מאז חוסלו פואד שוכר בביירות ואיסמעיל הנייה בטהראן, מדינת ישראל דרוכה ומשפרת את מוכנותה להגנה מפני תקיפה של איראן וחיזבאללה. יתכן שזו תהייה תקיפה רחבה יותר המתואמת עם בני בריתה של איראן ושליחיה הנוספים במרחב, כנקמה על שני החיסולים. יחד עם ישראל ולצדה נערכת להגנה גם קואליציה בינלאומית בהובלת ארה"ב. הקואליציה הזו כוללת גם מדינות ערביות כמו ירדן וערב הסעודית, המקפידות שלא להזכיר את כוונתן להשתתף במאמצי ההגנה על ישראל, אלא מדגישות כי תיירטנה כל אמצעי שיעבור בשמיהן וזאת בשם חובתן להגן על ריבונותן.
איראן וחיזבאללה, רואות בעצם תקופת ההמתנה והדריכות שהן גוזרות על ישראל ועל הקואליציה הבינלאומית משום הישג. משמעותו בעיניהן היא לא רק תודעתית, אלא גם אסטרטגית. זהו חלק מהמאמץ להתשת ישראל גם דרך דריכת מערכיה הצבאיים, שחיקת צבאה, כלכלתה ובעיקר שחיקת החברה הישראלית והאמון שהיא נותנת בצבא, בממשלה ובמוסדות המדינה.
עשרת החודשים שעברו מראים שגם אם איראן וחיזבאללה אינן מעוניינות במלחמה אזורית רחבה וגם אם הן חוששות ממעורבות אמריקאית רחבה מזו שהכירו במתקפת הטילים על ישראל (14.4.2024), הן רואות עצמן כמחויבות להגיב ובאופן שיהיה בו כדי להשיב את כבודן וכדי להרתיע את ישראל מפני פעולות דומות בעתיד.
עמדת איראן וחיזבאללה משדרת ביטחון עצמי ונחישות והיא ככל הנראה, תולדה של תחושת עליונות אסטרטגית על ישראל. מתקפת ה-7 באוקטובר יצרה להם מרחב נוחות אסטרטגי, בעיקר בשל הרתיעה האמריקאית מפני התרחבות המלחמה האזורית ומפני פגיעה בנכסים איראנים. בה בעת, נותר פער בין העמדות המוצהרות ורטוריקה מתלהמת, לבין הבנת איראן וחיזבאללה את ההכרח שבתגובה מאופקת ומרוסנת. אחרת הן עלולות לאבד את מרחב הנוחות האסטרטגי ולמצוא עצמן פגיעות ומוחלשות כתוצאה מתגובה ישראלית בגיבוי אמריקאי.
תקדים היסטורי מסוכן
מציאות ההמתנה של ישראל לקראת הבאות היא תוצר של עיוות אסטרטגי שהתקבע ברבות השנים במערכת היחסים שבין ישראל לחיזבאללה ולאיראן. נוסחת המשוואות של חיזבאללה לצד אסטרטגיית השליחים של איראן ומאמציה להתקדם לפיתוח יכולות גרעיניות צבאיות, עיצבו, במידה רבה, את ההתנהלות האסטרטגית של ישראל עוד טרם המלחמה הנוכחית ובוודאי מאז שזו פרצה. העובדה שישראל נתונה במלחמת התשה אינטנסיבית מול חיזבאללה וגרורותיה של איראן, מגבילה את מרחב התמרון של ישראל ומחייבת אותה לחלוקת קשב ומאמץ בין מספר זירות. חמור מכך, ישראל נמצאת כבר 10 חודשים במציאות שנכפתה על ידי חיזבאללה באמצעות נוסחת המשוואות של הארגון, שמתחייב להמשיך את הלחימה כל עוד נמשכת הלחימה ברצועת עזה. מציאות זו הובילה להרג ולפציעה של אזרחים וחיילים, לפגיעות קשות בישובים ובתשתיות, לפגיעה בחקלאות ובענפי ייצור ולפגיעה סביבתית קשה כתוצאה משריפת שטחים יער וחורש עצומים ולפינוי של עשרות אלפי אזרחים מבתיהם. הלכה למעשה, התעצבה בשטחה הריבוני של ישראל רצועת ביטחון שבה וממנה פועלת מדינת ישראל. המציאות הזו היא לא רק תקדים היסטורי העומד בסתירה מובהקת ליסודות תפיסת הביטחון של ישראל, אלא ביטוי לשחיקה עמוקה של ההרתעה הישראלית ושל אתוס ההתיישבות והאחיזה בקרקע, המוגן על ידי הצבא שאמור היה להבטיח את קיומן ושגשוגן.
מוצא אסטרטגי
ההעדפה של ישראל הייתה ועודנה, מיקוד המאמץ בזירה הדרומית. באשר לזירה הצפונית, ישראל מעדיפה להסתפק בעיבוי ההגנה ובפגיעה בנכסים צבאיים של חיזבאללה ובכלל זה חיסול פעילים ברמות בכירות שונות. בין יתר הסיבות לגישתה של ישראל, אפשר לציין את הלחץ האמריקאי שלא להרחיב את המלחמה באמצעות הסלמת הפעולה מול חיזבאללה, כמו גם לחץ לרסן את התגובה כלפי איראן. אותה איראן המושכת בחוטים ופועלת בשיטתיות להסלמת המצב, להתשתה של ישראל באמצעות שליחיה ובמאמץ לחיזוק תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. זאת גם כפיצוי על היחלשות חמאס ברצועת עזה.
לאחר 10 חודשי לחימה ובשל סדרת אילוצים צבאיים, פוליטיים ומדיניים, ישראל נמצאת במתח גובר ביחסים עם ארה"ב ובחשש מפני עיכוב בהספקת אמצעי לחימה חיוניים להמשך הלחימה ולהתרחבותה האפשרית במקרה של הסלמה מול חיזבאללה. לאור זאת ישראל נמנעה מליזום שינוי של כללי המשחק וניתוץ המשוואות שהתקבעו. גם אם ישראל מצליחה להפגין יכולות מודיעיניות ואופרטיביות מרשימות הבאות לידי ביטוי בחיסולם של פעילי חיזבאללה ובמטרות איכות של חיזבאללה, הרי שאין בכל אלה לשנות את המאזן בצפון.
תקיפות של איראן וחיזבאללה נגד ישראל כתגובה לחיסולים המיוחסים לה, עשויות להתברר כהזדמנות וכמוצא אסטרטגי לישראל. התקיפות, בעיקר אם תהיינה רחבות היקף, יוכלו לספק לישראל את הלגיטימציה הנדרשת לשינוי כללי המשחק. כדי לבחון את ההזדמנות שהתגובה של איראן ושליחיה מעמידה בפני ישראל, יש למפות את האיומים העיקריים הניצבים כיום בפני מדינת ישראל בהקשר לאיום שהאויב מציב לנו מאיראן ומלבנון. אלו אינם האיומים היחידים שהרי גם יהודה ושומרון היא זירת מלחמה וכך גם אש ופעילות טרור המופעלים על ידי שלוחים אחרים של איראן דוגמת החות'ים בתימן, ומיליציות איראניות ושיעיות בדרום סוריה ובמערב עיראק. לא נפקד גם מקומה של רצועת עזה, אולם נדמה שהאיום מהרצועה פחת באופן דרסטי וכי ישראל מתקדמת בדרך להשלמת השמדתו של חמאס ברצועה.
ראשית האיום מלבנון – לאיום של חיזבאללה על ישראל יש שני מרכיבים עיקריים: הראשון נוגע לאיום הישיר שלו על צפון המדינה. איום זה כולל איום בפלישה של כוחות לישובים ולמוצבי צה״ל והפעלה של אש מסוגים שונים על ישובים ומוצבי צה"ל. הפלישה יכולה להתבצע קרקעית ותת-קרקעית על ידי כוחות איכות של חיזבאללה, וגם באמצעות חדירה ימית, או אווירית. בשני המקרים הפלישה הזו תגובה באש עוצמתית משטח לבנון. הן אש תלולת מסלול (טילים, טילי שיוט, כטב״מים, רקטות ומרגמות) והן אש שטוחת מסלול (טילי נ״ט, ומקלעים).
המרכיב השני הוא תשתיתי ועוצמתי יותר, ומכיל גם את המרכיב הראשון והוא חורג בהיקפו ובטווח פעולתו מצפון המדינה אל כל שטחה. האיום הזה מתאפשר בשל היכולת הצבאית שחיזבאללה בנה בחסות מדינת לבנון. איום זה שנבנה בעמל ובכסף איראני כולל ארסנל של יכולות אש מסוגים שונים הפרוסות ברחבי לבנון, במקרים רבים בחסות אזרחית, כמו גם בתת-קרקע – ברשת מנהרות שנבנו במשך שנים. לצד אלה הקים חיזבאללה מערך צבאי מתמרן להגנה והתקפה. כל זאת כחלק ממערך השלוחים האיראני שנועד במקורו להפעלה ביום פקודה, בין אם לצורך מניעת מתקפה ישראלית נגד תשתית הגרעין באיראן ובין אם כאשר איראן תהייה מעצמה גרעינית או מעצמת סף גרעינית, כשבחסות תעודת הביטוח שמקנה לה מעמדה זה תוכל להאיץ את מימוש חזונה להגמוניה אזורית ובכללה השמדת ישראל.
הסבך הבינלאומי
שני מרכיבי האיום של חיזבאללה מייצרים מקשה אחת של אתגר ביטחוני חמור מאוד למדינת ישראל. אתגר שמדינת ישראל לא תוכל להשלים עמו לאורך זמן. עם מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, ולאור החשש שחיזבאללה יצטרף לחמאס ויממש את איום הפלישה, הוחלט לעבות את ההגנה באמצעות כוחות מילואים ולפנות חלק מהישובים המאוימים. חיזבאללה, ככל הנראה תחת הנחייה איראנית, בחר להשתתף במלחמה באמצעות הפעלת אש מנגד. זאת כשהוא מעמיק כל הזמן את היקף, טווח ועוצמת הפעלת האש שלו.
גם האיום שמציבה איראן נחלק לשני מרכיבים עיקריים: הראשון נוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, הן באמצעות פיתוח ראש הנפץ הגרעיני (תכנית ההעשרה) והן באמצעות פיתוח היכולת לשגר אותו (קבוצת הנשק). לצד איום הגרעין, איראן בנתה ובונה יכולת אש קונבנציונאלית המבוססת על טילים, כטב״מים וטילי שיוט. זאת לצד בנייה והפעלה של יכולות סייבר התקפיות כנגד ישראל. איראן בונה יכולת מסיבית על בסיס אלפי, ואולי אף עשרות אלפי, פריטי חימוש שיוכלו להיות משוגרים מאיראן ומקומות אחרים לעבר ישראל. הדגמה לאיום זה קיבלנו (14.4.2024) כשאיראן וגרורותיה שיגרה לעבר ישראל כ-300 פריטי חימוש מכל הסוגים לעבר ישראל.
האתגר מבחינת ישראל הופך למורכב יותר, כאשר הציר אותו מובילה איראן, שחיזבאללה וחמאס הן שני רכיבים בו, נתמך על ידי רוסיה וסין. שתיהן, מעצמות רביזיוניסטיות הכופרות בסדר העולמי הקיים ובהגמוניה האמריקאית ומפועלות לערערו ולשנותו. תמיכתן באה לידי ביטוי במספר מישורים, כשהמדאיגים יותר הם שיתופי הפעולה הצבאיים. כך למשל, אספקת כטב"מים וטילים איראנים לרוסיה לצורך מלחמתה באוקראינה, ומנגד התחייבות רוסית להספקת סוללות טק"א מתקדמות ומטוסי סוחוי 35 לאיראן. ככל שהמלחמה האזורית בה נתונה ישראל מתארכת, הולך המחנה ומתגבש, כולל עם צפון קוריאה, תוך שיתוף פעולה מתהדק כשאפשרויות והפעולה של איראן מתרחבת.
התרחישים האפשריים
בחינת ההזדמנות האסטרטגית למדינת ישראל לאור תקיפת התגובה האיראנית, מחייבת מיקוד לאור ניתוח האיומים לעיל. בהקשר הלבנוני, ניתן לבחון מספר תרחישי תגובה. הראשון שבהם הוא הפעולה הישראלית שמטרתה סילוק כוחות חיזבאללה מדרום לבנון בכדי להשיב את הריבונות לצפון ולאפשר את החזרת התושבים ושיקום הישובים. בתרחיש זה צה״ל יתקוף מטרות של מדינת לבנון בדרום לבנון בכלל אלה מטרות תשתית בהם חיזבאללה עושה שימוש, כמו מערך הייצור ואספקת החשמל, גשרים ותשתיות תחבורה. לצד אלה יתקוף צה״ל באופן רחב את כל התשתית הצבאית של חיזבאללה בדרום לבנון בכלל אלה תשתית צבאית הממוקמת במרחבים אזרחיים כשאזרחי לבנון יתבקשו להתפנות מדרום לבנון לשם הגנתם. תרחיש זה גם כולל כיבוש קרקעי של דרום לבנון עד הליטני והשמדת כוחות ותשתיות חיזבאללה במרחב ודחיקת כוחותיו מעבר לליטני.
כל הסדרה שתבוא בעקבות פעולה זו תהייה חייבת לכלול שליטה ביטחונית בשטחים חיוניים במרחב, גם באמצעות אחיזה ועליונות מודיעינית, לצד חופש פעולה מבצעי של ישראל, במטרה למנוע שיבה של האויב דרומה. בתרחיש שכזה, ישראל תנסה לתחם את הלחימה רק לצפון המדינה. אולם, במידה ואיראן תחליט שהיא מוכנה להקריב את חיזבאללה על מזבח דרום לבנון ותורה לארגון להרחיב את הלחימה ישראל תוכל אף היא להרחיב את הלחימה לכל לבנון.
תרחיש התגובה השני של ישראל מתייחס לניצול ההזדמנות לתקיפה רחבה בכל לבנון. מטרתו של תרחיש זה תהייה לשנות מהיסוד את המציאות הביטחונית בצפון באמצעות מספר פעולות. הראשונה שבהן היא תקיפה רחבה של תשתיות קריטיות של מדינת לבנון, גם בעומק לבנון. תקיפה שכזו תפעיל מיד את הקהילה הבינלאומית, שתדרוש להביא לסיום המלחמה. ישראל תדרוש בתמורה להביא לשינוי יסודי של המצב בלבנון. תקיפת התשתיות תתרחש במקביל לתקיפה רחבה של כלל היכולות הצבאיות של חיזבאללה בכל לבנון. ברור שתקיפה כזו תגרור תגובת אש של איראן, חיזבאללה ושאר בנות בריתה ושלוחותיה של איראן. אולם ככל שיגדל המחיר אותו ישלמו לבנון וחיזבאללה, אפשר להניח שניתן יהיה לנסות לייצר הסדרה חדשה שתאפשר מרחב ביטחון של צה״ל בדרום לבנון, ופירוק, ולו חלקי, אך משמעותי דיו, של היכולות הצבאיות של חיזבאללה.
המשוואה החדשה
באשר לאיראן, הרי שמרחב התגובה של ישראל לתקיפה איראנית יכול לכלול מספר מטרות: הראשונה היא פגיעה ברכיבי תכנית הגרעין האיראני כדי לדחות אותה ככל הניתן, לפחות בשלב הזה. ואילו השנייה היא פגיעה קשה בתשתיות איראניות – חשמל, אנרגיה, נמלים, תעשיית הנפט וסמלי שלטון. לתקיפה שכזו שתי מטרות: הראשונה גביית מחיר כואב מהאיראנים על פעולתם. השנייה – ניסיון לערער את יציבות השלטון באמצעות התקוממות עממית שיכולה להתרחש כתוצאה מתקיפה שכזו.
מבחינה אסטרטגית, איראן היא הנקודה הארכימדית במלחמה בה נתונה ישראל מזה שנים וביתר שאת מאז מתקפת ה-7 באוקטובר. חיזבאללה שזוהה כאיום אסטרטגי חמור ומטריד, וחמאס שלא זוהה ככזה אך התברר ככזה, הם רכיבים בציר שמובילה איראן – שאותו בנתה בשקידה במהלך שנים כרכיב מרכזי במאמץ ההתשה, שאמור היה להוביל לקריסת ישראל.
המשוואות המעוותות שהתעצבו במהלך השנים במציאות של הרתעה הדדית, אך לא מאוזנת, בין ישראל לבין איראן ושלוחותיה במרחב, הצרו את מרחב הפעולה של ישראל וקלעו אותה למיצר, שמהותו נחיתות אסטרטגית מול הציר האיראני.
ההעדפה של ישראל למקד את המאמץ העיקרי בזירה הדרומית ולנהל מלחמת התשה, שאת גבולותיה ואת עוצמתה תוחם חיזבאללה בגיבוי איראני, הובילה למציאות בלתי נסבלת לשגרת החיים ולמימוש הריבונות בצפון הארץ. זאת לצד נזקים כלכליים, סביבתיים, חברתיים ותדמיתיים חמורים. יכולתה של איראן לכווץ מדינה שלמה, גם כאשר היא מגובה בקואליציה בינלאומית עוצמתית, היא עוד עיוות בלתי נסבל, אותו יש להתיר. לפיכך, חשוב להפוך תגובה איראנית, או של חיזבאללה, להזדמנות אסטרטגית לשינוי יסודי של המציאות האזורית, לשינוי כללי המשחק ולניסוח משוואה חדשה.
