בפני צמרת צה"ל והרמטכ"ל החדש, רא"ל איל זמיר, עומדים בימים אלו אתגרים רבים – פנימיים וחיצוניים – במסגרת השיקום הממושך, המורכב והנדרש, בסדר גודל שספק אם אפיין תהליך דומה בצבא הישראלי בשנים קודמות. על ראשי צה"ל להתמודד עם חישוב הכיוון מחדש והתיקון השורשי תוך כדי המשך מלחמה במספר חזיתות, תהליכי בנין כוח משמעותיים ועתירי תקציבים, שינויים ארגוניים והקמת יחידות חדשות, המשך היערכות למענה לאיומים טכנולוגיים מתקדמים, חידוש מלאי אמל"ח, החזרת תחושת הביטחון לתושבים באזורי הגבול וכמובן – שיקום אמון הציבור בצה"ל לצד התמודדות עם משבר פיקודי-ערכי פנימי לצורך החזרת האמון במפקדים.
לכל אלו יש להוסיף את המשך הכוננות, הדריכות והמוכנות, בעיצומו של עימות מתמשך רב זירתי. בולט בהקשר זה ההכרח לפעול, במקביל, להשלמת תהליך התחקירים, השינויים הפרסונליים בדרגים השונים ויישום הלקחים הדחופים וגם לטווח הרחוק, והכל תוך הפגנת עוצמה והרתעה מול אויבי ישראל.
מאמץ השיקום והתיקון הנוכחי, מתוך השבר והמחדל הגדול של 7 באוקטובר 2023, מחזיר אותנו לסיטואציה דומה מאוד שבה מצא את עצמו צה"ל אחרי השבר הגדול והמחדל שהובילו למלחמת יום הכיפורים, כאשר גם אז עמדו בפני הנהגת המדינה וראשי הצבא אתגרים גדולים של שיקום ותיקון. מי שהוביל את צה"ל באותם ימים היה הרמטכ"ל העשירי, מרדכי (מוטה) גור, שנכנס לתפקידו באפריל 1974, זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הביניים הראשון של ועדת אגרנט והתפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר. גור, שהיה קצין מנוסה ובעל רקורד קרבי עשיר (פיקד על חטיבת הצנחנים בעת שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים ובהמשך כיהן כאלוף פיקוד צפון, פעמיים), התמקד בתהליכים של בניין כוח והתעצמות בשעה שהלחימה במובלעת הסורית אמנם עדיין נמשכה, אך גם היא עמדה בסימן סיום, כפי שקרה בגזרה הדרומית מול מצרים בתום שלושה שבועות של מלחמה.
בונים רוח חדשה
לצד הדמיון בין ימינו לבין אותה תקופה, ניצבות נקודות שוני בולטות. ראשית, המלחמה המתמשת כיום מייצרת תהליכים מתמשכים של חוסר שקט, אי יציבות וחוסר ודאות, בה בשעה שב־1974 תהליך השיקום התבצע בתקופה רגועה שהסתמנה כהפסקת אש זמנית. בנוסף, במלחמת יום כיפור האויבים היו "רק" מצרים וסוריה, עם צבאות סדירים, אך כיום ניצבת ישראל מול שבע חזיתות (ביניהן איראן, המייצרת סדרי גודל חדשים של התמודדות), שחלקן מאוישות על ידי ארגוני טרור סמי-צבאיים.
במלחמת יום כיפור ואחריה, איום הטק"ק (טילי קרקע-קרקע) כבר היה חלק מהמערכה (מכיוון מצרים) אך לא בהיקפים, בטווחים ובעוצמות ההרס של היום. האיומים על ישראל כוללים כיום גם מל"טים, כטב"מים ואמצעים נוספים שלפני יותר מחמישים שנה לא היו קיימים.
באוקטובר 1973 יצא צה"ל מהמלחמה עם תחושת משבר עמוק. על אף שזו הסתיימה בהישגים צבאיים משמעותיים – כיבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ בדרום והתקדמות לעומק סוריה בצפון – הכשלים המודיעיניים והמבצעיים בראשיתה, כמו גם מחיר הדמים הכבד, יצרו הכרח דחוף בתהליך של תיקון. המשימה המרכזית של הרמטכ"ל גור היתה לשקם את צה"ל ולהשיב לו את תחושת המסוגלות והמקצועיות ובפניו, כמו בפני הצבא כולו, עמד אתגר כפול: הפקת לקחים ותיקון הליקויים, והכנת המערכת לעימותים עתידיים. גור הוביל רפורמות משמעותיות במבנה הצבא, בתורת הלחימה ובכשירות המבצעית, תוך יישום ממצאי ועדת אגרנט ומסקנות פנימיות שצה"ל גיבש בעצמו.
המרכיב העיקרי בתהליך השיקום לאחר מלחמת יום כיפור, ובעיקר לאור המחדל שהוביל אליו, היה חיזוק אמון החיילים בפיקוד ובניית רוח חדשה בצה"ל. גור הציב כציר מרכזי את החזרת האמון מצד הלוחמים, תוך קיום שיח פתוח והפקת הלקחים עם מפקדיהם, אשר הונחו מצידם להפגין מנהיגות ודוגמא אישית.
הפקת הלקחים וההיערכות למלחמות עתידיות שימשו כמרכיב משמעותי נוסף בתהליך השיקום. הפקת הלקחים, נקבע, תיעשה תוך שיפור שיטות הלחימה והבנת הצורך במודיעין עדכני ומהיר יותר. בנוסף, בוצעה הערכה מחדש של התוכניות המבצעיות, בייחוד מול סוריה ומצרים, ונעשה ריענון לתרגילים והדמיות קרב במטרה לשפר את מוכנות הכוחות לכל תרחיש.
בתחום שיפור הכשירות הושם דגש על אימונים אינטנסיביים בכל יחידות השדה, כולל תרגילים חטיבתיים ואוגדתיים, חודשה ההקפדה על יסודות מקצועיים – כולל אימוני שריון, חי"ר ותיאום בין-זרועי – וחוזק מעמד הכוחות הסדירים תוך שיפור ההכשרה והמענה לכוחות המילואים, שהיוו מרכיב מרכזי בכוח צה"ל.
המרטכ"ל גור נתן דגש גם לשינויים בתחומי המודיעין וההתרעה. בעקבות הכשלים המודיעיניים שקדמו למלחמה התבצע תהליך שידוד מערכות משמעותי ביחידות אמ"ן תוך שיפור תהליכים ותפיסות והגברת שיתוף הפעולה בין גופי המודיעין השונים. לצד זאת הושם דגש על פיתוח יכולות התרעה טכנולוגיות ואנושיות, פיתוח מנגנון בקרה והגברת העיסוק בהיכרות עם האויב.
כחלק מחיזוק המודיעין הקרבי, ובמטרה למנוע הפתעה נוספת כמו ביום כיפור, פותחו אמצעי איסוף חדשים, כולל מתחום המזל"טים (שהיו אז בשלבי פיתוח ראשוניים) ואמצעים טכנולוגיים נוספים. הוטמעה תרבות של ערעור והטלת ספק בהערכות מודיעין כדי למנוע קיבעון מחשבתי ("קונספציה").
ניתוח תמונת המצב החדשה נדרש בצה"ל גם אל מול ההסדרים המדיניים שהוגשו בעקבות המלחמה. כך, בין היתר, הושם דגש על היערכות הצבא לקראת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, ולקראת השינויים במערך הפריסה הישראלית בסיני – תהליך שהגיע לשיאו עם פינוי השטח והקמת הבסיסים החדשים בנגב לאחר הסכם השלום ב-1979.
שילוב כוחות ותיאום משופר בין הזרועות
גור לא הסתפק בתחקירי המחדלים, אלא דרש מכל זרועות הצבא ללמוד מהטעויות וליישם את הלקחים בשטח. כך, יזם הרמטכ"ל עבודת מטה מקיפה כדי להבין את הכשלים המבצעיים, המודיעיניים והפיקודיים של המלחמה, באמצעות ועדות בדיקה והפקת לקחים, כאשר הדגש היה על אחריות אישית ומערכתית כאחד. במקביל, נבחנו מחדש נהלי עבודת המטה המטכ"לית, ובפרט תהליך קבלת ההחלטות בדרגים הבכירים, מתוך הכרה בכך ששאננות וחשיבה מקובעת תרמו להפתעת יום כיפור.
במקום ההנחה שרווחה ולפיה מלחמות העתיד יהיו קצרות – כמו במלחמות ששת הימים וסיני – דרש גור להכין את הצבא למערכה ארוכה, בדגש על כושר עמידה, שרידות לוגיסטית ושחיקת האויב לאורך זמן. פועל יוצא של התפישה הזו היה הקמת מסגרות והתאמות מבצעיות כחלק מבניין הכוח המחודש: אל מערך השריון הכניס צה"ל לשימוש טנקים מתקדמים יותר כמו מרכבה סימן 1, לצד חיזוק מערך ההגנה האקטיבית ופיתוח תורת לחימה שמתמודדת טוב יותר עם נשק נ"ט מתקדם. נבנה מערך חי"ר מבוסס יותר, עם דגש על שילוב כוחות ממוכנים עם לוחמה בשטח בנוי והוקמו מפקדות מרחביות לתיאום טוב יותר בין פיקודים וזרועות.
גם בחיל האוויר הוחלט על כמה צעדים משמעותיים לתיקון הליקויים וכך, לאחר שצה"ל חווה אבדות כבדות כתוצאה מהצלחת מערכות הנ"מ המתקדמות של צבאות מצרים וסוריה, גור הוביל לשיפור תו"ל התקיפה של החיל ולשילוב לוחמה אלקטרונית. המטה הכללי גם הכין תוכניות להפעלת חיל האוויר בצורה גמישה יותר מול איומים קרקעיים.
מלחמת יום הכיפורים הדגישה בין היתר את החשיבות הקריטית של כוחות המילואים, וגור פעל לשיפור גם במערך זה, על ידי קיצור זמני גיוס ואימון חירום, עדכון הציוד ושדרוגו, שיפור תנאי השירות למילואימניקים כדי לחזק את המוטיבציה והטמעת השינויים בתורת הלחימה ובאימונים.
כדי לשפר את המוכנות הצבאית, הורה הרמטכ"ל על קיום תרגילים בקנה מידה רחב, המדמים מצבי לחימה אמיתיים, עם דגש על מערכה מתמשכת והתמודדות עם הפתעות טקטיות ואסטרטגיות. בהמשך לאותם תרגילים וגם כחלק מהם, הורה גור לשפר את הסינרגיה בין חיל האוויר, חיל השריון, חיל הים והיחידות המיוחדות, תוך הדגשת היתרון בשיתוף פעולה מתואם.
לצד המוכנות למלחמה כוללת, הבין גור שצה"ל יצטרך להתמודד גם עם לוחמה לא סדירה והכין את הכוחות לתרחישים של עימותים נגד התקוממות ולוחמה זעירה מסוג זה, במיוחד בזירות כמו לבנון ויהודה ושומרון.
את המחיר היקר שילמו (שוב) האזרחים
תחת פיקודו של גור הפך צה"ל לצבא כשיר ומוכן יותר, ששיקם את אמון הציבור בו ואת אמון החיילים בעצמם ובפיקוד. אף על פי שאת פירות השיקום קצרו הרמטכ"לים שבאו אחריו, תרומתו של גור ביצירת תשתית מקצועית וחזקה הייתה קריטית לעיצוב הצבא במעבר ממצב כאוטי של הלם ויאוש לאחר המלחמה, לכדי צבא מוכן יותר למלחמות ולפעולות עתידיות.
המהלכים שהוביל גור עיצבו את צה"ל לשנים קדימה, ובניין הכוח והשינויים בתורת הלחימה שהנהיג תרמו רבות למוכנות הצבא בהמשך, כולל במבצע ליטני (1978) ובמלחמת לבנון הראשונה (1982). צה"ל יצא ממלחמת יום הכיפורים חבול אך מחוזק מבחינה ארגונית ומקצועית, כשהפקת הלקחים והטמעתם הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצבאית, תהליך אשר גור מילא בו תפקיד מכריע.
התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בגידול מאסיבי, מהיר וחסר תקדים של צה"ל. זה כלל את הגדלת מספר האוגדות מ-7 ל-12, את מספר הטנקים – מ-2,100 ל-3,600, ואת מספר הנגמ"שים והזחל"מים – מ-3,450 ליותר מ-8,000. גידול מרשים חל גם בקני ארטילריה ובאמצעי לחימה נוספים, כאשר מרבית אמצעי הלחימה החדשים שנכנסו לשירות היו מהדגמים המתקדמים ביותר, וחלק ניכר מהציוד הישן יצא משירות. כך היה גם בחיל האוויר, שקלט את מטוסי האף-16, אף-15, "כפיר" וכן מסוקי תקיפה מתקדמים ומערכות פיקוד, תקשורת, שליטה ומודיעין (C3I) מתוחכמות, ופלט את הציוד הישן (אורי בר יוסף, "לעולם לא עוד": השפעת מלחמת יום הכיפורים על בניין הכוח של צה"ל", האוניברסיטה הפתוחה).
באשר להיבטי כוח האדם, הצביע ד"ר עמנואל ולד על גידול במצבת חיילי הסדיר במהלך שנות השבעים מ־75,000 ל־180,000, ומ-225,000 ל-370,000 במצבת חיילי המילואים. מרבית הגידול נעשה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וספציפית – במהלך שנת 1974, שבה גדלה מצבת כוח האדם הלוחם בכ-25% בתוך פחות משנה (ד"ר ספראי ופרופ' בן-ארי, "מאחורי הקלעים של הגידול בכוח האדם בעקבות מלחמת יום הכיפורים – ניתוח המנגנונים הארגוניים בין הקטבים", מרכז דדו).
אלא שלהתעצמות זו היה מחיר יקר. נתח תקציב הביטחון מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) זינק בארבע השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים לכ-30%, וחזר לסביבות 20% רק לאחר 1977. הזינוק הזה מומן באמצעות מיסוי גבוה, שהעיק על האזרחים והוריד את רמת חייהם. ככלל, ההקצאות הגדולות לביטחון, לצד העלייה במחירי הנפט, פגעו באיתנות כלכלת ישראל והתוצאה היתה אינפלציה, שהגיעה בשיאה ל-445% ב-1984 וגירעון אדיר במאזן התשלומים (אורי בר יוסף, שם).
