בעוד מספר שבועות ייכנס דונלד טראמפ לבית הלבן – בפעם השנייה כנשיא – כדי לממש את שאיפתו להשיב את ארה"ב למעמדה כמעצמת על. אחד הנושאים העיקריים שימתינו לו על השולחן הוא המצב המורכב במזרח התיכון: טראמפ מזהה את הפוטנציאל העצום לפריצה באזורנו ובה בעת בוחן את משחק סכום האפס שמציגות איראן ובנות בריתה מחד, וטורקיה, קטאר וסוריה החדשה מבית מדרשם של האחים המוסלמים ומאמיני הג'יהאד הסלפי מאידך. אלה גם אלה מובילים את האזור לחורבן ולמצב לחימה אין סופי. באמירותיו, הנגזרות בעיקר מאירועי 7 באוקטובר, אך גם מהתנהלות הפלסטינים בעשורים האחרונים, סבור הממשל האמריקני החדש שגם ההנהגה הפלסטינית היא חלק מציר הג'יהאד ומכאן שקיים חשש סביר שאם יקימו מדינה תהפוך זו למוצב קדמי של האסלאם הקיצוני ושל כוחות לאומניים.
חרף ההזדמנות המדהימה שלה זכו בעבר להקים מדינה מאפס לעם הצעיר בעולם, בחרו תנועות השחרור הפלסטיניות לאורך השנים להמשיך במהפכה הלאומית המזוינת כדי להשיג את תמונת הניצחון – השמדת ישראל היהודית. אלא שחמאס, שהשתלט על עזה, הביא להחרבתה במקום להופכה לסינגפור של המזרח התיכון ולאחר כשנה ושלושה חודשי מלחמה, נותרו בה בעיקר מבנים הרוסים ונוודים שמחפשים מקלט.
בדומה לו, גם אש"ף שקיבל את הגושפנקא להקים רשות לאומית במסגרת הסכם אוסלו, הפר את תנאיו מיומו הראשון. הוא נקט בדרך של טרור מזוין, שימר את ארגוני הסירוב – חמאס והג'יהאד האסלאמי – הקים את התנזים המזוין, חינך את תלמידי בתי הספר לשנאת ישראל והיהודים, יצא נגד הישראליזציה של ערביי המדינה ופעל כדי להשחיר את מעמדה הבינלאומי של ישראל תוך קידום הדה לגיטימציה כלפיה, החרמתה והיחס אליה כאל מדינת אפרטהייד. אולם כיום, רבות ממדינות ערב מבינות גם הן שהרשות הפלסטינית היא מכשול לשלום – לא רק בין ישראל לבין הפלסטינים אלא גם מולן.
לצד זאת, עוקב טראמפ אחר המתרחש במזרח התיכון מאז תחילת כהונת ממשלו של ג'ו ביידן. הוא ראה את איראן משתלטת על כל חלקה טובה, זיהה את ההקצנה והבין לאן היא עתידה להוביל את האזור. הוא ראה לנגד עיניו את "המזרח התיכון החדש", לשם הובילו מנהיגי העבר של הקהילה האירופית, האו"ם וממשלי ביידן ואובאמה, ורואה כעת את ישראל מרסקת עולם זה ומייצרת כר פורה לצמיחת שני וקטורים מנוגדים: ציר השפע וציר הרשע האיסלאמיסטי סוני.
ירושלים על ראש שמחתם
הנשיא טראמפ יציע כדרכו פתרון עסקי למצב, לפיו מי שאיתנו יהנה מרווחה, ומי שנגדנו ידון לכליה. ארה"ב תשתמש בכוחה הכלכלי ובעוצמתה הצבאית כאחד וישראל, כמוצב הקדמי של המערב, תישמר מכל משמר ולא יהיו לה גבולות שאינם ברי הגנה. כאי של חדשנות טכנולוגית, ישראל היא המודל להובלת עמי האזור לשגשוג ולביטחון. טראמפ ידרוש מאותם עמים לרכוב על הקטר האמריקאי למחוזות הפרועים ביותר שיכולנו לדמיין, אך ייתקל בחזית סירוב בעלת שלושה ראשים – איראן, תימן של החות'ים וציר האחים המוסלמים בראשות טורקיה וקטאר ולצידן משטר המורדים בסוריה.
כל אחד מן הצירים הללו רואה בהתפתחותה של המדינה היהודית, ובעיקר בהתבססותה בירושלים, פגיעה בתפקידו של האסלאם להוביל את העולם. כל אחד מהם גם מבקש להיתפס כמשחררה של ירושלים, שלה הוענקה הקדושה השלישית בחשיבותה – מסגד אל-אקצא השוכן בדרומו של הר הבית – למרות שהקוראן קבע במפורש כי התפילה לעבר ירושלים נועדה להוכיח למוסלמים כי היהודים לא ייאותו להם גם אם יקיימו את מצוות דתם.
בסורת הפרה שבקוראן ישנה התייחסות מפורטת לעניין: "השוטים שבאנשים (היהודים) יאמרו – מה היטה אותם (המוסלמים) מהקיבלה (כיוון התפילה) אשר החזיקו בו?". ומשיב: "קבענו את כיוון התפילה אשר החזקת בו לפנים (לכיוון ירושלים), רק למען נדע מי הולך בעקבות השליח (מוחמד) ומי יפנה את גבו (לאיסלאם)". כשנוכחו המוסלמים כי היהודים לא ילכו בעקבותים מעתה, כיוון התפילה הופנה למכה: "והנה עתה (לאחר שברור מי הוא מוסלמי אמיתי) ניתן לך כיוון תפילה אשר ישביע את רצונך: הטה פניך לעבר המסגד הקדוש (במכה). באשר תהיו, הטו את פניכם לעברו". ומעתה ברור שאין יותר צורך לשכנע את היהודים: "אף אם הצגתם את כל האותות בפני עם הספר (היהודים), הם לא היו מקבלים מכם את הקיבלה".
בפועל, רק התפתחות המסורת שייחסה לירושלים את המקום שאליו הוסע נביא האיסלאם מוחמד במסע הלילה מביתו שבמכה (אל-אסרא), ואשר ממנו הועלה לשמים (אל-מעראג'), חיזקה את מעמדה באסלאם. במסעו חיבר הנביא בין מכה וירושלים לבין קודשי מרום והנחיל למוסלמים את זכויותיהם של בני ישראל במקום. כוח שלילה זה קבע כי קדושת המקום ליהודים בטלה מעיקרה, וכל תביעה שלהם במקום כמוה ככפירה. קדושת העבר היהודי נוכסה לאסלאם וכל נביאי ישראל נתפסו כעת כמוסלמים, וגם המקדש שייסד שלמה במקום נתפש כמסגד – מקום עבודת האל. משום כך, תפילת יהודים במתחם החרם אל-שריף נתפסת כחמורה ביותר בעיני נציגי תנועות האחים המוסלמים בישראל ומחוצה לה, ולראיה – נאומו של מנסור עבאס שטען כי בביקורו במקום מטמא אותו השר איתמר בן גביר, וכמותו סבורים גם אחמד טיבי וחברי כנסת ישראלים נוספים.
ביקורי היהודים בהר הבית ותפילותיהם שם, כמוהם כלחם עבור טורקיה שמנהיגה, רג'יפ ארדואן, שואף לכתר הנהגת העולם הערבי ולקטאר שרואה עצמה כמפיצת האיסלאם בעולם תוך רתימת משאביה הפיננסיים לצורך העניין ושימוש בשופר התקשורתי שבידיה – רשת אל-ג'זירה העולמית.
שימור שטח החרם אל-שריף – הר הבית – הפך לחובה דתית בקרב כל שדרות החברה הפלסטינית בישראל, בשטחים ומחוצה להם. לשיטתם של חמאס והתנועות האסלאמיות במדינת ישראל, בעטיה של ההשתלטות הציונית על אדמת פלסטין האסלאמית, ובמיוחד על מסגד אל-אקצא, נפגע הסדר האלוהי-קוסמי ונהרס הבסיס ההיסטורי-דתי שעליו מושתתת חברתם. פגיעה זו נוספה לפגיעה בהיבט הלאומי, הנעוצה בעצם הקמת מדינת ישראל על שטחי הלאום הפלסטיני והעם הערבי.
זרועו הארוכה של ארדואן
במשך שנים גייסו פעילי התנועה האסלאמית מתנדבים ומתנדבות מן הארץ ומן השטחים – המראביטון והמורבטאת – שתפקידם היה להפגין נוכחות בהר ולהתגרות בעולי רגל שאינם מוסלמים. משמעות המילה רבאט – שממנה נגזרם שמם של אותם פעילים – היא קשירה או התקשרות למקום המקודש אל-אקצא, לפלסטין, למסורת האסלאמית, הערבית והפלסטינית ולאמונה האמיתית היחידה – האסלאם. הסבלנות המרה שממנה סובלים המוסלמים בארץ, הנאנקים תחת שלטונה של מדינת ישראל העושקת והכוזבת, והצומוד – ההיצמדות לאדמת הארץ הקדושה, חרף כל הקשיים – הן הפעולות שבהן נוקט המאמין המסור, בבקשו להגן על אדמת דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) מפני כל פגיעה של שלטונות הכזב באשר הם, שלטונות שהינם בני חלוף.
שניים מגדולי המנהיגות הדתית-פוליטית הפועלים במתחם הר הבית, הם השיח' ראאד צלאח והמופתי לשעבר השיח' עכרמה צברי. שניהם נציגיה של תנועת האחים המוסלמים העולמית, שפטרוניה הן טורקיה וקטאר. מעורבותה האזורית הגוברת של טורקיה בהנהגת ארדואן, המשמש כיום הפטרון הראשי של תנועת האחים המוסלמים בעולם, מלמדת כי המתרחש בירושלים הוא חלק ממהלך רחב יותר של יצירת הגמוניה טורקית אזורית על חשבונם של שחקנים אחרים, דוגמת ירדן והרשות הפלסטינית.
טורקיה של ארדואן נהנית כיום מאהדה חסרת תקדים בקרב המגזר הערבי בישראל, ובייחוד בקרב תושבי מזרח ירושלים. תמיכתם הפומבית של הטורקים בעניין הפלסטיני ובסוגיית אל-אקצא, ובחירתו של ארדואן להזרים מיליוני דולרים למזרח ירושלים, נושאות להם פירות רבים של אהדה ותמיכה. מעורבותם מתאפשרת הודות לשיתוף הפעולה שלהם עם גורמי האחים המוסלמים בעיר, המשמשים לא אחת בני בריתם ועושי דברם. באמצעות זרועותיה הארוכות – סוכנות הסיוע הממשלתית שלה, הקונסוליה הטורקית בעיר, ושורה של ארגונים טורקיים אשר להם סניפים מקומיים בישראל – מעבירה טורקיה תקציבים למגוון פעילויות על ההר: קבוצות העוסקות בקריאת הקוראן, הובלת מתפללים למסגד וממנו, סעודות אִיפטר ברמדאן, מבצעי שיפוץ וניקיון ועוד.
הטורקים פועלים גם באמצעות עמותות המממנות, כאמור, תמיכה בסוחרים ובעלי עסק לצד תמיכה בתושבים המתגוררים בעיר העתיקה המוחלשת, כחלק מתפישה הרואה בהצלחתם הכלכלית חלק נכבד במאבק ההיצמדות לארץ – החיבור אליה וההתנחלות בה בבוא העת.
טורקיה, בדומה לשאר התנועות ומדינות איסלאמיסטיות הפועלות סביב הר הבית, מדגישה את האיסלאמיות של פלסטין ואת ביתורה על ידי ישראל והיהודים מלב ארצות האיסלאם – "דאר אל אסלאם" – וכן את החובה להשיבה לאדמות שניתנו כוואקף למוסלמים עד אחרית הימים ("יום אל-קיאמה").
ככלל, הגורמים המזוהים עם האחים המוסלמים (חמאס, התנועה האסלאמית ואחרים) נהנו בשנים האחרונות מחופש תנועה נרחב בהר, בעיקר באמצעות המראביטון והמורבטאת, המפגינים הקבועים שעמדו לפקודתם בניסיון להעצים את עלילת "אל-אקצא בסכנה". גורמים אלה הציקו לתיירים ולמבקרים יהודים ונוצרים והפריעו להם להתייחד במקום ולהתחבר אליו. במקום זאת הם הצליחו למשוך להר חלק מפעילויות ההטפה – "הדעווה" שלהם – כגון קייטנות נוער ואירועי תרבות ופנאי לנשים ולילדים.
אל-ג'ולאני: כבדהו ובעיקר חשדהו
התנועה האסלאמית וחמאס, בסיועה של טורקיה, מחלישים את ההשפעה והשליטה של בית המלוכה הירדנית בהר הבית. מבחינתם, ירדן והרשות הפלסטיניות מסמלות את "הסדר הישן" ושאיפתם היא להגביר את השפעת הגורמים הפלסטיניים האסלאמיים בממלכת ירדן, במזרח ירושלים ובמחנות הפליטים ברשות. ההשלכה של ההשתלטות הדתית והפוליטית, ודחיקת רגלה של ירדן מהר הבית, הרבה יותר רחבה מאשר אובדן השליטה בהר – היא משליכה פוליטית על הנעשה בשטח הממלכה.
החסות שמעניק ארדואן לחמאס, האירוח של מנהיגיו והמימון מצידו המאפשר להם פעולות כנגד ישראל, זהים לסיוע שהעניק לגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים אחרים במרחב הערבו-איסלאמי. כך למשל סייע לממשלה האיסלאמיסטית בטריפולי, בירת לוב, או לכוחות היאת א-שאם וקבוצות מורדים נוספות במחוז אידליב שבצפון סוריה, סיוע שאיפשר להם להשתלט על המדינה ברגע שחיזבאללה קרס, משמרות המהפכה האירניים נחלשו ורוסיה וצבא אסד סבלו מנחיתות.
ארדואן מבקש ליצור גשר איסלאמיסטי סוני מטורקיה דרומה לכיוון סוריה וצפון לבנון, בואכה ירדן ושטחי הרשות הפלסטינית, כשבליבו ניצבות איסטנבול וירושלים. השיח' יוסף אל-קרדאווי, שנתפס עד למותו כמנהיגן הרוחני של תנועות האחים המוסלמים, כבר התייחס לאיסטנבול כאל בירת הח'ליפות העתידית וראה בארדואן טוען לכתר הח'ליפות והאדם היחידי שיכול להשיב את האיסלאם למעמדו הראוי. אבל טורקיה של ארדואן אינה יכולה לשלוט במכה ובמדינה, שהיו בעבר תחת שליטת הח'ליפות העות'מאנית, ולכן שואפת לקבל לידיה את השליטה בפועל במקומות המקודשים לאיסלאם בסוריה ובפלסטין/ארץ ישראל.
לא לחינם ביקר שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, במסגד האומיי בדמשק, מיד עם השתלטות קבוצות המורדים של אבו מחמד אל-ג'ולאני (ששב לשם נעוריו אחמד א-שארע), על העיר. ארדואן מבקש להשתלט על אזורי המחיה הכורדיים בצפון סוריה וליישבם בנאמניו, הגולים הסורים הסונים ששבים כעת לשטחיה של סוריה. קבוצות המורדים השונות החלו לרדוף את האוכלוסייה העלאווית ששלטה עד כה בסוריה, ובעזרת צבאו של ארדואן מנסות להשתלט על האוטונומיה הכורדית. הנשיא הטורקי הצהיר כי הוא רואה במחוזות חלב, דמשק ואחרים, מחוזות זהים למחוזות איסטנבול, איזמיר ואנקרה, משל הן חלק ממחוזות האימפריה העות'מאנית. לצד זאת הכריז בערבית: "מן צבר – זפר" – מי שמתאזר בסבלנות מנצח, ביחס לדרישת חסידיו לשוב לירושלים.
בכך, מנצל ארדואן את מעמדו הצבאי במזרח התיכון החדש, את מעמדו האיסלאמיסטי ואת היותו חלק מברית נאט"ו, כדי לסגת מהתחייבויות טורקיה של כמאל אתא טורק בהסכמי לוזאן משנת 1923, שלא לממש את שאיפתה לשלוט על שטחים מחוץ לאנטוליה.
אל-ג'ולאני הוא אסטרטג איסלאמיסטי שיעשה הכל כדי לשמר את שליטתו ולהימנע מגורל זהה לגורלו של איסלאמיסט שקדם לו ושעל ידו נשלח לסוריה כדי להקים אמירות איסלאמית – אבו בכר אל-בגדדי. על ישראל לכבדו אך בעיקר לחשוד בו ולקרוא לקהילה הבינלאומית להגן על המיעוטים בסוריה, ובאותו זמן לבצר את שליטתה בשטחים הסמוכים לגבול שעליהם השתלטה מייד לאחר נפילת אסד. אל-ג'ולאני הולך בדרכו של מוחמד אשר עשה הפרד ומשול בין יהודי ח'יבר לבני קורייש ממכה, וחתם על הסכם הפסקת נשק לעשר שנים בחודייביה. לאחר שהכניע את היהודים הוא נכנס למכה כעבור שנתיים בלבד וכבש אותה ללא קרב. אחרי שיכניע את כל אויביו בסוריה עשוי אל-ג'ולאני להפנות את משאביו לסייע לאיסלאמיסטים אחרים באיזור ואולי גם לאיים על ישראל. צריך לקחת זאת בחשבון ולא להתרשם מאמירותיו אלא ממעשיו.
על שאיפותיה של קטאר ניתן לכתוב תילי תילים של פרשנויות, אך די אם נזכיר כי במהלך אירועי המונדיאל בקיץ 2022 השיבה הנסיכות את סוגיית פלסטין לסדר היום העולמי; את הפעילות החתרנית שלה להביא לדה לגיטימציה של ישראל במוסדות המחקר והאקדמיה ברחבי העולם; את הסיוע הכלכלי לחמאס בעזה טרם המלחמה; את הפצת הנראטיב החמאסי השקרי במהלך המלחמה ואת טיפוח השנאה לישראל ולציונות ברשת אל-ג'זירה.
הפעילות הפיננסית והתודעתית של קטאר, המארחת בסיס טורקי משמעותי בשטחה וזוכה ממנו למטריית הגנה, ממחישה את זרועותיו של הג'יהאד המופעלות יחדיו: ג'יהאד בל מאל (כלכלי) וג'יהאד בל סייף (לוחמני) ובאמצע פעילות דעוה (תעמולה) אינטנסיבית. הציר שהקימה איראן בעשורים האחרונים נפגע בצורה משמעותית על ידי ישראל. פגיעה אנושה זו מייצרת הזדמנות להביא להקרסתו של משטר האייתוללות הנמצא באחד מרגעיו הקשים: הוא סובל ממאזן כלכלי שלילי ביותר, מחובות עתק, מתסיסה חברתית ומאיומים מבית ומחוץ. זו בדיוק ההזדמנות של ממשל טראמפ. הנשיא החדש יכול למשוך מדינות כמו עיראק, שמבינה מה לחימה עם ישראל תגרום לה, לבנון של פוסט חיזבאללה ואולי אף תימן של פוסט החות'ים, להצטרף להסכמי אברהם.
לנטרל את החות'ים – במגרש שלהם
ואם בחות'ים עסקינן. דומה כי ישראל לא מצליחה לפצח את חידת כוחם. המיליציות המזוינות המרכיבות את צבא החות'ים מגיעות ברובן מקואליציות שבטים בנות העדה השיעית זיידית, בין היתר קואליציית שבטי ח'ולאן וחאשד. קבוצות אלו נהנו במשך דורות מגביית דמי חסות מהממשל המרכזי שישב בצנעא. כעת נהנים השבטים מגביית דמי חסות מן הספינות החולפות במיצרי באב אל-מנדב ובים האדום. תימן של החות'ים היא ארץ הררית ברובה, שתנאי המעבר בה קשים והדרכים המחברות בין הערים הנמצאות בשליטתם פגיעות. ישראל צריכה לזנוח את דרך הפעולה של הפצצות אוויריות על נמלי התעופה והים ולזהות את מנופי הלחץ על החות'ים.
קואליציות השבטים חולשות על מטעי צמח הקאת הנרקוטי, שאליו מכורים רבים מגברי תימן. התלות בצמח זה ומרכזיותו בכלכלה החות'ית ובשליטתם באוכלוסייה, דומה למרכזיות ייצור כדורי הקפטגון בכלכלת משטר אסד, לשדות החשיש של חיזבאללה ולשדות האופיום עבור משטר הטליבאן האפגני. פגיעה בהם תכאיב קשות לחות'ים. ישראל צריכה להפעיל מדיניות ספינות תותחים ולרכז יכולות להתקפה מצד חיל הים, אשר לאחר השמדת כוחו הימי של חמאס, פגיעה אנושה ביכולות חיזבאללה וביעור צבאו של אסד, התפנה להפנות משאבים ניכרים מזירת הים התיכון לזירת הים האדום.
יש לצור על תימן החות'ית, להכות בה בטילים מצוללות ומספינות, ולפגוע בדרכים המחברות בין מעוזי החות'ים סביב הערים צעדה וחות' לבין הבירה צנעא, ובינה לבין הערים ד'מאר ותעיז. זה המקום להפציץ את מקורות המים ולפגוע בכלכלה הרעועה של שטחי המחיה העניים ממילא שבהם שולטים החות'ים. יש לקוות שפגיעה בכוחם תוביל את שתי הקבוצות המתנגדות להם – ממשלת תימן הרשמית וכוחות אסלאמיסטים – לצור עליהם ולנטרל את השפעתם מחוץ לאזורי המחיה שלהם ואולי בכך לסייע בעתיד להפלתם.
החות'ים, הנקראים אנצאר אללה (תומכי האל), חרתו על דגלם את המלחמה באמריקה ובישראל, רואים ביהודים מקוללים ומאמינים שיביאו לניצחון האיסלאם. הם מדמים עצמם לשני השבטים הערביים האוס והח'זרג', אשר היגרו מתימן לעיר ית'ריב, היא אל-מדינה היהודית במאה החמישית לספירה, עם קריסתו של סכר מארב הנמצא מזרחית למשכנם של החות'ים המודרנים. שני שבטים אלה סיפקו תמיכה ומחסה לנביא האיסלאם וקלטו אותו במדינה עת נמלט אליה עם עדת חסידיו, המוהג'ירון (המהגרים), מפני סכנת שליטי מכה משבט קורייש בהיג'רה המפורסמת של שנת 622. חסידיו, בני האוס והח'זרג', כונו אל-אנצאר (התומכים באל ובשליחו).
החות'ים רואים במלחמה באמריקה, מנהיגת הכפירה העולמית, את הלחימה בבני קורייש הכופרים. את הלחימה בישראל הם מדמים ללחימה בשבטי היהודים במדינה ובח'יבר שהיו אויביו של הנביא, את הלחימה ביהדות העולמית הם מדמים למלחמה האינסופית בין הטוב לרע, בין אלה שנבחרו על ידי האל וסטו מדרך הישר לבין אלה שהחליפו אותם וירשו את שליחותם ובכורתם.
ראוי שדוברי ממשלת ישראל יזכירו לחות'ים כי היהודים, שהם תופסים כמקוללים, היו אדוניה של תימן טרם קבלת האיסלאם על ידי מנהיגיה. תימן החימיארית הייתה ממלכה יהודית מפותחת וכמוה גם אזור החיג'אז שבו שלטו היהודים. אין ראוי משמו של המלך היהודי האחרון "ד'ו נואס" – הוא יוסף אסאר בעל התלתלים או הפיאות – לשמש כשמו של המבצע למיגור כוחות אנצאר אללה, החות'ים.
כיבושה של ירושלים על ידי ישראל ותפילת היהודים בהר הבית הם מבחינת החות'ים נצחונה של הכפירה היהודית על האמונה המוסלמית. בכך זהה מאבקם של שלושת הצירים בישראל – טורקיה, איראן ותימן, המבקשות לחלוש על האזור ולפגוע בבכורתה של המדינה היהודית. זה זמנה של ישראל לשכנע את ממשל טראמפ בנחיצות ההתמודדות מול שלוש החזיתות, באותו האופן שבו שוכנע ממשלו הקודם לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן. טורקיה צריכה להישאר בגבולות אנטוליה כי לא מחליפים את ההשפעה האיראנית בהשפעה הטורקית בסוריה. על הכורדים, כאומה ליברלית, יש להגן מכל משמר כי הם אלה שניטרלו את כוחו של דאעש, הם שמנעו מהגורמים האיסלאמיסטים לפרוץ דרומה ומזרחה והם אלה שבלמו את המיליציות הפרו איראניות מלגלוש מערבה. ישראל יכולה לחמש את הכורדים בנשק חיזבאללה שנפל בחלקה כשלל, כמו גם את הדרוזים בחורן.
ישראל צריכה מצידה לחלק את משאביה הצבאיים בצורה נכונה. להכריע את חמאס ולהמשיך ולהחליש את חיזבאללה, ובמישור הרחב יותר לשלוט על אזורי הגבול בסוריה, להסיר את המצור החות'י מעליה ולהביא להכרעה.
נדמה כי מעולם לא הייתה הזדמנות טובה יותר להשתלבות ישראלית במרחב ולהכנעת אויביה המסורתיים – ואת זה צריך לדעת לנצל.
