מלחמת האזרחים בסוריה, שפרצה בשנת 2011, שינתה את אופיה של המדינה ללא הכר. עם קריסת השלטון המרכזי באזורים נרחבים, קמו גורמים חמושים שהציעו חלופות אידיאולוגיות ושלטוניות משלהם. אחד הבולטים שבהם היה ג'בהת א-נוסרה, שהתפתח מאוחר יותר לתחריר א-שאם, תחת הנהגתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני (אחמד אלשרע). תהליך זה הוביל למה שמכונה "אסלאמיזציה של צפון סוריה" – כלומר הטמעת שלטון אסלאמי נוקשה באזורים בשליטת הפלגים האסלאמיסטיים, בעיקר במחוז אידליב, שם התרכזו כאשר הובסו על ידי משטר אסד וחיל האוויר הרוסי. אנשיו של אל-ג'ולאני למדו לחיות יחד עם המורדים החילונים בצבא סוריה החופשית, תוך עיצוב מחדש של המבנים החברתיים, החינוכיים והמשפטיים.
מאז 2017 הפכה אידליב למעוז המרכזי של תחריר א-שאם, תוך הפיכתה לאזור הנשלט כמעט בלעדית על ידי הארגון. בהתאם לכך, ננקטו בעיר ובסביבותיה צעדים דרסטיים להטמעת חוקי השריעה: ראשית, בתי המשפט החלו לפעול בהתאם לחוקים אלו, תוך הרחקת חוקים אזרחיים שהיו נהוגים בתקופה הבעת'יסטית. עונשים כמו הלקאות פומביות ואף סקילות חזרו להיות חלק מהמציאות היומיומית.
במערכת החינוך עברו תוכניות הלימוד רפורמה והותאמו להשקפת העולם האסלאמיסטית, תוך הפרדה בין בנים ובנות ומחיקת תכנים חילוניים והדגשת לימודי דת. בנוסף, נוכחותן של נשים בתחום החינוך צומצמה משמעותית.
גם חוקי הצניעות נאכפים בקפידה ונשים מחויבות ללבוש ניקאב ולהתלוות על ידי גבר ממשפחתן בצאתן מהבית. בתחום הכלכלה וניהול המשאבים ניכר כי הכנסות משמעותיות מגיעות ממיסוי האוכלוסייה המקומית ("זכאת") ומכספים שהארגון משיג דרך סחר בלתי חוקי עם טורקיה וגורמים נוספים.
האוכלוסייה המקומית באידליב הפגינה תגובות מעורבות כלפי תהליכי האסלאמיזציה. מצד אחד, ישנם כאלו שרואים בשלטון האסלאמי יציבות יחסית לאחר שנים של כאוס. מצד שני, רבים מביעים מורת רוח מההגבלות המחמירות, במיוחד בנוגע לזכויות נשים וחופש הביטוי. קבוצות חילוניות ופעילי זכויות אדם שנותרו באזור סובלים מרדיפות קשות, וכל ניסיון להביע ביקורת על השליטה הדתית נתקל בענישה חמורה.
תחת הנהגתו של אל-ג'ולאני, חווה צפון-מערב סוריה תהליך אסלאמיזציה מואץ. תוך שימוש באידיאולוגיה דתית ובכוח צבאי, ובאמצעות דיכוי חירויות אזרחיות והטמעת חוקים אסלאמיים נוקשים, שינתה תחריר א-שאם את פני החברה באזור. השפעת התהליך על עתיד המדינה הוא חד משמעי – סוריה בדרך של אסלאמיזציה, ומה שהיה עד לפני 2011 כבר אינו קיים.
מפגן צביעת של המערב
הדחתו של אסד ב־18 בדצמבר 2024 לא הביאה בשורה של ממש לעם הסורי. בתחילה, אל-ג'ולאני והארגונים ששחררו את סוריה משלטון אסד ניסו להציג את עצמם כקבוצה אסלאמית אך לא קיצונית, וככוח שסיפק אלטרנטיבה לשלטון ולכוחות המורדים המתונים. בחג המולד מדי שנה הם אפשרו ואף סייעו לנוצרים לחגוג, כאשר בין היתר מינו נוצרי כמושל חלב. אך מהר מאוד המסכות הוסרו, כאשר אנשי תחריר א-שאם החלו להפעיל את סמכותם על כל סוריה. מאות סרטוני זוועה הופצו, ולא רק של הרג המיעוט העלאווי אלא גם כאלו המנסים ליישם את ההלכה האסלאמית בכפייה על האזרחים ההמומים.
סוריה עוברת טלטלה בימים אלה לא רק בשל מעשי הטבח כנגד העלאווים בתחילת חודש מרץ, אלא גם בגלל השינוי החברתי היסודי. למעשה, המדינה עוברת מתיחת פנים וכל האינדיקציות מראות שסוריה היום איננה המדינה שהכרנו בעשורים הקודמים, ומי שהייתה מדינה חילונית במשך יותר מ־60 שנה תחת שלטון משפחת אסד, הופכת להיות מדינה איסלאמית קיצונית.
כבר בימים הראשונים שלו בשלטון, הוביל אל-ג'ולאני את סוריה לתהליך של איסלאמיזציה כפי שעשה, כאמור, באידליב וכפי שארגון הטאליבאן עשה באפגניסטן כאשר ארה"ב נסוגה משם.
וכיצד המערב מסתכל על התהליך הזה? בשל האינטרסים הלאומיים – בעיקר של מדינות אירופה ששואפות לגרש בחזרה לסוריה מאות אלפי סורים שנמלטו אליהן – רוצה המערב להוכיח למערכת המשפט המקומית כי המדינה תחת שלטון אל-ג'ולאני כשירה לקבל את הפליטים לשעבר וכי מי שישוב לא ייפגע על ידי השלטון החדש. אלא שמדובר בעצימת עיניים של המערב, התעלמות ממעשי הטבח השיטתיים נגד אלפי העלאווים, והאשמת שרידי שלטון אסד באירועים האלה.
אותם אירועים החלו ב-6 במרץ, כאשר כוחות הנאמנים למשטר אסד המודח הרגו עשרות חיילים ממנגנוני הביטחון של סוריה באיזור לאטקיה וטרטוס. שעות לאחר מכן הגיעו מאות פעילי המשטר החדש ופשטו על מישור החוף, בעיקר באיזורי שתי הערים הללו והכפרים הסובבים אותן. הם גנבו, חטפו ורצחו בדם קר באלפי עלאווים – גברים, נשים, ילדים וטף ללא כל הבחנה, רק כדי לנקום. בסרטונים שהופצו הם תיעדו את ההוצאות להורג ללא רחמים, כאשר חלק מהקורבנות הושפלו לפני שנורו.
העולם הערבי כמו גם, כאמור, מדינות המערב, האשים את נאמני אסד ואיש לא מתח ביקורת ישירה על מי שעומד בראש הפירמידה. המשטר החדש, מצדו, מינה ועדת שתחקור את "אירועי החוף" כפי שכינו אותם בעולם הערבי, אולם עד כתיבת שורות אלה לא ברור כמה עלאווים נרצחו. ידיעות מתוך הקהילה העלאווית מדברות על עשרות אלפי הרוגים, בעוד שהמשטר טוען כי מדובר "רק" במאות.
ההישג הכפול של ארדואן
בשעה שהעולם נדהם מסרטוני הזוועה והפשעים שמתבצעים כנגד העלאווים, הגיעה בהפתעה גמורה הידיעה על ההסכם שנחתם בין הכורדים לבין הנשיא הסורי בפועל, אל-ג'ולאני – הסכם שעלול לחסל את השאיפות הכורדיות. למעשה מדובר בחיסול האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה ובמזרחה, כחלק מהסכם שנולד כתוצאה מאיומים חוזרים ונשנים כנגד הכורדים.
כדי להבין את הרקע להסכם, חשוב להכיר את ההיסטוריה של האוטונומיה הכורדית באזור זה ואת יחסי הכוחות והמתחים בין הכורדים לבין הטורקים. החברה הסורית היא חברה מגוונת ומורכבת ממספר דתות ועדות: נוצרים, דרוזים, עלאווים ושיעים וגם המרכיב הכורדי, שאנשיו אמנם מוסלמים אך לא ערבים. הכורדים, יאמר לכם גם כל היסטוריון, הם בעלי הבית האמתיים וההיסטוריים של אזור סוריה ובו חיו עוד לפני השתלטות האיסלאם.
האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה היא למעשה מדינה חצי-נפרדת שאינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם, אך נהנית מתמיכה, מימון ונוכחות צבאית אמריקאית, בעיקר בשל מאבקה נגד דאע"ש לפני כעשור. הכורדים חיים בעיקר באזור אל-חסכה, דיר א-זור, אל-רקה וקאמישלי, שבו נמצאים שדות גז ונפט כמו גם בתי כלא ובהם עשרת אלפים אסירי דאע"ש שנפלו בשבי.
למעשה, בפועל הכורדים בצפון סוריה הקימו את "המדינה הדמוקרטית" בשטחיהם, תוך דגש על שאיפות וחלומות בעתיד לשלטון עצמאי. הם שמרו על יחסים מתוחים עם ממשלת סוריה בעידן אסד ומצב מלחמתי עם טורקיה וגורמים אסלאמיסטים אחרים באיזור. תקוותם הגדולה הייתה לקבל אוטונומיה מוכרת בינלאומית כמו חבל כורדיסטאן שבעיראק, אבל הדחת אסד לא שיחקה לטובתם, מאחר והנשיא החדש דוגל באחדות המדינה ואי הענקת אוטונומיה לאף קבוצה אתנית.
באיזור זה נמצאים גם בסיסים אמריקנים המכילים אלפי חיילים אשר מונעים כל פלישה טורקית. אלא מה – בחודשים האחרונים התגברו הלחצים של האמריקנים על הכורדים ועלה צורך בחתימת הסכם עם נשיא סוריה בגלל רצונו של הנשיא טראמפ לסגת מהאיזור ואי רצונו לממן את הכורדים שנה נוספת.
עד היום, הנוכחות האמריקנית מנעה כל פלישה טורקית וכך הכורדים הצליחו להקים אוטונומיה נפרדת תחת המנהיגות של המפלגה הפוליטית PYD (מפלגת האיחוד הדמוקרטי), שהיא הזרוע הפוליטית של YPG (היחידות להגנה עממית), כאשר הצבא שלהם נקרא הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF).
במילים אחרות, כל נסיגה אמריקנית מאיזור זה תביא ללא ספק לפלישה טורקית ולמעשי טבח ואולי אף לחיסול האוטונומיה הכורדית. האיבה של הטורקים כנגד הכורדים היא בלתי מוסברת. מבחינת טורקיה כל הארגונים האלה הם המשך למפלגת הטרור, ה-PKK, בראשה עומד עבדאללה אוצ'לאן. מתאו בכלא הטורקי הוא קרא לתומכיו למסור את הנשק ולחדול מפעילות טרור, בהמשך להצעת טורקיה לחון אותו ולשחררו. עם ההצעה הזו ועם ההסכם שנחתם בין הכורדים לבין דמשק, ניתן לקבוע שהראשונים לא יהוו יותר איום על טורקיה. ארדואן ניטרל את הכורדים הן בטורקיה והן בסוריה בתוך מספר שבועות.
הקטאליזטור שזירז את ההסכם
אחת ממטרותיו של נשיא סוריה החדש היא לשלוט ולמשול על כל איזורי המדינה, בעיקר כאשר ישראל כבשה בהפתעה את הדרום הסורי בטענה של הגנה על המיעוט הדרוזי. בעידוד האמריקנים ואף בלחצם – בגלל רצונם לסגת – התרחשו בשבועות האחרונים המגעים הראשוניים בין אל-ג'ולאני לבין מפקד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), הגנרל מזלום עבדי, העומד למעשה בראש האוטונומיה הכורדית, ושם נבנה הבסיס להסכם המדובר.
ההבנות בין הצדדים אינן תוצאה של אידיאולוגיה משותפת. להיפך. הנשיא, איש דאע"ש לשעבר, קיצוני בדעותיו והגנרל – המייצג את הכורדים ואת האוטונומיה – הוא איש שמאל חילוני לגמרי. אלא מה, חיבור האינטרסים של שני האישים איפשר את המיזוג בעיקר בגלל התנאים הפוליטיים והצבאיים המשתנים בסוריה.
מצד אחד, האינטרס של הכורדים הוא לשמור על עצמאותם, ביטחונם וקיומם אל מול טורקיה שהיוותה איום קיומי מבחינתם. מצד שני, הנשיא הסורי שזקוק ללגיטימציה דווקא בימים אלה שבהם הוא נתון להאשמות חמורות ברצח עם וטיהור אתני. למעשה הוא מסובך עד צוואר בגין פשעים נגד האנושות ומעשי הטבח של אנשיו כנגד העלאווים, ולכן מצאו שני הצדדים את הרגע המתאים והקרקע הפוריה להוציא לאור את ההסכם אשר מבטיח לכורדים חיים רגילים ולנשיא רצף טריטוריאלי מהצפון עד דמשק, תוך מתן אפשרות להרחיב את השפעתו ולהשיג יציבות בשטחים שבשליטתו.
במסגרת ההסכם בין אל-ג'ולאני לבין הכורדים, הוחלט על הסעיפים הבאים:
- הבטחת זכויותיהם של כל הסורים לייצוג ולהשתתפות בתהליך הפוליטי בכל מוסדות המדינה, המבוסס על כישורים, ללא קשר לרקע הדתי או האתני שלהם.
- הקהילה הכורדית היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הסורית, והמדינה הסורית מבטיחה את זכותה לאזרחות ואת כל זכויותיה החוקתיות.
- הפסקת אש בכל סוריה.
- מיזוג כל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון מזרח סוריה בתוך הממשל הסורי, לרבות מעברי גבול, שדה התעופה ושדות נפט וגז.
- הבטחת חזרתם של כל העקורים הסורים לעיירותיהם ולכפריהם והבטחת הגנתם על ידי המדינה הסורית.
- תמיכה במדינה הסורית במאבקה בשרידי משטרו של אסד ובכל האיומים על בטחונה ואחדותה של סוריה.
- דחיית קריאות לחלוקתה של סוריה, לרבות דברי שטנה וניסיונות לזרוע מחלוקת בין כל מרכיבי החברה הסורית.
- יישום ההסכם על ידי הוועד המנהל לא יאוחר מתום השנה הנוכחית.
חוקה חדשה, מדינה חדשה
שלושה ימים אחרי החתימה על ההסכם נחשפה החוקה הסורית החדשה, הכוללת 53 סעיפים המסדירים את החיים הפוליטיים והאזרחים של המדינה בעידן החדש. היא מעניקה סמכויות נרחבות לנשיא, ללא בלמים וללא איזונים. על פי החוק לא ניתן יהיה להדיח את הנשיא או להעביר אותו מתפקידו, הוא השליט העליון והבלעדי. מדובר, למעשה, בשלטון טוטליטארי זהה למשטרו של אסד ואם לא די בכך, מגיעים ארבעת הסעיפים של החוקה החדשה ומלמדים כי זכויותיהם של הכורדים נפגעות ואף נבלעות בתוך המדינה החדשה. הכורדים, שמגדירים את עצמם אומה – ובצדק – הפכו למעשה לחלק קטן מהעם הסורי.
שמה של סוריה החדשה כפי שנחשף בחוקה – "הרפובליקה הערבית הסורית" – פוגע קשות בכורדים היות והם מיעוט לא ערבי שלא מרגיש שייך לערביות. יתרה מכך – סעיף 3.1 קובע שהסמכות לחוקה והמקור לחקיקה תהיה ההלכה האסלאמית. הכורדים, מאז ומתמיד, הביעו חשש מלהפוך את סוריה לתיאוקרטיה דיקטטורית בסגנון אפגניסטן וניכר כי סוריה החדשה הולכת, כאמור, לקראת אסלאמיזציה בדומה לתהליך שעבר על האפגנים. החוקה גם לא התייחסה למיעוט הכורדי ולא לקחה בחשבון את שפתו, וכל אלה גרמו לאלפי כורדים לצאת לרחוב ולבקש להדיח את הנשיא החדש.
אלו הם ארבעת הסעיפים הראשונים של החוקה החדשה בסוריה:
- הרפובליקה הערבית הסורית היא מדינה עצמאית, ריבונית. זוהי יחידה גיאוגרפית ופוליטית אחת בלתי ניתנת לחלוקה, ואין לוותר על חלק ממנה.
- המדינה מקימה מערכת פוליטית המבוססת על עקרון הפרדת הרשויות ומבטיחה חופש וכבוד לאזרחיה.
- דתו של נשיא הרפובליקה היא האיסלאם והמשפט האסלאמי הוא המקור העיקרי לחקיקה.
3.1. חופש האמונה מוגן. המדינה מכבדת את כל הדתות ומבטיחה את חופש הפולחן וקיום כל הטקסים הדתיים, בתנאי שהדבר לא ישבש את הסדר הציבורי.
3.2. המעמד האישי של קהילות דתיות מוגן ומכובד בהתאם לחוק. - ערבית היא השפה הרשמית של המדינה.
ההישגים והכשלים
אחרי מאה ימי שלטונו של אל-ג'ולאני, מדברים התומכים לראשונה מזה שנים רבות על אווירת אופטימיות בסוריה החדשה ומונים הישגים גדולים למשטר החדש, ביניהם חיסול משטר אסד והאליטה שסבבה אותו, חזרתה של סוריה לחיק הערבי הרחק משלטון איראן, חזרה – ולו חלקית – של מאות אלפי פליטים סורים מחו"ל, הסרת חלק מהסנקציות הבינלאומית וקבלת לגיטימציה בינלאומית למשטר החדש – בעיקר ביחס למשטר הקודם. בנוסף נהנה המשטר החדש מהרעפת שבחים בעקבות ההסכם עם הכורדים ומיזוגם עם צבא סוריה, הכרזה על חוקה חדשה, פירוק מפלגת הבעת' יחד עם צבאו של אסד, פירוק מנגנוני הביטחון, הפסקת העינויים בבתי הכלא, שחרורם של אלפי אסירים פוליטיים שחלקם היו בכלא משנות השמונים ומעצרם של פושעים רבים ששייכים למשטר הקודם.
ברשימת ההישגים ניתן למנות גם את שחרור סוריה מידי חיזבאללה ומהנוכחות השיעית האיראנית, הפסקת הנוכחות וההברחות מסוריה, דרכה או אליה על ידי האיראנים והמיליציות השיעיות, צמצום הבסיסים הרוסים לשניים בכל סוריה, ביטול גיוס החובה, עלייה בערך הלירה הסורית, עידוד משקיעים ועוד.
מנגד, מתנגדי המשטר הנוכחי טוענים כי אינו מקבל לגיטימציה ואף אין לו סמכות וריבונות על כל המדינה. כך, למשל, הם מצביעים על העובדה שישראל כבשה חלקים מהדרום וממשיכה להפציץ בסוריה, אין שליטה מלאה על כל המדינה, מעשי הטבח כנגד אלפי העלאווים הוכיחו כי הנשיא החדש אינו שונה מאסד, הפצת האיסלאם בכפייה, מדינת הלכה ההולכת ומתהווה, גיוס ואף התאזרחות של אלפי לוחמים צ'צ'נים וטורקים שעזרו לאל-ג'ולאני בשחרור סוריה אשר כעת ישולבו בתוך מערכת הביטחון, אי הצלחה להגעה להסכם עם הדרוזים, חוקה חדשה לא דמוקרטית ומפלה את המרכיב הכורדי והמיעוטים, פיטורי מאות אלפי עלאווים משירות המדינה כנקמה והתנגשויות רבות בגבול עם חיזבאללה.
דבר אחד משותף לתומכים ולמתנגדים – ההסכמה כי סוריה הולכת בדרכה של אפגניסטן ונמצאת כרגע בעיצומו של תהליך אסלאמיזציה אשר התחיל עם חיסול משטר אסד החילוני והגיע לשיאו עם ההכרזה על החוקה החדשה, אשר קבעה כי המוסדות החילוניים יהיו נתונים כעת תחת חוקי השריעה האסלאמית ואכן, במקומות רבים בסוריה כבר התחלפו בתי המשפט החילוניים בבתי משפט מוסלמיים שמתנהלים לפי חוקי האיסלאם.
