ב-9 בינואר 2024 הצליחו 128 חברי הפרלמנט הלבנוני לבחור סוף סוף נשיא חדש, מוסכם ומקובל על כולם – ג'וזף עאון. לא מדובר בעניין של מה בכך: בשנים האחרונות נותרה לבנון ללא נשיא אחרי שמישל עאון, הנשיא הקודם, סיים את כהונתו ב-30 באוקטובר 2022 ובשל מחלוקות עמוקות לא התמנה לו מחליף. לבנון תפקדה ללא נשיא, רק עם ראש ממשלה בפועל, וכדי לנסות למנוע ואקום פוליטי וריק שלטוני התכנס הפרלמנט הלבנוני 12 פעמים כדי לבחור נשיא – אך ללא הצלחה. חברי הבית לא הצליחו להשיג את המניין החוקי לפתיחת הכינוס משום שהחוקה מחייבת התייצבות של 86 חברי פרלמנט לפחות מתוך 128, קרי שני שלישים, רק כדי להתחיל את הליך בחירת הנשיא.

בהתאם לחוקה, הנשיא בלבנון חייב להיות נוצרי מרוני ולכן נדרש מהמנהיגות הנוצרית במדינה להגיע להסכמה בנוגע למועמד המתאים. עם זאת, כיוון שלנוצרים לא היה מנהיג יחיד שהיה ביכולתו לכפות על כלל העדה את מרותו, כפי שעשה למשל בשיר ג'ומייל עם היבחרו ב-1982, התחרו בשבועות האחרונים זה בזה מספר פוליטיקאים על התפקיד, ושניים מתוכם היו המובילים: סלימאן פרנג'יה, המועמד המועדף על חיזבאללה וסמיר ג'ע'גע, המפקד המיתולוגי של "הכוחות הלבנוניים" ומי שנחשב כמועדף על רוב המחנה הנוצרי. ראשי חיזבאללה הטילו וטו על מועמדותו של האחרון בגלל חשבון שיש להם עימו עוד ממלחמת האזרחים בשנות השמונים.
מזכ"ל חיזבאללה הקודם, חסן נסראללה, התעקש על מועמדותו לנשיאות של פרנג'יה בשל קשריו הטובים איתו ועם הסורים ובשל האמונה שאם ייבחר – ילך בדרכו של הנשיא לשעבר מישל עאון, ויגיע להסכם עם הארגון בתמורה לתמיכה בו. במילים אחרות – נסראללה בנה על כך שפרנג'יה, אם ייבחר לנשיאות, לא ידרוש מחיזבאללה להתפרק מנשקו.

מנגד, כאמור, הציב המחנה הנוצרי את מועמדותו של ג'עג'ע וכך נקלע הליך בחירת הנשיא החדש למבוי סתום – מה גם שככלל קשה להשיג הסכמה עקרונית על מועמד שיהיה מקובל על כלל הזרמים. בנוסף, חיזבאללה עיכב את הבחירות כאשר נסראללה הורה לחברי הפרלמנט מטעם ארגונו ובעלי בריתם (ויש יאמרו שאף איים) שלא להתייצב לכינוס בחירת הנשיא, ובשל כך מספר חברי הפרלמנט לא הגיע, כאמור, ל"מניין החוקי" המינימלי הדרוש לקיום הישיבה. לבנון המשיכה לתפקד עוד חודש, ועוד שנה, ללא נשיא.

מה קרה כעת, לאחר יותר משנתיים של קיפאון ואי הסכמה? ראשית, חיזבאללה המוחלש והמובס ממלחמתו נגד ישראל הבין שעליו להתפשר. כבר בשלבי המשא ומתן על הפסקת האש שידר נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה החדש, כי ארגונו יסיר את כל המכשולים שהערים במשך חודשים ארוכים ויקל על בחירת הנשיא. הארגון אמנם לא ויתר על הווטו כנגד ג'עג'ע אך הסכים להסיר את מועמדותו של פרנג'יה וכך נסללה הדרך לבחירת נשיא נייטרלי שאמנם לא אהוד על אף צד, אך גם לא "נפסל" על ידי אף מחנה.

מפקד צבא לבנון, ג'וזף עאון, נבחר לבסוף עם 99 קולות בסיבוב השני, ובמסגרת ההצבעה גם אושר תיקון בחוק כדי לאפשר את קיצור פרק הזמן המינימלי הנדרש ממפקד צבאי בין פרישתו לבין מינויו לנשיא.

אין זו הפעם הראשונה שבה הלבנונים בוחרים במפקד הצבא כפתרון לתפקיד הנשיא בגלל אי הסכמות ביניהם, ואפשר אף לומר כי מדובר כמעט במסורת. למעשה, בעשורים האחרונים נבחרו ארבעה מפקדי צבא לנשיאי לבנון: אמיל לחוד (כיהן כנשיא בשנים 2007-1998), מישל סלימאן (2014-2008), מישל עאון (2022-2016) וג'וזף עאון (2025). הראשון שעשה את המסלול הזה היה פואד שהאב (1964-1958).

"הרכנת הראש בפני חיזבאללה עלתה ללבנונים ביוקר, ולא רק בגלל שתי המלחמות שהביא עליהם - ב-2006 וב-2023. הפיכתו של הארגון לדומיננטי כל כך סללה את הדרך להשתלטות האיראנית, והשגרירות בלבנון הפכה מוקד עלייה לרגל לחברי הפרלמנט של חיזבאללה או לכל בעלי בריתה של איראן"

נוצרים, מוסלמים ומה שביניהם

לא יהיה נכון לכתוב מאמר העוסק בבחירת נשיא בלבנון מבלי להתייחס לשיטת הממשל, בחינת המצב הפוליטי במדינה, היחס בין העדות השונות והמערכת הפוליטית הרב-עדתית המתקיימת בה ואשר באמצעותה מיוצגות העדות השונות באוכלוסייה.

בנובמבר 1943 זכתה לבנון בעצמאות מצרפת, ובאותה שנה נכרתה "האמנה הלאומית" (אלמית'אק אלוטני) הלא-כתובה בין שתי העדות המרכזיות באותה תקופה במדינה: הנוצרית והסונית. האמנה התבססה על מערכת רגישה של בלמים ואיזונים, שסייעה להפחית את חרדתם של הנוצרים פן יוכרעו ויידחקו לשוליים או אף יושמדו באזור שהוא אסלאמי בעיקרו.

לחשש הנוצרי מהמוסלמים היה בסיס מוצק. הזכרונות ממעשי הטבח האכזריים שבוצעו בארמנים על-ידי העות'מאנים כשלושים שנה קודם לכן (1915) עדיין ריחפו באזור ולכן התעקשו הנוצרים שהנשיא יהיה נוצרי-מרוני שידאג להם ולאינטרסים שלהם. מנגד, מבחינת המוסלמים הבטיחה האמנה כי יישמרו "פניה הערביות" של לבנון ותובטח עצמאותה מפני התערבות מערבית, בעיקר צרפתית. כך, למעשה, הכתיבו שתי העדות את גורלה של לבנון למשך עשרות שנים.

האמנה הלאומית נועדה לחלק את העוצמה הפוליטית בין העדות בהתאם למשקלן המספרי המשוער באוכלוסייה ולאפשר דו-קיום בשלום ביניהן. היא יצרה שיטת ממשל המבוססת על עדתיות, שמעבר להשפעותיה בתחום הפוליטי הייתה למבנה כללי, הכולל בתוכו את החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בלבנון. מסיבה זו, הפער והפירוד בין העדות השונות המשיכו להתקיים.

שיטת ממשל פוליטית זו, כאמור, מחייבת שנשיא הרפובליקה יהיה נוצרי-מרוני, ראש הממשלה מוסלמי-סוני ויושב ראש בית הנבחרים – מוסלמי-שיעי. כדי לסבר את האוזן, מועמד מוסלמי לא רשאי להתמודד לתפקיד נשיא הרפובליקה, וכך גם נוצרי קתולי או פרוטסטנטי. מדובר בהומוגניה של קבוצה אליטיסטית אשר עם השנים איבדה את השפעתה הדמוגרפית שלה ואת היוקרה שלה אך עדיין לא מוותרת על השלטון.

למעשה, האמנה מ-1943 נועדה להנציח מחדש את העליונות הנוצרית המרונית, אך היוותה גם מעין פשרה מרונית-סונית, שלפיה הופקדו בידי נציגיהן של שתי העדות רוב עמדות המפתח בממשל הלבנוני. הדרוזים, כמו השיעים, ראו באמנה זו מכשול אמיתי לקיומה של מדינה לאומית המבוססת על שוויון בין כל העדות וכך נסללה הדרך למלחמת אזרחים בשנת 1975, כאשר המעורבות הצבאית הפלשתינית שימשה כקטליזטור.

שיטת הממשל המתבססת על שתי העדות נהוגה למעשה עד היום, אף על פי שלבנון איבדה את צביונה הנוצרי-מרוני עם השנים. ככלל, בשנים האחרונות הדמוגרפיה של לבנון השתנתה – מי שהיה רוב הפך למיעוט ומי שהיה מיעוט הפך לרוב בגלל המלחמות, הילודה הנמוכה וההגירה של הנוצרים מחוץ למדינה.

כוחות פת״ח בביירות ב-1979, ׳המעורבות הצבאית הפלשתינית שימשה כקטליזטור למלחמת האזרחים׳
צילום: Tiamat

מהשפעה סורית להשפעה איראנית

מאז 1975 נמצאת לבנון במלחמה מתמדת ובסכסוכים קשים אשר מקורם בעיקר במעורבות הפלשתינית ובניסיונם של הפלשתינים להקים מדינה בתוך מדינה. ישראל סייעה ללבנון במבצע שלום הגליל (1982) והשמידה את השאיפות הפלשתיניות אצל שכנתנו מצפון, כאשר אילצה את יאסר ערפאת – מפקד המיליציות – לברוח לתוניס עם התקרבות צה"ל אל ביירות. אולם בתקופה זו גם שקעה לבנון בסבך של מיליציות אשר מומנו כולן על ידי מדינות ערב כמו סוריה, עיראק ולוב. מלחמת האזרחים נמשכה עד 1990 כאשר מה שבלם אותה היה הסכם הפיוס – הטאא'יף – שנחתם במערב סעודיה בין הלבנונים מכל העדות, וסימל את סופן של מלחמות האזרחים בלבנון, בדרך לפתיחת דף חדש.

עם זאת, בעיותיה של לבנון לא הסתיימו עם סיום הלחימה בין הפלגים השונים. סוריה לא ויתרה על חלומה לספח את לבנון ולמעשה הצליחה, בהנהגת חאפז אל-אסד – אשר היה תמיד סבור שלבנון נותקה מסוריה הגדולה – להשתלט על מרבית שטחה תוך נקיטת מדיניות הפרד ומשול בקרב אזרחיה. המעורבות הסורית הסתיימה בלבנון באופן רשמי רק אחרי רציחת ראש הממשלה רפיק אל-חרירי ב-14 לפברואר 2005. כחודשיים שלאחר הרצח ובעקבות לחצים של מפגינים לבנונים, הודיעה סוריה בהנהגת בשאר אל-אסד על נסיגת כל חייליה מלבנון אחרי כמעט 30 שנה של כיבוש ונוכחות סורית, אשר השפיעה על לבנון ועל מדיניותה בכל הרמות ובכל המישורים.

מהתקופה שבה הייתה נתונה להשפעת סוריה, עברה לבנון להתנהל תחת השפעה איראנית. חיזבאללה אשר הוקם בתחילת שנות השמונים גדל, ובעוד שכל המיליציות בלבנון התפרקו ומסרו את נשקן לצבא, נותר הארגון אוחז בנשקו בתירוץ שהוא מהווה התנגדות (מקאוומה) ומטרתו להלחם בישראל. צבא לבנון, לטענת אנשי חיזבאללה, הינו חלש ולא יכול לבצע את המשימה הזו לבדו.

טעות זו של הרכנת ראש בפני חיזבאללה תעלה ללבנונים ביוקר, ולא רק בגלל שתי המלחמות שהביא עליהם – ב-2006 וב-2023. הפיכתו של הארגון לדומיננטי כל כך סללה את הדרך להשתלטות האיראנית, והשגרירות בלבנון הפכה מוקד עלייה לרגל לחברי הפרלמנט של חיזבאללה או לכל בעלי בריתה של איראן. משחקן מדינתי הפך חיזבאללה לצבא של ממש – בלי מדינה.

בעידן זה הקשרים הבילטראליים עם טהרן התחזקו והתהדקו ולבנון הפכה למחוז איראני לכל עניין ודבר בהיבט התרבותי, האידיאולוגי והכלכלי. סחורה איראנית נכנסה ללבנון ורחובות הערים, בעיקר בשטחים שתחת שליטת חיזבאללה, דמו לרחובותיה של איראן, לרבות תמונות ופסלים של קאסם סולימאני, ח'ומייני ועלי ח'מינאי. ההשפעה האיראנית נותרה עד היום אם כי כל האנדיקציות מצביעות על סופה המתקרב עם החלשת חיזבאללה בעקבות מלחמת חרבות ברזל ונפילת שלטון אסד בסוריה (אשר שימשה תחנת מעבר ללוחמים איראנים, לסחורה איראנית, לאמצעי לחימה וכדומה).

מישל עאון, נשיא לבנון הקודם, ׳הגיע להסכם עם חיזבאללה בתמורה לתמיכה בו׳
צילום: Quirinale.it

האיש הנכון בזמן הנכון

רק במדינה משוסעת כמו לבנון יכול מועמד יחיד, מפקד צבא, להיבחר לנשיא בלי שיגיש מועמדות או אפילו בלי שינהל קמפיין פוליטי. רוב הפוליטיקאים ברוב המדינות מחזרים אחרי הבוחרים, מציגים את ה"אני מאמין" שלהם ואף עורכים מסע בחירות ארוך ויקר וברוב המקרים מייגע. את כל זה ג'וזף עאון לא עשה. להיפך – היו מי שעשו זאת בשבילו. למעשה, פתאום ביום בהיר הוא פשט את מדיו ונכנס לארמון בעבדא שבמזרח ביירות בתור נשיא. השינוי המהיר וההזוי הזה מצביע על עומק הייאוש שיש בקרב הלבנונים מכל העדות והמפלגות ומהמצב הפוליטי הקיים, שלא לדבר על המצב הכלכלי, על חיזבאללה ועל הפסקת האש השברירית עם ישראל.

לא הרבה ידוע על חייו האישיים של נשיא לבנון ה-14, שבתפקידו הקודם היה המפקד ה-14 של הצבא. הוא יליד 1964, נשוי ואב לשניים, התחנך בבית ספר נוצרי ומתגורר במזרח ביירות, במובלעת הנוצרית. עאון (שאין לו קשר משפחתי לקודמו בתפקיד – מישל עאון) הוא בעל תארים במדעי המדינה ובלימודיים צבאיים. הוא הצטרף לצבא לבנון בשנת 1983 ומונה במרץ 2017 למפקד הצבא. אומנם עאון קיבל כמה צל"שים במהלך הקריירה שלו, השתתף בכמה קורסים צבאיים חשובים ואף נלחם נגד המיליציות של דאעש בצפון לבנון בשנת 2010, אך לא מדובר בגיבור מלחמה. הוא פשוט האיש הנכון בזמן הנכון. הוא הפשרה, הוא הסיבה לשקט ולחזרה לשפיות במדינה שבקריסה. אין וטו עליו, אין לו דם על הידיים, הוא לא מסוכסך עם איש ומעל הכל הוא עמד בראש הצבא הנחשב בלבנון כקונצנזוס לאומי. כל אלו הן סיבות מספיקות שהפכו אותו לנשיא לבנון.

ג'וזף עאון, לאחר בחירתו, בפגישה עם נשיא קפריסין, ינואר 2025
צילום: Stavros Ioannides

הזדמנות להתגבר על המשברים

אתגרים רבים עומדים בפני הנשיא עאון. כבר בנאום ההשבעה שלו, שעות ספורות אחרי בחירתו, הקפיד לשמור את עצמו בקונצנזוס, אמר את מה שכולם רוצים לשמוע והתייחס לנושאים הבוערים בלבנון: הלחימה, נוכחות ישראל בשטח המדינה, שיקום לבנון וסוגיית הנשק של חיזבאללה.

"ההבטחה שלי היא לבנות מחדש את מה שנהרס בתוקפנות הישראלית בדרום המדינה, בבקעה, בדאחיה ובכל רחבי לבנון", אמר, "אני מבטיח ליצור את היחסים הטובים ביותר עם מדינות ערב – יש לנו הזדמנות טובה ליצירת קשרים עם סוריה". המשפט שייזכר יותר מכל בנאומו היה: "נקפיד על כך שהנשק יהיה אך ורק בידי המדינה, קרי – המונופול של המדינה להחזיק בנשק". אמירה זו נפלה כרעם ביום בהיר על חברי הפרלמנט של חיזבאללה שנראו המומים. בשבועות הקרובים נראה אם אכן הנשיא הנבחר מתכוון לפרק את חיזבאללה מנשקו, אולם כעת בראש סדר העדיפויות שלו נמצאות הפסקת האש עם ישראל והשלמת פריסת צבא לבנון על כל הדרום.

אחרי שמינה כבר את נוואף סלאם – מי שהיה השופט בהאג – לראש ממשלת לבנון, מטבע הדברים יהיה הנשיא החדש עסוק בנושאים מגוונים בשבועות הקרובים. עליו להתחיל מייד בפרויקט שיקום לבנון צבאית וכלכלית (למשל, לעודד תיירות) ובמישור הדיפלומטי – להחזיר את אמון הערבים בו ובמדינתו, להתרחק מאיראן ומבעלי בריתה ולהתקרב יותר למדינות ערב, במיוחד למדינות המפרץ כדי לקבל מהן סיוע כספי.

בחירתו של עאון סיימה ואקום פוליטי שנמשך יותר משנתיים ונתנה ללבנונים את התקווה להתגבר על המשברים הביטחוניים והכלכליים הרצופים שהרסו את המדינה. אין זה סוד שעאון זוכה לתמיכה אמריקנית ולגיבוי מכמה מדינות נוספות ובראשן צרפת וסעודיה, שחזרו לאחרונה לזירה הפוליטית בלבנון. יש לו הזדמנות להתקרב לחיק הערבי והמערבי ובה בעת הזדמנות נדירה לפרק את חיזבאללה מנשקו – מהלך שרוב הלבנונים חפצים בו.

הנשיא ג'וזף עאון, במדי צבא ב- 2018, ׳הלבנונים נוהגים לבחור במפקד הצבא כפתרון לתפקיד הנשיא בגלל אי הסכמות ביניהם׳