בעקבות ההפיכה הצבאית ב-2013 שהביאה לנפילתו של איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, מחליפו, הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי הוכרז על ידי נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן כאישיות בלתי רצויה. כך היחסים בין טורקיה למצרים נכנסו לתקופת תרדמת של עשור.
אולם מעניין לציין שלמרות ההקפאה הדיפלומטית, היחסים הכלכליים בין המדינות כמעט שלא הושפעו. אמנם נרשמה ירידה בהיקף הסחר בין המדינות, אולם מצרים הצליחה לשמור את מקומה הראשון בטבלת היעדים המבוקשים של היצואנים הטורקים ביבשת אפריקה והיקף המסחר בין המדינות נשמר ברמה של 7.9 מיליארד דולר.
כך למרות כל הלעג שספג, במיוחד ברשתות החברתיות בטורקיה, ארדואן שוב הוכיח את התגמשותו ומימש את הסיסמה המפורסמת של הפוליטיקה הטורקית: "אתמול זה אתמול היום זה היום" ועשה פרסה חדה בעמדתו מול מצרים של א-סיסי.
ללא שום מחויבות לקוהרנטיות, ארדואן כינה את אויבו המר מהעבר "אחיו", והכריז על כוונתן המשותפת של טורקיה ומצרים להכפיל את נפח המסחר שלהן בחמש השנים הבאות. על מנת לאפשר לזה לקרות שני הנשיאים גם דאגו לחתום על 17 הסכמים בילטרליים בתחומים רבים, כולל אנרגיה, מסחר, תיירות ואפילו הגירה.
הסכם ההגירה בין המדינות מרמז על הפוטנציאל לכך שאנקרה תשתף פעולה עם קהיר להסגרתם של אנשי האחים המוסלמים הגולים שברחו מא-סיסי לטורקיה. דומה כי במיוחד הסוגייה הזאת תהיה המבחן הגדול של היחסים בין שני המנהיגים. הרי בין 17 הסכמים, שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני לא נכללו באופן רשמי. כך שניתן לשער שרק אחרי "בניית אמון הדדי", דהיינו שיתוף פעולה של טורקיה נגד גולי אחים המוסלמים ממצרים זו תרגיש בנוח להעמיק את היחסים באופן הרצוי.
עד אז, חרף החיוכים והמסרים הנחושים שמדגישים את שיתוף הפעולה בין המדינות, הספקנות המצרית שנובעת מהחששות שנוצרו בעשור האחרון, תמשיך להעיב על הידוק היחסים. זאת מכיוון שאי אפשר לנתק את האפיזודה הזו מרצף יחסים מורכבים מאוד בין המדינות.
מצרים נטשה את בריה"מ ומצאה עצמה לצד טורקיה
ההיסטוריה של יחסי טורקיה-מצרים אף פעם לא ידעה חיבה יתרה. עד למלחמה הקרה טורקיה בכלל לא התעניינה במתרחש במזרח התיכון ולא נקטה בשום מהלך משמעותי כדי לשפר את מעמדה בזירה הזו. נהפוך-הוא, אנקרה ראתה במזרח תיכון "ביצה" שכדאי לה להתרחק ממנה לטובת יחסיה עם אירופה.
המצב הזה החל להשתנות בהדרגה מפרוץ המלחמה הקרה כששתי המדינות מצאו עצמן בצדדים המנוגדים של הגושים. באותה התקופה טורקיה הפכה למוצב-חוץ של ברית נאט"ו הן במזרח התיכון והן בקווקז, ואילו מצרים של גמאל עבד אל נאצר הייתה מדינת לווין של ברית המועצות. היחסים בין שתי המדינות החלו להשתפר רק אחרי שמצרים איבדה את תפקידה כמנהיגת העולם הערבי, אחרי התבוסה המוחלטת מול מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967.
ההתקרבות בין אנקרה לקהיר התהדקה עוד יותר אחרי הסכם השלום בינה לבין ישראל בקמפ דייויד (1978). כמובן שההתקרבות של טורקיה למצרים לא נעשתה מ"חיבת ציון", אלא בשל זניחתה של מצרים את ברית המועצות ולמעשה כריתת ברית חדשה עם ארה"ב. דווקא במהלך כהונתו של הנשיא חוסני מובארכ (1981-2011) הצדדים החלו ליהנות מיציבות מסוימת ביחסים, שבא לידי ביטוי במיוחד בהגדלת היצוא הטורקי למצרים.
אך למרות היחסים הטובים עם מובארכ, כשהאביב הערבי פקד את מצרים אנקרה פרצה דווקא בשמחה וששון. ארדואן קיבל בברכה את התוצאות מרחיקות הלכת של האביב הערבי, בחיוך ובתקווה. זאת מכיוון שכאיש האחים המוסלמים בדעותיו, נשיא טורקיה ראה בעלייתם של האחים המוסלמים לשלטון במצרים הזדמנות פז להגדיל את השפעתו על המזרח התיכון בכלל.
תוך יישור קו אידיאולוגי משותף, נשיא מצרים דאז, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי וארדואן הפכו להיות בעלי ברית אסטרטגית באזור. הידידות בין השניים העמיקה עוד יותר כאשר ארדואן אירח את מורסי באנקרה בספטמבר 2012, בכנס המפלגתי החגיגי לציון עשור ל"מפגלת הצדק והפיתוח" (AKP) של ארדואן.
הדחת האחים המוסלמים והשפל ביחסים
כאמור, ב-2013 היחסים בין המדינות הידרדרו באופן דרמטי לאחר הדחתו של מורסי על ידי הצבא המצרי בהנהגת א-סיסי. באופן לא מפתיע ארדואן גינה את המהלך וכינה אותו הפיכה צבאית לכל דבר. כמצופה ממנו ארדואן לא יכול היה לעבור לסדר היום והוא נקט עמדה ביקורתית מאוד ולעומתית כלפי א-סיסי. בדיעבד ניתן לומר כי עמדתו של ארדואן הושפעה במידה רבה מאוד משיקולים פוליטיים פנים-טורקיים, בעיקר בשל החשש הכבד שלו מהפיכה צבאית פוטנציאלית נגד שלטונו. כך על רקע ההדחה וכליאתו של מורסי, הנשיא הטורקי החל במסע דה-לגיטימציה נגד א-סיסי, והחזיר את השגריר הטורקי מקהיר, תוך שהוא קורא למדינות מערביות ללכת בעקבותיו.
המהלכים האלה מיצבו אותו כ"אביר הדמוקרטיה" וכחלק מהתדמית הזו הוא גם דאג לספק מקלט מדיני לאנשי האחים המוסלמים שברחו ממצרים. אם לא די בכך, הוא גם אפשר להם להקים ערוצי טלוויזיה כדי שיוכלו לערער את שלטונו של א-סיסי במצרים באמצעות שידורים לווייניים לאזרחיו, מעל ראשו.
משבר האנרגיה – הזדמנות לישראל-מצרים
ארדואן הביא על עצמו את העמקת הנתק בכך שלא הותיר ברירה למצרים, אלא להדק את קשריה עם ישראל, יוון וקפריסין, כדי למצוא פתרונות בתחום האנרגיה. ארבע המדינות הצליחו להגיע להסכמות מרחיקות לכת, הכוללות הסכמות על גבולות ימיים Exclusive Economic Zone)).
והתחייבו לשיתוף פעולה בתחומי הולכה ותוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח. זאת בעוד טורקיה נשארת מחוץ לתוכניות, בין היתר בשל הסכסוך הלא פתור שלה עם קפריסין ומדיניותה הלעומתית לישראל ולמצרים. כך מצרים הפכה לאחת המבקרות הבולטות ביותר של מדיניות החוץ הטורקית במזרח הים התיכון. כך למשל, בשנת 2019 וב-2020 כאשר טורקיה הפרה על ריבונותה של רפובליקת קפריסין במזרח ים התיכון על ידי כך ששלחה את ספינות הקידוחים "פאתיך" (Fatih) ו"יאבוז" (Yavuz) למים הכלכליים של קפריסין, בדרום האי, מצרים מחאה על הצעדים הטורקיים בתוקף ועמדה לצד המדינות ההלניות.
בשנת 2020 בדידותה של טורקיה באזור התעמקה עוד יותר כאשר ישראל ומדינות ערב המתונות חתמו על הסכמי אברהם. ההצלחה של ההסכם, אשר באה לידי ביטוי בהפגנתיות בפסגת הנגב, בה התכנסו שרי החוץ של ישראל, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין, שלחה למעשה מסר משמעתי לאנקרה: או שטורקיה תמשיך להיות מבודדת ולא תוזמן למיזמים כלכליים ופוליטיים אזוריים, או שהגיע הזמן לאנקרה לחשב את מסלולה מחדש ביחסיה מול מדינות מזרח הים התיכון – חוץ מקפריסין.
גם רעידת אדמה היא הזדמנות
החל מ-2021 טורקיה אכן החלה לחשב מסלול מחדש במדיניות החוץ שלה. בהדרגה אנקרה החלה לשקם את יחסיה עם איחוד האמירויות, ערב הסעודית, ישראל ובמקביל ניסתה גם לפתוח דף חדש עם מצרים.
במסגרת מדיניותה החדשה, דרג של סגני שר החוץ של טורקיה ומצרים החלו לקיים פגישות בקהיר ובאנקרה. השיחות הללו סללו את הדרך לפסגת שני הנשיאים בשולי משחקי המונדיאל בקטר. וכך לראשונה מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון שני המנהיגים הופיעו זה לצד זה מול המצלמות – ואפילו מחויכים.
היחסים התחממו עוד יותר אחרי רעידת האדמה ההרסנית שפקדה את טורקיה ב-6 בפברואר 2023. בדומה לשרי החוץ של יוון, ארמניה וישראל – המדינות שיחסיהן עם טורקיה נחשבו מורכבים – גם שר החוץ המצרי דאז, סאמח שוכרי, ביקר בטורקיה וניצל את ההזדמנות לחזק את היחסים עם טורקיה עוד יותר. האווירה החיובית שהושגה הבשילה גם להחזרת השגרירים של טורקיה למצרים ושל מצרים לטורקיה בשנה שעברה, ב-4 ביולי.
המהלך החשוב הזה הניב פירות בתוך חצי שנה בלבד. הדו-שיח המשופר בין הצדדים סלל את דרכו של ארדואן למצרים ב-14 בפברואר 2024. במהלך הפסגה הזו בקהיר, שני הנשיאים הכריזו על הקמת מנגנון משותף בשם "המועצה העליונה לשיתוף פעולה בין טורקיה למצרים". בנוסף לכך, בתום אותה הפסגה יצאו דיווחים לא רשמיים לפיהם שני המנהיגים דנו גם באפשרות של רכישת כטב"מים טורקיים לשימוש הצבא המצרי. אם כי למרות הדיווחים בעניין עד כה לא נרשמה הכרזה רשמית על כך.
הנימוק של טורקיה לסילוק ישראל מציר פילדלפי
במסיבת עיתונאים משותפת של ארדואן וא-סיסי, ארדואן אמר מפורשות כי שניהם דנו בסוגיות רבות כגון עזה, סוריה, מזרח הים התיכון, לוב, סודאן וקרן אפריקה.
כידוע, בחודשים האחרונים טורקיה פועלת בדיפלומטיה תקיפה מאוד כדי לתווך בין אתיופיה לבין סומליה. במסגרת זו שר החוץ הטורקי האקאן פידאן כבר קיים שתי פסגות בין מקביליו – האתיופי והסומלי – באנקרה. ככל הנראה אנקרה תציע למלא תפקיד דומה גם בין מצרים לבין אתיופיה. כידוע שתי המדינות ביחסים מורכבים מאוד, בגלל כמויות המים המוזרמים מאתיופיה למצרים בנהר הנילוס. אם וכאשר טורקיה אכן תצליח לקבל את תפקיד המתווכת המהלך הזה יהיה מכפיל כוח משמעותי לטורקיה בזירת אפריקה, שגם יוכל להשפיע על לוב.
כמובן שההתקרבות הזו מעלה סימני שאלה על מיקומה של מצרים במזרח הים התיכון, במיוחד מול המדינות ההלניות. הרי זה לא סוד שטורקיה נוקטת בכל המהלכים האלה גם כדי להרחיק את מצרים מציר יוון-קפריסין-ישראל.
בהתחשב בהצהרות האחרונות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על ציר פילדלפי, בהן הוא הפנה אצבע מאשימה באופן מפורש כלפי מצרים, שלדבריו לקחה חלק בהברחת אמל"ח וטילים לארגון הטרור חמאס אל תוך עזה, הרי שהדברים משחקים לידיה של טורקיה. בכלל, "חרבות ברזל" משחקת לידי טורקיה במאמציה לבודד בין ישראל למצרים ולבודד את ישראל בכלל. כדי להשלים את המהלך אנקרה הגיבה לנאום נתניהו בהודעת גינוי רשמית על כך שהוא מייחס למצרים אחריות על התחמשות ארגוני הטרור בעזה.
כמובן שטורקיה גם מביעה תמיכה בלתי מסויגת בעמדתה של מצרים בעניין ציר פילדלפי, לפיה על ישראל לסגת מהגבול. לצד העמדה הפרו-חמאסית המובהקת, לטענת אנקרה נסיגת ישראל מציר פילדלפי חשובה להפסקת התלות בישראל לאספקת סיוע הומניטרי לעזה.
לפי ההצהרות האחרונות של ארדואן במהלך הפסגה עם א-סיסי באנקרה, מתחילת מלחמה ועד היום, טורקיה סיפקה שליש מכלל הסיוע ההומניטרי שנשלח לרצועת עזה דרך מצרים. קרי, טורקיה רואה במצרים ערוץ ישיר לעזה, מבלי להסתמך על ישראל, דרך נמל אשדוד.
כך שלמרות שמצרים עדיין לא בוטחת בטורקיה בעיניים עצומות, בעיקר בגלל עברן המורכב, הרי שנוצר מצב לפיו טורקיה יכולה לנצל את מצרים כדי ליצור מאזן כוחות חדש באזור, שכמובן לא לטובת ישראל. במצב העניינים הזה ישראל צריכה להיות ערנית למקום שטורקיה מנסה לתפוס באזור ובין היתר לחזק את קשריה עם קפריסין ויוון ולאזן את מהלכיה של טורקיה מול מצרים, גם באמצעותן.
