איתורה של האונייה "אלטלנה" בעומק של כ־500 מטרים ובמרחק של כ־20 קילומטרים מחופי ישראל, 78 שנים לאחר הפרשה שטלטלה את המדינה הצעירה, הוא הרבה יותר מתגלית ימית. זו הזדמנות לחזור אל אחד האירועים המורכבים והכאובים בתולדות ישראל – אירוע שבו מחלוקת מדינית וצבאית, שניזונה משנים של יריבות, חשדנות ושנאה פוליטית, הידרדרה לחילופי אש בין יהודים.
בקרבות בכפר ויתקין ובתל אביב נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו עשרות. מאות אנשי אצ"ל נעצרו לאחר מכן, והארגון איבד את מעמדו כמסגרת צבאית עצמאית. למרות הדם שנשפך, העימות לא התפתח למלחמת אחים כוללת.
כדי להבין מדוע התרחשה הפרשה, אי אפשר להתחיל בירי על האונייה. יש לחזור אל העימות הפוליטי והאידאולוגי שקדם להקמת המדינה, אל המעבר ממחתרות לצבא ממלכתי ואל התנאים הקיצוניים שבהם נדרשו מנהיגי המדינה החדשה לקבל החלטות.
מדינה בת חמישה שבועות וצבא שעדיין לא הושלם
ב־22 ביוני 1948 הייתה מדינת ישראל בת חמישה שבועות בלבד. מלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, צבאות ערב לחמו בכמה חזיתות, ירושלים הייתה נתונה במערכה קשה, והמדינה נאבקה על עצם קיומה.
צה"ל הוקם רשמית רק ב־26 במאי. הקמתו חייבה את פירוקם של הארגונים הצבאיים שפעלו בתקופת המנדט ואת הכפפת אנשיהם, נשקם ומערכות הפיקוד שלהם לממשלה ולצבא אחד. זה היה מעבר מורכב: ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י הגיעו אל הקמת המדינה עם מסורות, השקפות, נאמנויות ושרשראות פיקוד שונות.
היריבות בין המחנה בהנהגת דוד בן־גוריון לבין התנועה הרוויזיוניסטית לא נולדה ב־1948. שורשיה נעוצים בעימותים החריפים בין תנועת העבודה לבין זאב ז'בוטינסקי ותנועתו עוד בשנות ה־30. בהמשך החריפו היחסים בעקבות פעולות האצ"ל, התנגדות מוסדות היישוב למדיניותו ותקופות ה"סזון", שבהן אנשי אצ"ל נרדפו ואף הוסגרו לבריטים.
לכן, כאשר הגיעה "אלטלנה" לחופי הארץ, שני הצדדים לא ראו רק אונייה עמוסת עולים ונשק. הממשלה ראתה מבחן לריבונותה ולבלעדיותו של צה"ל; אנשי האצ"ל ראו נשק שנרכש במאמצים גדולים ונועד, לשיטתם, ללוחמיהם ולמערכה על ירושלים. מעל הוויכוח המעשי ריחפה שכבה עמוקה של חוסר אמון.
ההסכם לפירוק האצ"ל והבעיה שנותרה בירושלים
ב־15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, הודיע מנחם בגין על יציאת האצ"ל מן המחתרת ועל נכונות אנשיו להתגייס לצה"ל. ב־1 ביוני נחתם הסכם בין הממשלה הזמנית לבין האצ"ל, שנועד להסדיר את פירוק הארגון, את שילוב אנשיו בצבא ואת העברת נשקו לרשות המדינה.
אלא שההסכם לא פתר את כל המחלוקות. בירושלים, שמעמדה המדיני והמשפטי היה שונה באותה עת ושלא נכללה בתחילה באופן מלא בתחום שלטונה של הממשלה הזמנית, המשיכו יחידות האצ"ל לפעול במסגרת נפרדת. מציאות זו נעשתה חשובה במיוחד כאשר עלתה שאלת חלוקת הנשק שהיה בדרכו לארץ.
"אלטלנה", שהוא שם העט הספרותי של זאב ז'בוטינסקי, נרכשה בידי אנשי האצ"ל באירופה. היא נועדה להביא לארץ עולים, ובהם ניצולי שואה ולוחמים שאומנו באירופה, וכן משלוח גדול של נשק וציוד רפואי.
המקורות נוקבים במספרים שונים במקצת, אך על פי הנתונים המקובלים היו על סיפונה כ־930 עולים ואנשי צוות, וכמות גדולה מאוד של אמצעי לחימה: כ־5,000 רובים, מאות מקלעים ותת־מקלעים, מיליוני כדורים, מרגמות וציוד נוסף. בעיצומה של מלחמת העצמאות היה זה מטען בעל משמעות צבאית עצומה.
ההפלגה בזמן ההפוגה
האונייה הפליגה מצרפת ב־11 ביוני 1948 – היום שבו החלה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. תנאי ההפוגה, שנקבעה בתיווך האו"ם, אסרו על הצדדים להכניס לוחמים ונשק לאזור.
בגין טען כי לא ידע מראש על מועד ההפלגה וכי שמע עליה רק לאחר שהאונייה כבר יצאה לדרכה. מנגד, בממשלה הצטברו דיווחים על כך שאנשי הרכש של האצ"ל באירופה לא העבירו את מלוא השליטה בפעילותם לידי המדינה, כפי שציפו מהם בעקבות הסכם הפירוק.
הגעת האונייה יצרה אפוא מספר בעיות בעת ובעונה אחת: חשש מהפרת ההפוגה הבינלאומית, מחלוקת על הבעלות בנשק, שאלת מעמדן של יחידות האצ"ל בירושלים ומעל הכול – מבחן לשאלה אם במדינה החדשה יכולה להתקיים מערכת צבאית נפרדת לצד צה"ל.
המחלוקת על הנשק
אנשי האצ"ל דרשו כי 20% מהנשק יועבר לכוחותיהם בירושלים. על פי גרסת בגין, הושגה הסכמה בעניין זה. המחלוקת העיקרית נגעה ל־80% הנותרים: האצ"ל ביקש שחלקם יגיע ליחידות שבהן שירתו אנשיו במסגרת צה"ל, ואילו בן־גוריון והממשלה עמדו על כך שהנשק כולו יימסר לצבא ויחולק על פי החלטות הפיקוד המרכזי.
מנקודת מבטה של הממשלה, קבלת הדרישה הייתה עלולה להנציח נאמנויות מפלגתיות בתוך הצבא ולערער את עקרון הממלכתיות. מנקודת מבטו של האצ"ל, לוחמיו כבר הצטרפו לצה"ל, וייעוד הנשק ליחידות שבהן שירתו לא נתפס בהכרח כהקמת צבא מתחרה.
הפער הזה לא היה טכני בלבד. הוא ביטא שתי תפיסות שונות של המציאות, שהתפתחו בתוך אווירה רוויית חשד. הממשלה חששה מניסיון לשמר כוח חמוש עצמאי ואף מאפשרות של מרד; אנשי האצ"ל חששו שהממשלה מבקשת להשתלט על הנשק שרכשו ולדחוק אותם מן המערכה ומהחיים הציבוריים.
כפר ויתקין: ממשא ומתן אל חילופי האש
ב־20 ביוני הגיעה "אלטלנה" לחוף כפר ויתקין. מרבית העולים ירדו אל החוף והחלה פריקת הנשק. במקביל נמשך משא ומתן בין נציגי הממשלה לבין הנהגת האצ"ל, אך הוא לא הביא להסכמה.
הממשלה הורתה לצה"ל לקבל לידיו את האונייה ואת תכולתה. כוחות צבא כיתרו את האזור, ומפקד חטיבת אלכסנדרוני, דן אבן, העביר לבגין אולטימטום שדרש את מסירת האונייה בתוך עשר דקות. פרק הזמן הקצר והנוסח התקיף נתפסו בידי אנשי האצ"ל כהשפלה וכדרישה שאי אפשר לקיים באופן מעשי.
ב־21 ביוני החלו חילופי אש. היו הרוגים ופצועים בשני הצדדים. לאחר שהושגה הפסקת אש מקומית, עלה בגין על האונייה, ו"אלטלנה" הפליגה דרומה לכיוון תל אביב כשעל סיפונה עדיין נשק רב.
ההחלטה להפליג לתל אביב החריפה עוד יותר את חששות הממשלה. בעיר היו אנשי אצ"ל רבים, ובהנהגה חששו שהגעת האונייה לחוף המרכזי תגרום להתקוממות רחבה ולעריקת חיילים מיחידות צה"ל. ואכן, כמה מאנשי האצ"ל שכבר גויסו לצבא עזבו את בסיסיהם ונעו לעבר אזור העימות.
על סף מלחמת אזרחים
בבוקר ה-22 ביוני האונייה הגיעה אל מול חוף תל אביב, סמוך למטה הפלמ"ח בבית האדום. בגין קיווה, ככל הנראה, לחדש את המשא ומתן ולפרוק את הפצועים ואת הנשק. מנגד, בן־גוריון והממשלה ראו בהמשך תנועתה של האונייה סירוב להיכנע למרות המדינה.
כוחות צה"ל והפלמ"ח רוכזו באזור. יצחק רבין, שהיה אז קצין פלמ"ח ומפקד חטיבת הראל, נקלע למטה הפלמ"ח והשתתף בלחימה שהתפתחה במקום. חילופי אש פרצו בין אנשי האצ"ל שעל האונייה ובחוף לבין כוחות צה"ל.
בשעות אחר הצהריים הובא לאזור תותח, וכמה פגזים נורו לעבר האונייה. אחד מהם פגע בה והצית אותה. האש התפשטה, ובשל החשש שהתחמושת תתפוצץ ניתנה הוראה לנטוש את הספינה. האנשים שהיו עליה קפצו למים וניסו להגיע לחוף, לעיתים תחת אש. בסיכום העימותים בכפר ויתקין ובתל אביב נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. עשרות נפצעו.
בגין הורה לאנשיו שלא לפתוח במערכה רחבה נגד צה"ל ולא להיגרר למלחמת אחים. הוראתו הייתה גורם מרכזי בבלימת ההסלמה. גם העובדה שהעימות נותר מוגבל יחסית, שכוחות הצבא לא התפצלו לשני מחנות וששני הצדדים הפסיקו לבסוף את האש מנעה את הפיכת האירוע למלחמה פנימית של ממש, שלא לומר מלחמת אחים.
ההוראה להטביע את אלטלנה
במשך שנים תוארה "אלטלנה" כאונייה ש"טובעה מול חופי תל אביב" ב־22 ביוני 1948. בפועל, היא נפגעה מפגז, עלתה באש ושקעה במים הרדודים סמוך לחוף, אך חלקים ניכרים מגופה נותרו מעל פני הים והפכו למראה בולט מול חופי העיר.
רק מאוחר יותר חולצו שרידי האונייה מן המקום. באוקטובר 1949 הם נגררו מערבה בידי חיל הים והוטבעו במים עמוקים, הרחק מן החוף. השרידים שאותרו כעת הם אפוא אלה שנגררו והוטבעו כשנה וארבעה חודשים לאחר העימות ולא בדיוק בנקודה שבה התרחש הקרב ב־1948.
ההבחנה הזאת חשובה. האונייה שנמצאה במעמקי הים היא עדות מוחשית לפרשה, אך הסיפור ההיסטורי אינו מצוי רק ב"ברזל". הוא נמצא בהחלטות, במחדלי התקשורת, בחוסר האמון ובמהירות שבה ויכוח בין הנהגות הפך לעימות חמוש.
לא סיפור של צד אחד
הוויכוח על "אלטלנה" לא הסתיים עם פיזור העשן. הוא מלווה את החברה הישראלית עד היום, ולא התגבשה בעניינו גרסה אחת המוסכמת על הכול. תומכי בן־גוריון מדגישים, כי ממשלה ריבונית אינה יכולה לקבל את קיומו של כוח צבאי עצמאי, בוודאי בעיצומה של מלחמה קיומית. לשיטתם, עקרון "צבא אחד וממשלה אחת" היה תנאי לקיומה של המדינה, והניסיון לייעד נשק ליחידות המזוהות עם ארגון פוליטי איים על העיקרון הזה.
תומכי בגין והאצ"ל מדגישים את נכונותו של הארגון להשתלב בצה"ל, את תרומתו ללחימה, את הנסיבות המיוחדות של ירושלים ואת מה שהם רואים כאולטימטום בלתי סביר וכשימוש מיותר בכוח קטלני. בעיניהם, אפשר היה לפתור את המשבר במשא ומתן ולמנוע את הירי.
דיון רציני בפרשה חייב להציג את שתי נקודות המבט מבלי לטשטש את העובדות ותוך הצגת מורכבות הפרשה. אין צורך להכריע בכל ויכוח היסטורי כדי לזהות את מנגנון ההידרדרות: יריבות עמוקה, דה־לגיטימציה הדדית, הנחות מחמירות לגבי כוונות הצד האחר, תקשורת לקויה, אולטימטומים ולבסוף שימוש בנשק.
מאלטלנה לרצח רבין
אין מקום להשוואה פשטנית בין פרשת "אלטלנה" לבין רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־4 בנובמבר 1995. ב־1948 התחולל עימות בין ארגון חמוש לבין כוחות המדינה בזמן מלחמה; ב־1995 רצח מתנקש יהודי את ראש הממשלה בשל התנגדותו למדיניותו ולתהליך אוסלו.
אלה אירועים שונים לחלוטין מבחינה היסטורית, מוסדית ומוסרית. עם זאת, שניהם מצביעים על אותו קו אדום: הרגע שבו מחלוקת פוליטית חדלה להיות ויכוח בין אזרחים והופכת לדה־לגיטימציה, לשנאה ולאלימות.
ב־1948 נשקפה סכנה שעימות בין יהודים יהפוך למלחמת אחים. ב־1995 הוכח שאלימות פוליטית בישראל איננה איום תיאורטי. בשני המקרים נמנעה הידרדרות למלחמת אזרחים, אך המחיר ששולם היה כבד והצלקות נותרו לדורות.
החשש הזה קיים גם כיום. בסקר שפרסם המכון למדיניות העם היהודי במלאת 30 שנה לרצח רבין, 52% מהישראלים העריכו כי קיים סיכוי גבוה לרצח פוליטי נוסף של ראש ממשלה או של אישיות ציבורית בכירה. 80% סברו שהרשויות אינן מטפלות במידה מספקת במסיתים מימין ומשמאל. אלה אינם נתונים המוכיחים שרצח פוליטי נוסף עומד להתרחש, אך הם מעידים על תחושת סכנה עמוקה ועל אובדן אמון ביכולתה של המערכת לבלום הסתה ואלימות.
המבחן של מערכת הבחירות
ישראל מתקרבת למערכת בחירות נוספת לאחר שנים של משברים פנימיים ומלחמה רב־חזיתית. המחנות הפוליטיים אינם חלוקים רק בשאלות של מדיניות; לעיתים הם מפקפקים בעצם הלגיטימיות של הצד האחר.
גם בתוך המחנות עצמם גוברים הפיצול, היריבות האישית והשיח המבטל. הרשתות החברתיות מתגמלות ניסוחים קיצוניים, השפלה והאשמות בבגידה. ביטויים שבעבר נחשבו חריגים נעשו חלק שגרתי מן השיח.
אין פירוש הדבר שיש לצמצם את המחלוקת. בדמוקרטיה מותר, ולעיתים אף הכרחי, לנהל מאבק פוליטי חריף. מותר לחלוק על החלטות הממשלה, לבקר את האופוזיציה, להתנגד להסכמים מדיניים ולהיאבק על דמותה של המדינה.
אבל יש הבדל בין ביקורת לבין שלילת הלגיטימיות של היריב; בין מאבק פוליטי לבין הצגתו של המחנה האחר כאויב; ובין זעם ציבורי לבין הסתה לאלימות. יריב פוליטי איננו אויב. הכרעה דמוקרטית איננה מלחמה, והפסד בבחירות איננו היתר לשבירת כללי המשחק. האחריות לשמירת הגבולות מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגים, אך גם על התקשורת, מערכת החינוך, מוסדות המדינה והציבור.
מה נכון לעשות עם "אלטלנה"?
איתור האונייה מעורר דיון בשאלה אם יש להעלות את שרידיה מן המצולות ולהציגם כמונומנט. זהו דיון לגיטימי, אך הוא אינו צריך לעמוד במרכז העיסוק בפרשה. העלאת כלי שיט מעומק של כ־500 מטרים היא מבצע הנדסי מורכב ויקר. מעבר לשאלת העלות, קיים גם חשש שהאונייה תהפוך שוב לכלי במאבק על צדקת אחד המחנות, במקום למוקד של לימוד משותף.
לפני שמעלים את הברזל מן הים, ראוי להעלות את הסיפור אל מרכז השיח הציבורי. יש להרחיב את הוראת הפרשה בבתי הספר ובצה"ל, להנגיש את המסמכים והעדויות, להציג את הגרסאות השונות ולעודד דיון על אחריות, ממלכתיות, גבולות הכוח והדרך לנהל מחלוקת לאומית.
אפשר להקים מאגר דיגיטלי פתוח שירכז מסמכים, מפות, עדויות ותצלומים; לפתח מערכי שיעור המציגים את הדילמות שעמדו בפני שני הצדדים; ולקיים דיונים משותפים בהשתתפות חוקרים ונציגים של המסורות הפוליטיות השונות. מורשת איננה רק אנדרטה. מורשת חיה היא היכולת לקחת אירוע מן העבר, להבין את מורכבותו ולהשתמש בו כדי לקבל החלטות טובות יותר בהווה.
לזכור — ובעיקר ליישם
"אלטלנה" מלמדת עד כמה מהר עלולה מחלוקת קשה, כאשר היא מתנהלת בתוך אווירה של חשד ושנאה, להפוך לעימות חמוש. היא מלמדת גם שמנהיגות מרסנת יכולה לעצור הידרדרות, אפילו לאחר שהדם כבר נשפך. רצח רבין מלמד שאלימות פוליטית אינה מסתיימת תמיד באיום, בכרזה או בקריאה קיצונית. לעיתים היא מגיעה אל ההדק.
הלקח משני האירועים אינו שעלינו לוותר על אמונותינו או לטשטש מחלוקות. הלקח הוא שיש לנהל גם מחלוקת חריפה בתוך גבולות ברורים: נאמנות לכללי הדמוקרטיה, דחיית אלימות והכרה בכך שגם היריב הוא חלק מן הבית המשותף. הספינה נמצאת בקרקעית הים. האחריות להפיק ממנה לקח נמצאת בידינו.
לזכור, ללמוד ולברר את העובדות ולא פחות מכך, ליישם: לדרוש ממנהיגים אחריות, לגנות הסתה מכל מחנה ולשמור על היכולת לחלוק בחריפות בלי לפרק את המדינה. כי מורשת ציונית אינה צריכה למחוק את המחלוקות שבינינו. היא צריכה ללמד אותנו כיצד, למרות המחלוקות, להישאר עם אחד במדינה אחת.
