית, ההתקרבות המחודשת לדמשק עשויה להעיד על ניסיון לבנות מחדש את מעמדה האזורי לאחר שנים של שחיקה פוליטית ואובדן אמון בזירה הערבית. אבו מאזן כיו"ר הרשות מבין כי מוקדי הכוח במזרח התיכון משתנים וכי מדינות ערב עסוקות בנושאים פנימיים שעיקרם שמירה על אינטרסים כלכליים, אנרגטיים ובמאבקי השפעה אזוריים. בתוך מציאות זו, הרשות מנסה לשמר רלבנטיות באמצעות יצירת בריתות חדשות עם מוקדי כוח סוניים, גם כאשר מדובר בגורמים בעלי עבר ג’יהאדיסטי מובהק. מבחינתה, כל ערוץ השפעה אזורי המסוגל להפעיל לחץ מדיני או תודעתי על ישראל נחשב נכס אסטרטגי שיש לטפח.
ייתכן שהרשות הפלשתינית מזהה במשטרו של א-שרע מודל חדש של הנהגה אסלאמיסטית אשר מצליחה לקבל לגיטימציה בינלאומית מבלי לוותר לחלוטין על יסודות אידיאולוגיים רדיקליים. לכן החיבור ביניהם הוא טבעי לאור קווי הדמיון ביניהם. בעבור הנהגת הרשות, שיתוף פעולה עם משטר כזה עשוי לספק יתרון כפול: מצד אחד חיזוק הקשרים עם הציבור הפלשתיני והאסלאמי הרואה באל־ג’ולאני דמות “מהפכנית”, ומצד שני שמירה על מעטפת דיפלומטית המאפשרת להציג את המהלכים כחלק מיחסים בין מדינתיים לגיטימיים. בכך נוצרת זירה חדשה שבה גבולות ההבחנה בין פעילות מדינית לבין שיתופי פעולה אידיאולוגיים נעשים מטושטשים יותר ויותר.
גם סוגיית מחנות הפליטים הפלשתינים בסוריה עשויה לעמוד ברקע ההתקרבות בין הצדדים. מבחינת הרשות, מאות אלפי הפליטים החיים בסוריה מייצגים לא רק אוכלוסייה הומניטרית, אלא גם נכס פוליטי ותודעתי מרכזי סביב רעיון “זכות השיבה”. חיזוק הקשרים עם המשטר החדש בדמשק יוכל לאפשר לרשות להעמיק את השפעתה במחנות הפליטים ולבסס מחדש מנגנוני השפעה פוליטיים, חברתיים ודתיים שנשחקו במהלך שנות מלחמת האזרחים. במובן זה, הפגישות בדמשק אינן רק מהלך סמלי אלא ניסיון לייצר מחדש רצף השפעה של פלסטיניזציה בתוך המרחב הסורי המשתנה.
בנוסף, ישנה חשיבות להיבט התודעתי, מבחינת הרשות הפלשתינית: עצם קיום הפגישות הפומביות בארמון הנשיאות בדמשק מעבירות מסר לציבור הפלסטיני ולליגה הערבית, לפיו הרשות עדיין מהווה שחקן מדיני מרכזי באזור, חרף היחלשותה הפנימית ביהודה ושומרון וביקורת ציבורית גוברת נגדה מבית. התמונות, הטקסים וההצהרות המשותפות נועדו לייצר תחושת רציפות היסטורית של “ציר ההתנגדות”, גם אם בפועל קיימים פערים אידיאולוגיים עמוקים בין הרשות החילונית־לאומית לבין גורמים איסלאמיסטיים סוניים בסוריה. בכך מנסה הרשות למצב את עצמה מחדש כחלק בלתי נפרד מהעיצוב העתידי של המזרח התיכון שלאחר מלחמת האזרחים הסורית.
נראה אפוא שהמזרח התיכון מצוי כיום בעיצומו של שינוי עומק שאינו מתבטא רק במלחמות, טילים או עימותים צבאיים גלויים, אלא בתהליכים איטיים ומתוחכמים יותר של חדירת אידיאולוגיות קיצוניות אל תוך מוסדות שלטון, חינוך וחברה אזרחית. האתגר לישראל ולמערב איננו רק בזיהוי אויבים חמושים, אלא ביכולת הפענוח של האופן שבו תנועות בעלות עבר ג’יהאדיסטי לומדות לאמץ שפה דיפלומטית, להשתמש במנגנוני מדינה ולפעול תחת חזות לגיטימית בזירה הבינלאומית. במציאות זו, ייתכן כי האיום העתידי על ישראל לא יגיע דווקא ממנהרות או רקטות, אלא ממערכות עומק אידיאולוגיות המבקשות לעצב דור חדש של נאמנות רדיקלית במסווה של יציבות מדינית.
