לאחרונה צוינו 25 שנים למתקפת הטרור של אל־קאעידה נגד ארצות הברית. לאחר מכן ציינו 53 שנים למלחמת יום הכיפורים ושלוש שנים לטבח ה-7 באוקטובר ולמלחמה הרב־זירתית שבאה בעקבותיו. וממש בסמוך לאירועים הטראומטיים הללו נוסף לרצף הזה אירוע המחייב תשומת לב מיוחדת: ניסיון הפיגוע בטיסת Flydubai לישראל. יותר מ־50 שנה לאחר גל חטיפות המטוסים שבו היו ישראלים ויהודים יעד מרכזי – ובראשן חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה ב־1976 – שוב עולה איום הטרור האווירי אל מרכז הבמה.
פרטי האירוע עדיין נחקרים, ויש להיזהר ממסקנות מוקדמות. אולם כבר עתה ברור כי ניסיון כזה מחייב את קהילת המודיעין והביטחון הישראלית, כמו גם מדינות, חברות תעופה וגורמי אבטחת תעופה בעולם, לבחון מחדש הנחות יסוד ותרחישי איום. וברקע כל האירועים הללו רבים תוהים – האם גופים המודיעין בכלל מפנימים לקחים מהעבר?
9-11, היום ששינה את העולם
עבורי, כמי ששימש באותם ימים כעוזר למודיעין לשר הביטחון, 9/11 אינו רק תאריך היסטורי. זהו יום שיישאר צרוב בזיכרוני. בדיווחים הראשונים בטלוויזיה על המטוס שפגע במגדל הראשון צפיתי בלשכת ראש הממשלה בירושלים. בחדר הדיונים התנהלה באותה שעה ישיבת ממשלה. עדכנתי את שר הביטחון, בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא נכנס לישיבה ודיווח על האירוע, שבאותם רגעים עדיין היה בראשיתו ורב הנסתר בו על הגלוי.
הישיבה התפזרה במהירות. באותו יום התנהלו בלשכת ראש הממשלה דיונים עד אחרי חצות, בניסיון להבין את משמעות מתקפת הטרור הקשה ואת השלכותיה האפשריות על ישראל ועל העולם. בהמשך אותו שבוע אמור היה שר הביטחון לצאת לביקור רשמי בארצות הברית. הביקור בוטל ויצא לפועל רק כמעט שנה לאחר מכן. אני זוכר כיצד שר הביטחון של מדינת ישראל, אף שהיה מלווה במרשלים אמריקאים, נדרש לחלוץ את נעליו ולעבור שיקוף ככל נוסע אחר.
הרבה מידע – מעט מדי הבנה
לאחר האסון הוקמו בארצות הברית כמה ועדות חקירה ובדיקה. החשובה שבהן הייתה ועדת 9/11 – National Commission on Terrorist Attacks Upon the United States – שהדו”ח הסופי שלה פורסם ביולי 2004. לצדה פעלה החקירה המשותפת של ועדות המודיעין של הסנאט ובית הנבחרים, ונערכו בדיקות מקיפות של ה־FBI, ה־CIA וגופים נוספים.
למרות ההבדלים ביניהן, עלתה מהן תמונה מטרידה: הבעיה המרכזית לא הייתה בהכרח מחסור במידע. מידע היה. היו התרעות, היו סימנים מעידים, היו ידיעות שהוחזקו בידי גופים שונים. אבל המידע היה מפוזר, לא תמיד שותף בזמן, לא תמיד הוערך נכון – ובעיקר לא התחבר לתמונה אחת שהייתה יכולה להניע את המערכת לפעולה. השאלה הגדולה הייתה אפוא: כיצד יכולה קהילת המודיעין החזקה בעולם לדעת כל כך הרבה ובכל זאת להיות מופתעת?כדי להבין זאת כדאי לחזור 60 שנה לאחור.
פרל הארבור: האותות טבעו ברעש
ב־7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי. המתקפה הכניסה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. גם במקרה זה, במבט לאחור, התברר כי בידי האמריקאים הצטבר מידע רב. היו סימנים מעידים לכך שהמצב מידרדר ושמלחמה מתקרבת. אלא שלא היה ברור היכן ומתי תבוא המתקפה. הבעיה לא הייתה ש”לא ראו את האויב”. ראו הרבה – אבל פירשו את מה שראו באמצעות מסגרת החשיבה הקיימת.
הנחות היסוד היו, בין היתר, שיפן תתקוף במקום אחר; שפרל הארבור רחוקה מכדי להיות יעד סביר; שמתקפה יפנית תזוהה בזמן; ושאין די במידע הקיים כדי להצדיק התרעה חריגה. לכך נוספו מידור, מאבקי כוח, בעיות בשיתוף מידע ופערים בין המודיעין של הצי למודיעין של צבא היבשה. וכאן מופיע אחד המושגים החשובים ביותר להבנת הפתעות מודיעיניות אות מול רעש – Signal vs. Noise. ככל שמערכת מחזיקה ביותר מידע, כך אין די ביכולת לאסוף אותו. צריך לדעת לזהות אילו פריטי מידע הם “אותות” משמעותיים ואילו הם רעשי רקע. שישים שנה לאחר פרל הארבור, חלק מאותם כשלים חזרו על עצמם.
9-11: הנורות הבהבו – אך הנקודות לא התחברו
ב־11 בספטמבר 2001 חטפו 19 מחבלי אל־קאעידה ארבעה מטוסי נוסעים. שלושה מהם הפכו לנשק קטלני; במטוס הרביעי השתלטו הנוסעים על החוטפים ומנעו פגיעה ביעד נוסף. 2,977 בני אדם נרצחו. אבל אל־קאעידה לא הופיע לפתע בבוקר 11 בספטמבר.
בשנים שקדמו למתקפה ביצע הארגון פיגועים נגד יעדים אמריקאיים ברחבי העולם. ב־1998 פרסם אוסאמה בן לאדן פתווה שקראה להרוג אמריקאים ובעלי בריתם. התרעות על כוונות הארגון הלכו והצטברו. היו גם אנשים שהזהירו מפני הסכנה, בהם בכיר ה־FBI ג’ון אוניל, שנהרג לבסוף במתקפה על מרכז הסחר העולמי. בקיץ 2001 הלכו נורות האזהרה והתרבו. ב־6 באוגוסט קיבל הנשיא ג’ורג’ בוש תדריך מודיעיני שכותרתו: “Bin Ladin Determined to Strike in US” – “בן לאדן נחוש להכות בארצות הברית”.
ביולי שלח סוכן FBI בפיניקס מזכר שבו התריע על מספר חריג של אנשים ממדינות ערב הלומדים בבתי ספר לטיסה בארצות הברית והמליץ לבדוק את התופעה. באותו קיץ זיהתה קהילת המודיעין האמריקאית עלייה חריגה בתקשורת בין פעילי אל־קאעידה. ראש ה־CIA דאז, ג’ורג’ טנט, תיאר בדיעבד מצב שבו “המערכת הבהבה באדום”. והיה גם מידע על שניים מהחוטפים העתידיים, שהשתתפו במפגש של פעילי טרור במלזיה ונכנסו לאחר מכן לארצות הברית. מידע קריטי שהיה בידי ה־CIA לא הועבר וטופל בזמן באופן שהיה מאפשר לגופי אכיפת החוק לפעול נגדם. ובכן, הסימנים היו, אבל אף אחד לא הצליח לחבר בזמן את הנקודות.
חלקים של אותו פאזל
ה־CIA התמקד בעיקר באיומים מחוץ לארצות הברית. ה־FBI עסק בביטחון פנים ובחקירות בתוך המדינה. לצדם פעלו ה־NSA, רשויות ההגירה, רשויות התעופה וגופים רבים נוספים. כל אחד החזיק חלק מהפאזל. אבל אל־קאעידה לא הכיר בגבולות הארגוניים האלה. זה היה איום חוץ ופנים בעת ובעונה אחת: טרוריסטים שנעו בין מדינות, התאמנו מחוץ לארצות הברית, חדרו לתוכה ופעלו מתוכה. המערכת התקשתה לחבר בין העולמות.
הסיבה לא הייתה רק אגו או מאבקי כוח. היו הבדלים במשימות, בתרבויות הארגוניות, בסמכויות ובמגבלות המשפטיות. מערכות המידע לא תמיד “דיברו” זו עם זו, והתקיימה תרבות של “ממלכות מידע”. אנשים רבים ידעו משהו, אך מעטים, אם בכלל, ראו את התמונה כולה. אפשר לומר, בפרפרזה על הכישלון הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים: הם ידעו הרבה, אך הבינו מעט.
גם בדרך ל־1973 הצטברו בישראל סימנים מעידים רבים. גם אז מסגרת החשיבה הקיימת השפיעה על האופן שבו פורש המידע. ומכאן הלקח הראשון: מידע אינו מודיעין. מודיעין נוצר כאשר מידע מתחבר להקשר, למשמעות ולהערכה שמובילה לפעולה.
כשל הדמיון
אחד המושגים החשובים שעלו ממסקנות ועדת 9/11 היה Failure of Imagination הוא "כשל הדמיון". אין פירוש הדבר שאיש מעולם לא חשב על האפשרות להשתמש במטוס לצורך פיגוע. האפשרות הופיעה בצורות שונות בחומרי מודיעין ובתרחישים קודמים. אך הכשל היה בכך שהמערכת לא הפכה את האפשרות לתרחיש מרכזי ורציני שמחייב היערכות.
זהו לקח יסודי לכל איש מודיעין: אסור להסתפק בשאלה מה עשה האויב אתמול. צריך לשאול מה הוא מסוגל לעשות מחר. אחת הקונספציות המסוכנות ביותר היא: “מה שלא קרה עד היום – כנראה לא יקרה.”
אל־קאעידה לא המציא את הפיכת המטוס לנשק. טייסי הקמיקזה היפנים עשו זאת עשרות שנים קודם לכן. מחבלי 9/11 לקחו מערכת אזרחית – מטוס נוסעים עמוס דלק – והפכו אותה לטיל מונחה בידי אדם. אותו עיקרון רלוונטי גם כיום – לרחפנים, לסייבר, לבינה מלאכותית ולאמצעים אזרחיים וטכנולוגיים אחרים שניתן להסב לשימוש עוין. האויב אינו מחויב לדפוסים שאנחנו מכירים. המצרים הוכיחו זאת ב־1973, אל־קאעידה ב־2001 וחמאס ב־2023.
האמריקאים הבינו שהפתרון אינו רק “עוד מודיעין”. אם המערכת לא מצליחה לחבר את הנקודות, צריך לשנות את המערכת. בעקבות 9/11 בוצעו שינויים מבניים משמעותיים. הוקם משרד מנהל המודיעין הלאומי – ODNI, Office of the Director of National Intelligence – שנועד לחזק את התיאום והניהול של קהילת המודיעין ולספק לנשיא תמונה אינטגרטיבית. הוקם גם NCTC – National Counterterrorism Center, שנועד לרכז ולמזג מידע על טרור ולייצר ראייה מערכתית. לצד אלה הוקם ב־2002 המשרד לביטחון המולדת – Department of Homeland Security, ששינה את מבנה האחריות על ביטחון הפנים האמריקאי. הרעיון היה פשוט: אם חלקי הפאזל נמצאים בחדרים שונים, צריך ליצור מנגנון שמכריח את המערכת להרכיב מהם תמונה אחת.
אלא שהיום הבעיה קשה אפילו יותר. ב־2001 דובר על כמויות גדולות של מידע. ב־2026 מדובר בהיקפים עצומים – תקשורת, רשתות חברתיות, מודיעין חזותי, סייבר, מאגרי מידע, חיישנים ומקורות גלויים וסמויים. הבעיה כבר אינה רק לאסוף, אלא לזקק. למצוא בתוך ים הנתונים את החריגה מהשגרה; לזהות את ה־Signal בתוך ה־Noise; לחבר כמה סימנים שכל אחד מהם נראה חסר משמעות – אך יחד הם מספרים סיפור אחר לחלוטין.
לכן האנליסט המודיעיני של היום אינו יכול לשאול רק: “מה אנחנו יודעים?” עליו לשאול גם: מה אנחנו רואים ועדיין איננו מבינים? ויותר מכך: מה אנחנו לא יודעים? זוהי אולי הנחת היסוד החשובה מכולן: לעולם איננו יודעים הכול. מכאן נגזרות גם הצניעות והענווה הנדרשות בעבודת המודיעין. אסור להתאהב בהנחות יסוד. אסור להתעלם ממידע סותר משום שאינו מתאים לתמונה שבנינו. צריך לעודד דעות אחרות, להקשיב למתריעים ולשתף מידע עם כל מי שזקוק לו.
מפרל הארבור ל־7 באוקטובר
קשה להתעלם מהדמיון בין כמה מן הלקחים האמריקאיים לבין השאלות שמעסיקות את ישראל מאז 7 באוקטובר 2023. אין פירוש הדבר שהאירועים זהים. הם אינם. אבל המנגנונים האנושיים והארגוניים המאפשרים הפתעה חוזרים שוב ושוב: הנחות יסוד שהופכות לקונספציה, סימנים מעידים שאינם מקבלים את המשקל הנכון, מידע שאינו מתחבר, התרעות שאינן מצליחות לערער את התפיסה השלטת, והפער שבין “לדעת” לבין “להבין”.
לכן הלקח מפרל הארבור, ממלחמת יום הכיפורים, מ־9/11 ומ־7 באוקטובר אינו שצריך לחזות כל מתקפה. אין מערכת מודיעין שמסוגלת לכך. הלקח הוא שמערכת מודיעין טובה חייבת לבנות לתוכה מנגנונים שמטילים ספק בעצמה.
על רקע זה צריך להתייחס גם לניסיון הפיגוע בטיסת Flydubai לישראל. בשלב זה עדיין חסרים פרטים רבים, ויש להמתין לתוצאות החקירה ולהיזהר מקביעה נחרצת לגבי התכנון, היעד ושיטת הפעולה. אולם אם יתברר כי אכן תוכנן פיגוע נגד מטוס נוסעים או באמצעותו, יהיה בכך תמרור אזהרה משמעותי לישראל ולעולם התעופה כולו.
השורה התחתונה
ישראל עצמה הייתה בעבר חלוצה בהפקת לקחים מאיומי טרור תעופתיים. בעקבות גל הפיגועים וחטיפות המטוסים בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 פותחו והוחמרו שכבות אבטחה – החל מאבטחה חמושה, דרך בידוק נוסעים ומטען ועד להגנת תא הטייס. אחרי 9/11 אומצו בעולם שכבות אבטחה נוספות והוחמרו הנהלים.
אבל ההיסטוריה מלמדת שהאויב מחפש דווקא את המקום שבו המערכת כבר הפסיקה לצפות לו. לכן אין להסתפק בשאלה כיצד סוכל הניסיון הנוכחי. צריך לשאול כבר עכשיו: מהו הניסיון הבא? אילו חולשות במערך התעופה האזרחית עלול גורם טרור לנצל?
האם אנחנו מגינים על המערכת מפני האיום של אתמול – או גם מפני זה של מחר? ההפתעה שאנחנו רואים – ולא מבינים. לצד ארגונים גדולים פועלים תאים קטנים ומפגעים בודדים. טכנולוגיות אזרחיות הופכות נגישות וזולות יותר. רחפנים, בינה מלאכותית, סייבר ומערכות אוטונומיות יוצרים הזדמנויות חדשות – גם למי שמבקש לפגוע. לכן אסור לבנות את מערכות הביטחון רק מול האיום שאנחנו כבר מכירים. קהילת מודיעין צריכה לנסות לזהות גם את האיום שעדיין איננו יודעים לדמיין. השאלה הגדולה 25 שנים אחרי 9/11 אינה כמה מידע יש בידינו. השאלה היא האם אנחנו יודעים לזהות מה חשוב בתוך כל מה שאנחנו יודעים.
האם אנחנו מסוגלים להבחין בין אות לרעש? האם אנחנו מוכנים להקשיב למידע שסותר את מה שאנחנו מאמינים בו? והאם יש במערכת מי שמסוגל לחבר בזמן את כל הנקודות – וגם להניע לפעולה? כי המחדל הבא לא בהכרח יתרחש מפני שלא היה מידע. הוא עלול להתרחש דווקא מפני שהיו יותר מדי נקודות, יותר מדי מידע ויותר מדי רעש – ומעט מדי אנשים שהצליחו לראות בזמן את התמונה שמסתתרת מאחוריהם. כי לפעמים ההפתעה הגדולה ביותר אינה זו שלא ראינו. אלא זו שראינו – ולא הבנו.
