נפילתו של בשאר אסד העלווי בהפיכת המורדים הסונים, בישרה על תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון. המהלך המהיר של המורדים אשר נתמכו על ידי טורקיה לא רק שם קץ למשטר טוטליטרי בן 61 שנים של משפחת אסד, אלא גם מסמל את חילופי המשמרות בין המושכים בחוטים מאחורי הקלעים של המדינה הסורית הכושלת.
בניגוד לכל הציפיות, הצד החלש כביכול של המשוואה – טורקיה והמורדים – הצליח להביס את הקואליציה אשר הורכבה על ידי רוסיה, איראן, חיזבאללה והמשטר הסורי. ללא ספק, ההצלחה המסחררת הזאת לא הייתה יכולה להתגשם אלמלא ההחלשה המשמעותית של שני עמודי התווך של הקואליציה – רוסיה ואיראן.
בנקודה הזאת ניתן לראות את ההשפעה הישירה של המלחמות בזירות אחרות על המתרחש בסוריה: המלחמה באוקראינה, המערכה האחרונה שניהלה ישראל נגד ארגון הטרור חיזבאללה וההפצצה הישראלית באיראן – כל אלו שינו את התמונה האסטרטגית מן הקצה אל הקצה. בשלוש הזירות הללו, בעלי הברית החשובים ביותר של הרודן הסורי אסד נקלעו לקשיים רציניים כך שלא הצליחו לספק מענה לדרישות מצדו של המשטר, כפי שנהגו קודם לכן.
כאשר עשן המלחמה החל להתפזר, כבר הוכתר הנשיא הטורקי, רג'יפ ארדואן, בביתו כ"סולטן הניאו-עו'תמני שכבש את סוריה שנית". עד סילוקם מסוריה במלחמת העולם הראשונה ב-1918, שלטו הטורקים באזור במשך 402 שנים. על רקע זה, בניגוד לרוסיה שהתייחסה אל סוריה כאל מדינת לוויין רחוקה וזמנית, ארדואן ורוב העם הטורקי רואים את האזור הזה כבשר מבשרם. נקודת המבט שלהם מתאימה בהחלט לאידאולוגיה הניאו-עות'מנית, אשר שואפת להחיות את ההשפעה הטורקית באותם האזורים שבהם שלטה בעבר האימפריה.
בזכות ההצלחה בסוריה ארדואן אכן זכה באהדת הציבור והפופולאריות שלו שוב עלתה באופן משמעותי. אולם חשוב גם להדגיש כי עד נפילתו של אסד, ספג ארדואן ביקורת מאוד חריפה מבית – שוב, בגלל אותה מדיניות חוץ שאימץ מול סוריה. בשיא קמפיין הבחירות ב-2023, האופוזיציה החילונית והלאומנית האשימה אותו בהכנסת טורקיה להרפתקה מסוכנת בביצה הסורית והביקורת נגדו הלכה וגברה, בעיקר בגלל סוגיית הפליטים הסורים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים, לפי המספרים הרשמיים אירחה טורקיה יותר משלושה מיליון סורים ורבים סבורים כי המספר הזה אף גבוה בהרבה מכפי שדווח. באופן לא מפתיע, זרם הפליטים בסדר גודל של מיליונים גרם לחיכוכים חברתיים בטורקיה וגרר אחריו אבטלה, שנאת זרים ואלימות.
אולם כנגד כל הביקורות המשיך הנשיא הטורקי בשלו וכאמור לא ויתר על עמדתו הניאו-עות'מנית, שהושפעה במידה רבה מאוד גם מהפאן-אסלאמיזם. בהקשר זה ניסה ארדואן לשכנע את העם הטורקי בצדקת דרכו תוך מתן דגש על חשיבות מצוות "הכנסת אורחים" נוסח תושבי העיר מדינה, שקיבלו את פניו של הנביא מוחמד בעת ההגירה המפורסמת שלו אליה ממכה.
המסר שמאחורי החליפה והעניבה
בסופו של דבר, ההתעקשות של ארדואן שיחקה לידיו. אחרי נפילת אסד, כל ההשקעות שנתפסו על ידי רבים כניסיונות שווא הניבו פירות, והודות לתמיכה המתמשכת שסיפק למורדים נכנסה כעת סוריה תחת השפעתה המוחלטת של אנקרה. מיד אחרי נפילתו של אסד, לנוכח השמדת הצבא הסורי הקונבנציונלי על ידי צה"ל ולאחר שנים של בידוד מדיני וכלכלי שהוטל על סוריה מצד הקהילה הבינלאומית, הממשל הסורי החדש תחת הנהגתו של אחמד א-שרע (אל-ג'ולני) זקוק לטורקיה יותר מאי פעם.
בדיוק בנקודה הזאת, בנאום שנשא ב-11 בדצמבר, הכריז הנשיא ארדואן על מה שכבר היה ברור לכולם, כאשר תייג את טורקיה כבעלת הבית החדשה בסוריה. בנאומו קרא ארדואן תיגר גם על "כל הגורמים" שמעזים לתקוף את סוריה והצהיר במפורש כי מדינתו תעמוד איתן לצדה כדי להדוף את האיומים כלפיה. עקב פעילותו של צה"ל בגולן הסורי וההפצצות הישראליות ברחבי סוריה, ניתן להסיק כי המסר הזה היה מכוון בעיקר כלפי ישראל. ואם המסר הזה לא ברור דיו, הרי שהוא לא הותיר מקום לספק ב-15 בינואר. בנאום שנשא בפרלמנט הטורקי, ארדואן אמר מפורשות, כי אם ישראל לא תיסוג מהשטחים הכבושים בסוריה, קרי מרמת הגולן בכלל, אזי יהיו לכך השלכות קשות על האזור כולו.
על רקע דפוס החשיבה זו, מיד אחרי נאום התקיף הראשון, ב-12 בדצמבר, החליט ארדואן לשלוח את ראש ארגון הביון הטורקי, איברהים קאלין, לדמשק. עם נחיתתו זכה קאלין לא רק לקבלת פנים מרשימה, אלא שאל-ג'ולני בכבודו ובעצמו הסיע אותו ברכבו למסגד ההיסטורי על שם אומייה בלב דמשק. תזכורת: בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה הבטיח ארדואן לתומכיו להפיל את אסד ולהתפלל במסגד ההיסטורי כאות לניצחון ולכן הביקור הספציפי שם אכן מסמל עבור הנשיא ניצחון ניאו-עות'מני מובהק. לצד הביקור במסגד, חנכה באותו היום טורקיה את השגרירות שלה מחדש והפכה להיות המדינה הראשונה ששברה את הבידוד של סוריה החדשה.
היחסים המשיכו להתהדק בקצב מסחרר ולמחרת, ב-13 בדצמבר, שוב יצא ארדואן אל המצלמות וחשף לעיני העולם את התפיסה הניאו-עות'מנית שלו ללא צנזורה. בנאומו אמר כי אם מלחמת העולם הראשונה הייתה מסתיימת בתוצאה שונה, כלומר בניצחון של האימפריה העות'מנית, אזי כל המחוזות הסוריים כגון חלב, אידליב ודמשק, היו חלק מטורקיה של ימינו.
אם לא די בכך, ב-18 בדצמבר, בנאום היסטורי נוסף, הכריז ארדואן כי אינו יכול להגביל את מדינתו בתוך 782 אלף מטר מרובע (גבולותיה הנוכחיים) והוסיף כי היא "יותר גדולה מטורקיה" – ללא ספק אמירה שתיחשב לדורי דורות כסיסמה של האידאולוגיה הנאו-עות'מנית.
ארבעה ימים מאוחר יותר ערך שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, ביקור בדמשק – יום אחרי שארה"ב הסירה את הפרס בגובה של 10 מיליון דולר מעל ראשו של אל-ג'ולני. ניתן להסיק מכך כי לפני הביקור עדכנו הטורקים את האמריקנים וקיבלו את ברכתם וכך, באמצעות מתן אור ירוק זה, פתחה גם וושינגטון דף חדש ביחסיה עם הסורים כשעזרה לטורקים בהכשרת אל-ג'ולאני.
ביקור שר החוץ הטורקי נערך בפומבי מול המצלמות, בליווי דגלי טורקיה וסוריה החדשה. המסר היה ברור: על הקהילה הבינלאומית לנרמל את היחסים עם המדינה שעברה מהפכה. כשרואים את התמונות מן הפסגה בין פידאן לבין אל-ג'ולני אי אפשר לפספס את החליפה והעניבה שבה התהדר האחרון, וגם הפרט החזותי הזה הוא חלק בלתי נפרד מן האסטרטגיה הטורקית בסוריה. יום אחרי הסרת הפרס על ראשו, באמצעות החליפה והעניבה שהובאו כנראה מטורקיה, אנקרה שיפרה משמעותית את התדמית של אל-ג'ולני כשהפכה אותו מג'יהאדיסט מבוקש למדינאי מחויט ומקובל ברחבי עולם המערבי.
התמונה הזאת, מעבר לעניין התדמיתי של מנהיג המורדים, חושפת את התחכום של האסטרטגיה הטורקית: בניגוד לאיראן ששיטותיה לא מקובלות בעולם, טורקיה יודעת היטב איך לשווק את "המוצר" הישן והלא רצוי, בעטיפה החדשה. ימים יגידו אם אל-ג'ולני יהפוך להיות "רב מכר" או לא אבל המנהיג החדש הסורי כבר זכה לביקור של שרת החוץ של גרמניה בדמשק ונראה כי מבחינתו המגמה בהחלט חיובית.
דילמת הארגונים הכורדים
כאשר טורקיה מתבססת יותר ויותר בסוריה, גם אנקרה וגם המשטר החדש בדמשק מפנים תשומת לב מרובה לנוכחות הכורדית בצפון מזרח המדינה. אנקרה רואה בארגון הכורדי YPG-PYD כארגון טרור ולא מבדילה אותו מהמחתרת הכורדית ה-PKK שמוכרת גם היא ככזו (לא רק על ידי טורקיה אלא גם על ידי הקהילה הבינלאומית).
בשלב ראשון, לפני שטורקיה תתחיל לנקוט בצעדים משפיעים ומשמעותיים יותר הקשורים בגורלה של המדינה הסורית, אנקרה רוצה "לנקות" את כל אורך הגבול בין המדינות מנוכחות כורדית מזויינת בעומק 30 ק"מ. בהקשר זה נדמה כי טורקיה תתמוך במורדים הסורים כדי שהם יעשו את העבודה המלוכלכת במקומה, אך לפי שעה, בעקבות הלחץ והנוכחות האמריקאית בשטח, ארדואן עוד לא הצליח להשיג את היעד הנשגב בשלמותו. בהתחשב בעובדה שהמפתח של סוריה החדשה נמצא בידיים טורקיות ויש רצון עז גם מצד האירופאים לתמוך בתהליך הבנייה מחדש שלה כדי להיפטר מהפליטים הסורים המתארחים ביבשת, דומה כי יימצא פתרון – אם לא בטווח הזמן הקצר אז בעתיד – אשר ירצה את אנקרה ואת וושינגטון.
כיום הארגונים הכורדים בסוריה מתבקשים על ידי טורקיה לסגת דרומה ולהשתלב אל תוך "מנגנוני המדינה הסורית החדשה". עם זאת, הם לא כל כך מוכנים לוותר על מה שיש להם ביד ובנקודת הזמן הזו ברצונם להשיג הכרה וזכויות אוטונומיות, אך הלחץ הטורקי על אל-ג'ולני לא יאפשר זאת לפי שעה.
האמריקאים נחשבים כמגיניהם של הכורדים, ולכן בהחלט ייתכן שגורלם ייקבע על ידי הנשיא הנכנס, דונלד טראמפ. בהקשר זה טורקיה אופטימית. ב-2019 טראמפ ויתר על הכורדים כשנתן אור ירוק לטורקים לפלוש לאזור תל אל-אבייד-ראס אל עין. אז, רק בעקבות הלחץ שהופעל על ידי משרד ההגנה האמריקאי, הפנטגון, נאלץ טראמפ להתקפל וחזר בו. כיום התנאים בסוריה אינם אותם תנאים. בהתחשב בהזדמנויות העסקיות הרבות במדינה המתחדשת, ארה"ב של טראמפ עשויה למצוא את שביל הביניים כדי לרצות את ארדואן ובכך יוכל טראמפ גם לקדם את האינטרסים האמריקאיים בתוך סוריה. במילים אחרות – הכורדים עלולים לשלם על זה ביוקר.
לשאוף להידברות – ולהרגיע
בהתחשב בעומק ההשפעה הטורקית בסוריה, דומה כי במוקדם או במאוחר ארדואן ישיג את מה שהוא רוצה בצפון סוריה. ברגע שיצליח להשתלט על כל סוריה כרצונו ולהרחיק את האיום הכורדי מן הגבול, קרוב לוודאי שיתפנה לסוגיות אחרות במדינה הכושלת. כיום, לפי התקשורת הטורקית, כבר מתחילים לראות סממנים ראשונים לכך כאשר לפי הדיווחים הלא רשמיים טורקיה עומדת להקים בסיסים צבאיים בסוריה. יתרה מזאת, שר ההגנה הטורקי, ישר גולר, כבר הצהיר על כוונותיה של טורקיה לצייד את הצבא הסורי החדש ולבנות אותו מחדש.
בהקשר זה חשוב להזכיר הצהרה נוספת של אותו השר. ב-12 בנובמבר תייג גולר את ישראל כאיום ישיר על טורקיה כשאמר כי יש סבירות גבוהה שבעתיד היא עלולה לתקוף את הטורקים. כחודש לפני הצהרה זו, ב-8 באוקטובר, ערך הפרלמנט הטורקי ישיבה סודית כאשר על סדר היום "ישראל – כאיום על הביטחון הלאומי של טורקיה", ולכן לא ניתן להתייחס להצהרות השר כאירוע נקודתי.
הצד הטורקי, אם כן, כבר תייג את ישראל כאיום עוד לפני נפילתו של אסד, ובירושלים מתייחסים לכך בהתאם. לאחרונה, ב-6 בינואר, פרסמה ועדת נגל את המלצותיה עבור סוגיית הביטחון הלאומי של ישראל ולראשונה הגדיר דו"ח זה את טורקיה כ-״מדינת אויב פוטנציאלית״ שעמה עלולה ישראל להיכנס לעימות צבאי ישיר.
כיום, במיוחד בעקבות המלחמה בעזה, ההצהרות האנטי-ישראליות של הנשיא ארדואן ובכירי הממשל הטורקי הולכות ומחריפות. חלק מהדמויות הציבוריות בטורקיה אף לא מהססים לאיים על ישראל באופן ישיר כשהם קוראים "לשחרור את מסגד אל-אקצה", בדומה ל"שחרור איה סופיה" שהוסבה למסגד ו"שחרור המסגד על שם אומייה" מידי אסד.
בצל אמירות לא מקובלות אלו, לא נשאר כל כך הרבה מקום לאופטימיות לגבי העתיד וחייבים לקרוא לאתגר בשמו: ישראל וטורקיה הפכו להיות שכנות בסוריה. על רקע זה המתח בין ירושלים לבין אנקרה עלול להחריף ובשלב זה ישראל צריכה לעשות את המיטב כדי לא להפוך את טורקיה לאויבת מוצהרת שלה. לישראל יש מספיק אויבים וכדי להגשים את המטרה הזאת היא חייבת להיכנס להידברות עם טורקיה. מנגד, גם אנקרה צריכה להפנים כי המהלך הישראלי לכניסה להידברות לצורך שמירת השלום לא נובע מחולשה. לנוכח האירועים הקשים של 7 באוקטובר, לישראל אין לוקסוס לזלזל באף תסריט עתידי ואם ברצונה למנוע הידרדרות עד לכדי הכרזת עוינות מול טורקיה, עליה להיערך לכל תרחיש.