ב-22 במארס 2025 ימלאו 21 שנים לסיכולו הממוקד של השיח' אחמד יאסין, שעמד מאחורי הקמת חמאס והיה אחת הדמויות הבולטות, החשובות והמרתקות בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ליאסין גם חלק מרכזי בכל הקשור להתפתחות הזרם האסלאמי הרדיקלי-מיליטנטי מבית מדרשם של "האחים המוסלמים" ולמפת הכוחות המרכזיים הפועלים בזירה הפלסטינית בדורות האחרונים.
חיסולו של יאסין התרחש בשעת בוקר מוקדמת כאשר השיח' הוצא בכיסא הגלגלים שבו ישב מתפילת הבוקר במסגד. שלושה טילים מדגם "הלפייר" (Hellfire) שנורו ממסוק של חיל האוויר שמו קץ לחייו. בתקיפה נהרגו גם שניים משומריו, וכן שישה פלסטינים נוספים. יותר מתריסר פלסטינים נפצעו בפעולה, ובהם שניים מבניו של השיח'.
יאסין היה הרוח החיה מאחורי הקמת חמאס ברצועת עזה – זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה – ומי שהנהיג את אגודת "אל-מוג'מע אל-אסלאמי" שהקדימה את חמאס. הכרתי אותו היטב ברמה האישית ולאורך יותר מתריסר שנים, החל באמצע שנות השמונים ועד לשחרורו מבית הסוהר בישראל באוקטובר 1997, זאת במסגרת תפקידים שמילאתי בצה"ל ובמערכת הביטחון ובמיוחד כאשר שימשתי כראש המחלקה לעניינים ערביים בממשל הישראלי ברצועת עזה, שתפקדה כגוף המודיעין המרכזי של המנהל האזרחי באזור.
נפגשתי עם יאסין עשרות רבות של פעמים במשרדי, שהיה ממוקם במתחם המנגנון הממשלתי של המנהל האזרחי בעיר עזה, בקרבה סמוכה למפקדת הממשל הצבאי באזור. נפגשנו גם בביתו שבשכונת צברא בעיר עזה, נפגשנו לאחר שנעצר במאי 1989 והועמד לדין בפני בית משפט צבאי, וגם בבית הסוהר "אשמורת" שבו היה כלוא ובבית החולים של מתחם בית הסוהר ברמלה שאליו הועבר לצורך קבלת טיפול רפואי, בעקבות החמרה במצבו הבריאותי בין כותלי הכלא.
בניגוד ליתר בכירי חמאס, שבפגישות איתם הפגינו כלפי מידה גדושה של שנאה ועוינות בלתי מוסתרות שניתן היה להבחין בהן בנקל במבע העיניים, השיח׳ יאסין לא התייחס אליי באותו אופן. הוא היה תמיד ענייני, ענה לשאלות שהפניתי אליו מבלי להתחמק או לקמץ במילים, ולעיתים התרשמתי כי הוא אפילו שמח לראותנו. חשוב מבחינתי להדגיש, כי בפגישות הרבות שקיימתי איתו היה לי ברור לחלוטין מי הוא בן השיח שלי ומה הוא מייצג, ושהיחס שהפגין כלפי היה פועל יוצא מכך שלא ראה בי גורם מרתיע ומאיים.
בחשיבה צלולה וחריפה
השיח' יאסין נולד בכפר אל-ג'ורה בקרבת אשקלון ב-28 ביוני 1929. בעקבות מלחמת השחרור נאלצה משפחתו לעקור לרצועת עזה והתיישבה במחנה הפליטים שאטי הסמוך לחוף הים במערבה של העיר עזה. על נסיבות השיתוק הגופני שבו לקה רווחו במשך השנים גרסאות שונות. על פי מה שסיפר לי באחת מפגישותינו, הוא נפצע בנערותו בשנת 1952 בחוף הים של עזה, בשעה שעסק בפעילות ספורטיבית. לדבריו, נפגע בעמוד השדרה הצווארי לאחר שנפל מתנוחה של עמידת ראש ונחבל. יאסין הצעיר מתח את כוח רצונו יותר מכפי שגופו הצנום יכול היה לשאת וכתוצאה מכך, לקה בשיתוק חלקי בגפיו, אשר בחלוף הזמן הלך והחמיר. בשנת 1974, כפי שהוא עצמו סיפר לי, כאשר קיים את מצוות העלייה לרגל למכה (חג') – אחת מחמש מצוות היסוד בדת האסלאם – עדיין עמד על רגליו. מאז אמצע שנות השמונים הלך מצבו הגופני והידרדר, עד שבסופו של דבר הפך מרותק לכיסא גלגלים ונזקק לסיוע צמוד.
בחוגים שמסביבו, כמו גם בקרב יריביו של יאסין, רווחה הגרסה לפיה נכותו הייתה תוצאה של עינויים שעבר בכלא המצרי בשנות החמישים. זאת, לאחר שנאסר עקב פעילותו בארגון "האחים המוסלמים", שהיה מוקצה מחמת מיאוס על ידי השלטון המצרי בראשו עמד אז הנשיא ג'מאל עבד א-נאצר.
חרף נכותו הגופנית, שהקשתה עליו מאוד את מלאכת הנאום והכתיבה, נותר מוחו של יאסין צלול וחריף. הוא התנהל באופן ממוקד ותמציתי, ודבריו היו שזורים דרך קבע בציטוטים מהמורשת האסלאמית – הקוראן והחדית'. עם הזמן, יצא לו מוניטין כפוסק הלכה וכבקיא במסורות האסלאם לא רק ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון אלא גם ברחבי העולם הערבי.
למרות שלא השלים את לימודי התיאולוגיה האסלאמית ולא כתב ספרות דתית חשובה, זכה יאסין להכרה כסמכות דתית חשובה ומוערכת. התרשמתי כי חוגים מסוימים במחנות הפליטים אפילו ייחסו לו דרגת קדושה עילאית, וחסידיו ראו בו אישיות דתית מן המעלה הראשונה. הם ביצעו את הנחיותיו מיד, בצייתנות וללא עוררין.
במבט רטרוספקטיבי, היה השיח' יאסין, ללא ספק, בגדר הדמות הבכירה, המשמעותית ובעלת המשקל הסגולי הגבוה ביותר מבין מאות הפלסטינים שסוכלו על ידי ישראל בעשרות השנים האחרונות.
ההכרה הישראלית – החטא הקדמון
יאסין היה הדמות המרכזית שעמדה מאחורי הקמת חמאס – "תנועת ההתנגדות האסלאמית" (בערבית – חרכת אל-מוקאוומה אל-איסלאמיה). היה זה בכינוס לילה שהתקיים בביתו של השיח' בשכונת צברא בעיר עזה ב-10 בדצמבר 1987, יממה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. חמאס, שהוקם על ידי יאסין ופעילים אסלאמיים בולטים נוספים שהיו בחוג המקורבים אליו, לא נוסד באותו מעמד יש מאין, כגוף חדש ומנותק מכל הקשר ובסיס ארגוני אידיאולוגי קודם. בפועל, התבסס הארגון בעל השם החדש על אגודה דתית-אסלאמית שפעלה ברצועת עזה עוד קודם לכן, החל משנת 1973, ואשר נשאה את השם "אל-מוג'מע אל-אסלאמי". אגודה זו תפקדה הלכה למעשה כשלוחה קדמית בעלת זיקה אידיאולוגית ישירה וברורה לתנועת "האחים המוסלמים" שהוקמה במצרים כ-60 שנה קודם לכן, בשנת 1928, על ידי האימאם חסן אל-בנא.
בעקבות פנייתו של יאסין למפקדת הממשל הצבאי ברצועת עזה, עוד בטרם הוקם המנהל האזרחי באזור כגוף צבאי-אזרחי מקביל, אישרה מערכת הביטחון בשנת 1979 את בקשתו של השיח' לרשום את "אל-מוג'מע אל-אסלאמי" כאגודה עותומנית בהתאם לחוק העמותות. חשוב לציין כי משרד הדתות, שהסתמך על נימוקים מקצועיים, התנגד לרישום זה והזהיר את הממשל הצבאי לבל תוענק הכרה חוקית לאגודה מחשש לפעילות חתרנית מצידה במסווה דתי. המשמעות המעשית שהייתה כרוכה ומעוגנת במהלך ממשלי זה הייתה ברורה – מתן אישור חוקי לפעילותה השוטפת של האגודה, ולקידום יעדיה ברוח העקרונות והעמדות המרכיבות את משנתה הדתית-אידיאולוגית.
מזווית ראייתי, האישור שניתן על ידי מערכת הביטחון לבקשת יאסין מהממשל הצבאי בשנת 1977 להכיר במעמדה של האגודה שהקים כגוף חוקי, היה בגדר "החטא הקדמון" מבחינתה של ישראל. הכרה זו שיקפה עמדה שטחית, מוגבלת וקצרת רואי שלא העריכה את המשמעות השלילית-בעייתית שהייתה עלולה להיות כרוכה בפעילותה של אגודה אסלאמית קיצונית מבחינת ישראל. זאת, בכל הקשור להשפעתה על הקצנת עמדות בקרב האוכלוסייה, כמו גם לפוטנציאל שתתפתח במעלה הדרך לגורם קיצוני ועוין שעלול לחבור ליתר הארגונים הפלסטיניים הפועלים נגד ישראל. היה צריך לקחת בחשבון שמעבר לקיום פעילות אנטי-ישראלית במאפיינים של הפרות סדר וגילויי מחאה עממיים, תפעל אגודה זו גם באמצעות ביצועם בפועל של פיגועי טרור בשטחים הפלסטיניים כמו גם בתחומי מדינת ישראל.
השחרור – והחזרה לפעילות
ב-15 ביוני 1984 נעצר יאסין והועמד לדין בפני בית משפט צבאי באשמת אחזקת נשק ואמצעי לחימה בביתו, והקמת ארגון מחתרתי ששם לו למטרה להיאבק בגורמים הלא-דתיים בזירה הפלסטינית וגם לפעול נגד ישראל כדי להקים על חורבותיה מדינה אסלאמית. הוא, מצדו, טען במשפט כי החזיק בנשק ובאמצעי הלחימה רק לצורך התגוננות מפני גורמים בפת"ח ובשמאל בזירה הפלסטינית ולא כדי לבצע פיגועים, אף כי באחת מפגישותינו הודה בפניי כי השתמש בטיעון זה כדי להשפיע על בית הדין הצבאי להקל בעונשו.
הטיעון שהציג יאסין נדחה על ידי בית המשפט הצבאי שדן אותו ל-13 שנות מאסר. אולם פחות משנה לאחר שהחל לרצות את עונשו, במאי 1985, שוחרר השיח' במסגרת "עסקת ג'יבריל" – חילופי השבויים בין ישראל לבין ארגון "החזית העממית – המפקדה הכללית", שבראשו עמד באותה עת אחמד ג'יבריל. לאחר שחרורו המוקדם, המשיך יאסין בפעילותו במסגרת "אל-מוג'מע אל-אסלאמי" מן הנקודה שבה הפסיק עם מעצרו.
בשנת 1986, במסגרת "אל-מוג'מע אל-אסלאמי", הקים יאסין את "מג'ד" (ראשי תיבות של "מג'מועאת ג'יהאד ודעווה" – קבוצות של ג'יהאד והטפה) כזרוע ביצועית ייעודית למאבק במי שנחשדו כמשתפי פעולה עם ישראל. מטרותיה של התארגנות זו, שהתפתחה לימים כאגף הצבאי של חמאס, היו לכפות על האוכלוסייה אורחות חיים על פי ההלכה המוסלמית ולרדוף פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, כמו גם כאלו שסטו מדרך האסלאם – גנבים, סוחרי סמים, סרסורי זונות, מוכרי משקאות חריפים וסוחרים בקלטות פורנוגרפיות.
אחד הפעילים המרכזיים שעמד בראש "מג'ד" היה עוזרו הקרוב של השיח' יאסין – יחיא א-סינוואר. לאחר שחרורו מהכלא הישראלי בשנת 2011, במסגרת עסקת שליט, נבחר סינוואר לעמוד בראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועת עזה וחוסל על ידי ישראל ב-16 באוקטובר 2024. זכורה לי היטב הפגישה הבודדת שקיימתי עמו, כשנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. זימנתי לשיחה שגרתית את השיח' יאסין, שהגיע למשרדי בלוויית בחור צעיר ודק גזרה. "הד'א יחיא" (זה יחיא), אמר לי יאסין, ולא יסף.
ב-18 באוקטובר 1988, כשמונה חודשים לאחר שהוקמה, הפיצה חמאס בהנחייתו של השיח' יאסין את מצעה האידיאולוגי תחת הכותרת "אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין, חמאס". מסמך זה, שהגיע לידיי זמן קצר לאחר פרסומו, היה מיצוי מזוקק של עמדות, עקרונות ותפיסות עולם של התנועה החדשה. עיקרי המסמך, שיאסין הודה בפניי באחת מפגישותינו שהיה לו חלק מכריע בניסוחו, קובעים, בין היתר, שיש לשחרר את אדמת פלסטין ולהשיבה לחיק האסלאם באמצעות מלחמת קודש נגד היהודים, דחייה על הסף של יוזמות שלום, הטומנות בחובן ויתור על חלק כלשהו, ולו הקטן ביותר, משטח פלסטין, ונקיטת דרך הג'יהאד כאמצעי היחיד והמועדף להשבת "האדמות הכבושות" לחיק האסלאם.
"מן הים ועד לנהר"
נחזור חודשים אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, לדצמבר 1987. הטלפון צלצל, ועל הקו היה המשורר חיים גורי, ששימש באותה עת כעיתונאי בעיתון "דבר". השיחה עם גורי הפתיעה אותי, והייתה מרגשת מאוד מבחינתי. הוא ביקש להיפגש עמי בעזה כדי לראיין אותי וגם כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמצב בשטח. ניסיונותיי להניא אותו מקיום המשימה העיתונאית באזור, שהיה רווי באותה עת בהפרות סדר ובגילויי אלימות כלפי חיילים ואזרחים, לא צלחו. לפגישות עם גורי במשרדי הזמנתי את השיח' יאסין ושניים מן האישים הבולטים שייצגו באותה עת את קשת הדעות שרווחו אז בעזה – ד"ר חיידר עבד א-שאפי, ראש אגודת הסהר האדום, שנחשב למנהיג הבלתי מוכתר של מחנה השמאל, ופאיז אבו רחמה, יו"ר אגודת עורכי הדין, שנחשב כראש מחנה פת"ח.
אני זוכר היטב את הפגישה של גורי עם יאסין. היה זה מעמד סוריאליסטי למדי, בין משורר דור התקומה ולוחם הפלמ"ח, לבין מי שחודשים אחדים קודם לכן עמד מאחורי הקמת חמאס כארגון ששם לו למטרה את השמדת ישראל. הפגישה נמשכה כשעתיים תמימות, כאשר אני משמש כמתרגם לעברית ולערבית ומתערב בה רק לצורך הסבר של מונחים ערביים-אסלאמיים שבהם השתמש יאסין.
יאסין ענה על שאלותיו של גורי באריכות וללא הסתייגות או רתיעה. אחת השאלות התייחסה לאופן שבו הוא רואה את קיומה של ישראל כמדינה יהודית במזרח התיכון. "תראה", השיב השיח', "לאורך ההיסטוריה היו ממלכות ואימפריות", וסיים בשאלה רטורית: "והיכן הן היום?". הוא המשיך ואמר: "הייתה האימפריה הרומית, ואיפה היא היום; והאימפריה הטורקית-עותומנית, ואיפה היא היום; והרייך השלישי בגרמניה והאימפריה הבריטית, ואיפה הם היום?". כשסיים למנות את כל הממלכות והאימפריות ששבקו חיים, חתם את דבריו ואמר: "הכד'א אסראיל" (כך ישראל), כלומר, זה גורלה של ישראל.
הדברים הפתיעו את גורי והיכו אותו בהלם שבא לידי ביטוי מופגן במבע פניו. כאשר הבחין בכך יאסין, ניסה לפייס את המשורר הישראלי כאשר אמר לו: "אל תדאג, אנחנו המוסלמים נהיה מוכנים להכיר בכם היהודים כ'אהל א-ד'ימה' (בני החסות) תחת הכנפיים של השלטון האסלאמי". משנסתיימה הפגישה, אמרתי לגורי כי הדברים שהשמיע בפניו יאסין מבטאים את המשנה האסלאמית כולה מבית מדרשם של פעילי הזרם האסלאמי הקיצוני, שבמרכזה החתירה להשמדת ישראל כמדינה יהודית ולהקמת מדינה אסלאמית בגבולות מוגדרים, "מן הים ועד לנהר", על חורבותיה.
חזרתו של המנהיג האמיתי
גל המעצרים הראשון בשורות הנהגת חמאס התבצע בספטמבר 1988. הוא הנחית מכה קשה על התנועה. ישראל נמנעה אז מלעצור את יאסין, מחשש שצעד זה יגרור בעקבותיו החרפה מיידית בגילויי האינתיפאדה בשטחים והסלמה בפעילות היזומה נגד יעדים צבאיים ואזרחיים ישראליים. השיח' יאסין פעל במהירות לארגון מחדש של הנהגת התנועה, מחשש כי ייעצר אף הוא. ואמנם, אחרי רצח חיילי צה"ל אבי סספורטס ואילן סעדון, בראשית שנת 1989, נעצר יאסין ועמו מאות פעילים בכירים בארגון. הוא הועמד לדין בבית משפט צבאי, וב-16 באוקטובר 1991 נידון למאסר עולם ולעוד 15 שנה באשמת הנהגתה של תנועת חמאס וייזום מעשה רצח נגד פלסטינים, שנחשדו על ידו בשיתוף פעולה עם ישראל. בנוסף לכך, נאשם השיח' בהקמת תנועת חמאס, שבראשה עמד, התווה את מטרותיה, קבע את דרכי הפעולה שלה ואסף כספים למימון פעולותיה.
גל המעצרים ההמוני של פעילי חמאס במאי 1989 חתם למעשה את תקופת הפעילות הראשונה של הארגון, סיים את תקופת מנהיגותו של יאסין כסמכות עליונה ובלעדית בו, ושם קץ לעידן הנהגת התנועה מה"פנים" (זירת השטחים) בלבד.
במהלך שהותו בכלא הישראלי, לא היה השיח' מנותק לחלוטין מן השטח. הוא היה מעודכן ביחס לאירועים מרכזיים שהתרחשו בזירה הפלסטינית ובכל הקשור ליחסים עם ישראל. בפרק זמן זה התחזק מעמדו וגברה התמיכה בו במיוחד בקרב פעילים מן השורה בחמאס. עם זאת, בעקבות מקרה החטיפה והרצח של שוטר משמר הגבול, ניסים טולדנו, בדצמבר 1992, ושל חייל צה"ל נחשון וקסמן, באוקטובר 1994, נתבקשתי על ידי לשכת הרמטכ"ל לבקר את יאסין בתאו שבכלא "אשמורת". המטרה בקיום שתי הפגישות הייתה לדלות מיאסין פרטים על אירועי החטיפה ואף נתבקשתי להעביר באמצעותו מסרים לחוטפים, פעילי חמאס, שלא יפגעו לרעה בשני הישראלים ויאפשרו קיום מגעים עם השלטונות הישראליים, כדי להגיע להסכם שיוביל בסופו של דבר את שחרורם. השיח' נענה מיד לבקשות שהפניתי אליו, ובשתי הפגישות שהתקיימו עם עיתונאים בחדר הישיבות של הכלא אכן קרא שלא לפגוע בחטופים ולקיים משא ומתן עם השלטונות הישראליים. למרבה הצער, פניותיו לחוטפים בשני המקרים נפלו על אוזניים ערלות.
ב-1 באוקטובר 1997, שמונה שנים בלבד מאז תחילת מאסרו, שוחרר יאסין מהכלא הישראלי. שחרורו המוקדם היה חלק מהעסקה שגובשה בין ישראל לבין ירדן בעקבות ניסיון הנפל של חוליית המוסד להתנקש בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח׳אלד משעל, בעמאן, ב-22 בספטמבר 1997. לאחר פעולה זו הוצא יאסין מהאגף הרפואי של בית הסוהר ברמלה והועבר במסוק ירדני לעמאן, במענה מצד ישראל לבקשתו של חוסיין מלך ירדן. הוא הגיע לעזה ב-6 באוקטובר 1997, וזכה לקבלת פנים רשמית מצד הרשות הפלסטינית. למחרת הגעתו לעזה, ביקר אותו ערפאת בביתו.
בעקבות שחרורו מן הכלא, שב יאסין למעמדו כמנהיג תנועת חמאס. בכך, עבר מרכז הכובד של פעילות התנועה לרצועת עזה והתמיכה הציבורית בה הלכה והתעצמה. השיח' לא שינה את עמדותיו ובהצהרות שהשמיע התנה הפסקת אש עם ישראל בכפוף לתנאים שהיא לא יכלה לקבל. הוא אף חידש את פעילותו האופרטיבית נגדה, הן בהטפה ובהסתה, והן במתן הכשר ובהעברת הנחיות אופרטיביות לביצוע פיגועי טרור נגד יעדים ישראליים אזרחיים וצבאיים.
שחרורו המוקדם של יאסין העניק לחמאס תנופה מורלית משמעותית. הוא נישא על גלי האהדה כלפיו וחזר וביסס את מעמדו כמנהיג המוביל של התנועה בשטחים ובפזורה.
הסיכול, ההתאוששות – וההשתלטות
הסיכול הממוקד של השיח' יאסין התרחש, כאמור, ב-22 במארס 2004 אך תפקידו לא נשאר מיותם זמן רב. מיד לאחר פעולת הסיכול נבחר להחליף אותו ד"ר עבד אל-עזיז א-רנתיסי, שנמנה על חבורת הפעילים הבולטים שהקיפה אותו במסגרת אגודת "אל-מוג'מע אל-אסלאמי". רנתיסי השתתף גם בכינוס שהתקיים בביתו של יאסין יממה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שבו הוחלט על הקמת חמאס. חשוב לציין כי רנתיסי לא הספיק להטביע חותם כלשהו בתפקידו החדש, שכן שבועות אחדים לאחר שנבחר לעמוד בראש חמאס, ב-17 באפריל 2004, בוצע גם בו על ידי ישראל סיכול ממוקד.
חיסולו של יאסין היה ללא ספק מהלך בעל משמעות אסטרטגית מבחינתה של ישראל והוא הסב לחמאס מכה קשה, אך לא אנושה, מבצעית ומורלית כאחד. אמנם הוא הסיט מן הדרך את האב המייסד, שהיה עבור פעילים מן השורה בארגון וגם עבור רבים בזירה הפלסטינית ובמערכת הערבית מנהיג בעל שיעור קומה וסמל הרואי שאליו נשאו עיניים, אולם ההלם שתקף את חמאס לאחר הסיכול לא נמשך זמן רב, והארגון התאושש בתוך פרק זמן קצר יחסית.
התאוששות זו התאפשרה בין היתר גם כתוצאה ממהלכים שננקטו על ידי ישראל, ובמרכזם מימוש תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שהושלמה בנובמבר 2005. הנסיגה הישראלית מרצועת עזה העניקה רוח גבית לחמאס ונצחונו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בינואר 2006 ברצועת עזה, באזור יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, אפשר לו להקים את ממשלת האחדות הלאומית הפלסטינית, שבראשה עמד בכיר הארגון, אסמאעיל הנייה.
ההתחזקות במעמדו של חמאס בזירה הפלסטינית לא נעצרה לאחר הבחירות לפרלמנט וביוני 2007 נרשם צומת חשוב נוסף בתהליך. זאת, כאשר פעילי חמאס השתלטו בכוח הזרוע על רצועת עזה וסילקו את הרשות הפלסטינית מן השלטון, תוך שימוש באמצעי אלימות, בהם זריקת עשרות רבות של פעילים בפת"ח וברשות הפלסטינית מגגות הבניינים הגבוהים בעיר עזה אל מותם. המהלך קיבל בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית את הכינוי "ההפיכה נגד הלגיטימיות" ובעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה התקבע בזירה הפלסטינית הפיצול הגאוגרפי-שלטוני המאפיין אותה עד היום. בפועל, התפתחה בזירה הפלסטינית כתובת פוליטית כפולה, כאשר היא נחלקת לשתי ישויות נפרדות, הרשות הפלסטינית באזור יהודה ושומרון, וחמאס ברצועת עזה.
