החלטת ארה"ב להשתתף באופן פעיל במתקפה הישראלית על איראן ולהפציץ את מתקן הגרעין בפורדו, מהווה הזדמנות לבחון במבט היסטורי את הקונפליקט ארוך השנים בהנהגה האמריקאית בין שתי תפיסות עולם – זו הדוגלת בבדלנות וזו הנוקטת בגישה מעצמתית. מיקומה של ארה"ב, בצידו האחר של האוקיאנוס האטלנטי, היווה מאז ומעולם חיזוק לגישה הבדלנית שהעדיפה את האינטרס הפנים-אמריקאי על פני הגררות למלחמות באזורים מרוחקים.
בנאום הפרידה שלו קרא הנשיא האמריקאי הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לנצל את מיקומה הבדלני של ארה"ב ולהימנע ממעורבות בענייני אירופה, אשר לדבריו אינם רלוונטיים לאינטרסים האמריקניים. הגישה הבדלנית גם עוגנה במדיניות החוץ האמריקאית ב־1823 על ידי הנשיא ג'יימס מונרו. מדיניות זו, שזכתה בהמשך לשם "דוקטרינת מונרו", קבעה כי ארה"ב תמנע מהתערבות במלחמות אירופאיות ולא תסבול קולוניאליזם אירופאי. מול גישה זו קולות רבים בהנהגה האמריקאית תמכו בנקיטת קו תקיף ומעורבות בסכסוכים עולמיים, בוודאי בכאלה העלולים לפגוע באינטרסים אמריקאיים.
הפער בין הגישות השונות מתבטא גם כיום, במאבק הפנים-רפובליקני בין אסכולת MAGA ו"אמריקה תחילה" הדוגלת באי התערבות בסכסוכים מעבר לים, לבין עמדת האגף הניצי במפלגה, התומך במעורבות פעילה.
בשורות הבאות אסקור חלק מהאירועים, המלחמות והסכסוכים העולמיים שבהם התערבה ארה"ב במאה השנים האחרונות ואת הגישות השונות של מנהיגיה בהקשר הזה. לראייתי אמנם במקרם רבים היה זה אירוע אקראי שגרר את ארה"ב להיכנס למלחמה, אך בסופו של יום ארה"ב אינה יכולה להמנע – וברוב המקרים גם אינה מעוניינת לעשות זאת – מתפקידה ההיסטורי כמנהיגת העולם החופשי וכמי שמכתיבה את הסדר העולמי.
מלחמת העולם הראשונה: אפקט המברק
ב-16 בינואר 1917 הגיע לשולחנו של שגריר גרמניה בארה"ב, הרוזן יוהאן היינריך פון ברנסטורף, מברק מוצפן שנשלח על ידי שר החוץ הגרמני, ארתור צימרמן. פון ברנסטורף התבקש על ידי שר החוץ שלו להעביר מסר סודי לשגריר הגרמני במקסיקו, היינריך פון אקארדט. במברק, הוסמך האחרון להציע לממשלה המקומית ברית עם גרמניה נגד ארה"ב, במסגרתה יתמכו הגרמנים כלכלית ודיפלומטית במהלך מקסיקני של כיבוש מחודש של המדינות טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה, שהיו בעבר בריבונות מקסיקנית.
המברק והנסיון הגרמני להתערב ביחסים שבין ארה"ב לבין מקסיקו, היו חלק ממהלך גרמני מקיף שנועד לשבור את הקיפאון ששרר בחזית המערבית במלחמה שבין גרמניה לבין צרפת ובריטניה. גרמניה יזמה מלחמת צוללות בלתי מוגבלת והטבעת כלי שייט נייטרליים שימצאו בים, כדי למנוע מהבריטים כל אספקה ובכך להביא לכניעתם.
חששם של הגרמנים היה כי צעד זה עלול לגרור התערבות אמריקאית במלחמה וכדי למנוע זאת, הם ניסו לסבך את ארה"ב במלחמה אחרת משל עצמה. אלא שבנסיונם להצית מלחמה כזאת, תוך שימוש במברק של צימרמן, לא לקחו הגרמנים בחשבון את העובדה שבריטניה ניתקה את כבלי התקשורת הישירים בין גרמניה לארה"ב, ובדרך זו שלט המודיעין הבריטי על התקשורת הטראנס אטלנטית בנתיבים האלטרנטיביים ויירט את המברק. מהלך זה של המודיעין הבריטי והעברתו של המברק לידיעת האמריקאים, היה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל ובעקבותיו ניתקה ארה"ב את קשריה הדיפלומטיים עם גרמניה.
הנשיא וודרו וילסון נבחר אמנם לקדנציה השנייה שלו ב-1916 על בסיס הסיסמה "הוא שמר אותנו מחוץ למלחמה", אלא שמברק צימרמן אילץ אותו לשנות את תפיסתו ולבקש מהקונגרס – ב-2 באפריל 1916, כחודשיים וחצי לאחר יירוט המברק – להכריז מלחמה על גרמניה. החלטת ארה"ב להכנס למלחמה שינתה ללא ספק את ההיסטוריה ולמברק צימרמן היה חלק מכריע בכך, אך אירוע זה לא בא בחלל ריק, שכן הסנטימנט בציבור האמריקאי עוד קודם לכן היה אנטי גרמני.
בין מלחמות העולם: חזרה לגישה הבדלנית
את גישתה האמביוולנטית למעורבות בענייני העולם בכלל ואירופה בפרט, המשיכה ארה"ב גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. מצד אחד הנשיא ווילסון היה זה שקידם את הקמת חבר הלאומים – ארגון המדינות שקם לאחר ועידת השלום בפריז ב-1920 (ואשר הוחלף בהמשך על ידי ארגון האומות המאוחדות) – אך מנגד, במטרה למנוע מלחמות וליישב סכסוכים באמצעות דיפלומטיה, סירב הסנאט האמריקאי לאשר את הצטרפות ארה"ב לארגון, בגלל חשש לאבד ריבונות ולהיגרר לסכסוכים נוספים.
כמה שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1929, לאחר תקופה ממושכת שבה הבנקים בארה"ב הלוו סכומי כסף גדולים ללא בטוחות, התרסקה הבורסה בוול סטריט, באירוע שסימן את תחילת "השפל הכלכלי הגדול" (The Great Depression). שיעור האבטלה בארה"ב זינק לשיאים חדשים, עסקים נסגרו ובנקים רבים התמוטטו. בנסיון להתמודד עם השפל הגדול נקט הנשיא, הרברט קלרק הובר, בשורה של צעדים ובהם חוק "סמוט – האולי", אשר העלה את מכסי הייבוא לארה"ב, מהלך שהיווה נקודת פתיחה להעלאת מכסים כללית ברחבי העולם (ושמזכיר לא במעט את העלאת המכסים האחרונה על ידי הנשיא דונלד טראמפ).
האירועים הללו השפיעו במהירות גם על השווקים באירופה ובעיקר על גרמניה. הכלכלה הגרמנית החלה לקרוס ובינואר 1933 אחד מכל שלושה אזרחים היה מובטל. המצב הכלכלי והייאוש שבעקבותיו, היוו קרקע פוריה לעלייתו של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון.
הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנבחר במקומו של הובר, יישם את מדיניות ה"ניו דיל" שנועדה לייצר שיקום ורפורמה כלכלית, שיחלצו את ארה"ב מהשפל הגדול. על אף העדפתו למדיניות חוץ תקיפה, נותר ממשלו של רוזוולט מחויב למדיניות הבדלנות, על מנת להבטיח את תמיכת הקונגרס במדיניותו הכלכלית. במציאות הזאת אין פלא שבשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, לא אפשרה האווירה בארה"ב מעורבות בעניינים גלובליים והגישה הבדלנית, שהתמקדה בענייני פנים והגנה על אינטרסים כלכליים, נותרה השלטת.
מלחמת העולם השנייה: תגובה לאיום קיומי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיא נאמנה לגישתה הבדלנית, נקטה ארה"ב בעמדה רשמית נייטרלית ונמנעה מלהכנס כצד פעיל למערכה. בשנה הראשונה של המלחמה אפשר הקונגרס האמריקאי למדינות אחרות לרכוש מארה"ב צרכי לחימה רק על בסיס "שלם וקח" (Cash and carry). הנשיא רוזוולט סבר, בעצת יועציו הצבאיים, שבריטניה תובס במלחמה ושתפקיד ארה"ב צריך להתמקד בהגנה על חצי הכדור המערבי.
עמדה זו החלה להשתנות בהדרגה בשנת 1941, כאשר עד לאותה עת עמדו הבריטים, הצרפתים ויתר בעלות הברית בחזית המערכה מול מדינות הציר. בשלהי חודש ינואר באותה שנה הגיע המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, וונדל ווילקי, לביקור בבריטניה אצל ווינסטון צ'רצ'יל. האורח מארה"ב, שתמך במעורבות אמריקנית פעילה יותר במלחמה, נשא איתו מכתב מאת הנשיא רוזוולט ובו מסר של תמיכה בבריטניה. נאומו של צ'רצ'יל לאומה הבריטית, בעקבות זאת, הסתיים בשורות המפורסמות: "אנחנו לא נכשל או נהסס, לא נחלש או נתעייף.. תנו לנו את האמצעים ואנחנו נסיים את המלאכה".
פנייתו של צ'רצ'יל לאמריקה לא נפלה על אזניים ערלות. ב-11 במארס 1941 נחקק חוק החכר-השאל (Lease-Lend), אשר אפשר לנשיא ארה"ב לספק ציוד ומזון למדינות אחרות לשם קידום האינטרסים האמריקניים. בהמשך אותה שנה היווה החוק בסיס לסיוע אמריקאי הולך וגובר – בתחילה לבריטניה בלבד, אך בהמשך גם לברה"מ, אשר הסתייעה בארה"ב באלפי טנקים, משאיות ומטוסים.
עד לשלהי 1941 הצליחה ארה"ב להשאר מחוץ למלחמה, באופן שהתכתב חלקית עם דוקטרינת מונרו הבדלנית, אך תוך מתן סיוע לבעלות הברית. בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר, ביצעה יפן מתקפת פתע על הבסיס האמריקאי באוקיאנוס השקט, בפרל הארבור. מתקפת הפתע, אשר גבתה את חייהם של קרוב ל-2,500 אמריקאים, לוותה לאחר מספר שעות בהכרזת מלחמה מצד יפן על ארה"ב. למחרת היום נשא רוזוולט את "נאום הקלון" ובו הכריז על מלחמה של אמריקה בקיסרות היפנית.
כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה זכורה בתודעה העולמית כקשורה באופן ישיר במתקפת פרל הארבור אולם כפי שהוצג כאן, המעורבות האמריקאית במלחמה החלה באופן הדרגתי כמעט שנה לפני כן. הטראומה והקלון שחשו האמריקאים בעקבות אותה מתקפה, לא אפשרו להם להמשיך ולשבת מנגד.
מעורבות ארה"ב במלחמה – שראשיתה במתקפה על פרל הארבור ואחריתה בהכרעת יפן באמצעות פצצות האטום על הירושימה ונגסקי והכרעת המשטר הנאצי באירופה וביתר חזיתות המלחמה – שינתה ללא הכר את פני ההיסטוריה. במבט לאחור, קשה להעריך אם ארה"ב היתה מתערבת במלחמה לולא אותה מתקפה בדצמבר 1941, אך ניתן לשער שתוצאותיה היו שונות לחלוטין אם אכן הייתה בוחרת במדיניות הבדלנות.
המלחמה הקרה: עידן של התערבות מתמדת
עם תום מלחמת העולם השנייה היו בריטניה וצרפת עסוקות בשיקום הריסותיהן, והמציאות החדשה יצרה עולם דו גושי, המונהג על ידי שתי המעצמות – ארה"ב וברה"מ. שיתוף הפעולה בין שתי האחרונות כנגד האויב המשותף הנאצי, עמעם במהלך שנות המלחמה את המאבק האידאולוגי בין הקומוניזם הסובייטי לבין הקפיטליזם המערבי, אלא שעם הכרעת הרייך השלישי נבטו מחדש שורשי הסכסוך, שמלבד הפערים האידאולוגיים התבטא גם במאבק על חלוקת השלל הטריטוריאלי של השטחים שהיו בשליטה הנאצית, בין המדינות המנצחות.
הצדדים השונים ניסו לחלק ביניהן את שטחי ההשפעה באירופה בוועידת יאלטה ובהמשך בוועידת פוטסדאם שהתכנסה עם תום המלחמה. עם זאת, על אף ההסכמים הפורמליים, רצונה של ברה"מ להרחיב את השפעתה ולהשליט את השיטה הקומוניסטית בעולם, פגש את החשש האמריקאי בדיוק מתסריט כזה ומפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים והקפיטליסטיים שבהם האמינה ארה"ב. חשש זה הוא שהוביל את ארה"ב לנטוש בשנים אלה את מדיניותה הבדלנית.
כל זה היה הרקע לפריצתה של "המלחמה הקרה" שבין הגושים, אשר סופה רק בהתפרקות ברה"מ ונפילת חומת ברלין בתחילת שנות התשעים. בשנות המלחמה הקרה, אימצה ארה"ב את "תיאוריית הדומינו" אשר גרסה כי נפילת מדינה אחת לידי הקומוניזם תפיל בעקבותיה גם את שכנותיה. תיאוריה זו, שגובשה במקור על ידי הנשיא הארי טרומן, הוכרזה בהמשך באופן רשמי על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר ביחס למצב בהודו ובסין.
המאבקים האידאולוגיים שבין הגושים החלו להסלים לעימותים צבאיים בשנות החמישים אולם לא התפתחו למלחמה עולמית, בעיקר בשל מאזן האימה שנוצר בין המעצמות החל בשנת 1949, אז הצטיידה ברה"מ בנשק גרעיני. עם זאת, ארה"ב נקטה עמדה מובהקת שנועדה למנוע את התפשטות הקומוניזם, בין אם במעורבות פעילה בלחימה, או בתמיכה בפרוקסים.
המעורבות האמריקאית בעימות מול הגוש הסובייטי הגיעה לשיאה בשלושה אירועים. הראשון שבהם – מלחמת קוריאה. בשנות החמישים שלחה ארה"ב את צבאה לקוריאה כדי לעצור את פלישת הצפון קוריאנים – שנתמכו על ידי ברה"מ – לדרום המדינה. האמריקנים הצליחו לכבוש את בירת הצפון ונהדפו בהמשך על ידי הצבא הסיני, והקו שנמתח בין הצפון לדרום בתום המלחמה, היווה בהמשך את אחד מקווי הגבול שבין הגוש הקומוניסטי לבין המערב.
לאחר מכן הגיע משבר הטילים בקובה. בראשית שנות השישים התברר לארה"ב שהסובייטים החלו לבנות באי הקריבי שמדרום לה בסיס טילים, ובתגובה הטילו על קובה מצור ודרשו את פירוקו. האירוע, שהסתיים בהסכם בין נשיאי ארה"ב וברה"מ – ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב – איים להתפתח למלחמה ישירה בין שתי מעצמות גרעין.
האירוע השלישי היה מלחמת וייטנאם שהחלה במעורבות אמריקאית וסובייטית במלחמת האזרחים בין הצפון' שהיה נתון להשפעה קומוניסטית' לבין הדרום שהתנגד לו. החל מ-1965 הסתבכה ארה"ב במלחמה ישירה מול צפון וייטנאם אשר הסתיימה רק עשר שנים לאחר מכן בתבוסה אמריקאית ובאיחודה של המדינה תחת שלטון קומוניסטי. התבוסה האמריקאית נצרבה בתודעה הלאומית כטראומטית במיוחד ועיצבה לימים, לא במעט, את המשך יחסה של ארה"ב לסכסוכים באזורים מרוחקים. יחד עם החשש מהסתבכות במלחמה גרעינית, שמשבר הטילים בקובה איים לגרור אחריו, היוו אירועים אלה חיזוק משמעותי לגישה הבדלנית.
בין עיראק לאפגניסטן: דריסת רגל במזרח התיכון
התפרקותו של הגוש הסובייטי וסיומה של המלחמה הקרה בראשית שנות התשעים, הותירה את ארה"ב כמעצמה היחידה בעולם, עובדה אשר אילצה אותה לנטוש שוב את העמדות הבדלניות ולהסתגל לסביבה הגלובלית החדשה שאותה הובילה, במקרים רבים עם קואליציה בינלאומית שגיבשה. תחת המציאות הזאת החלה ארה"ב להתערב בסכסוכים במקומות שונים בעולם ובמיוחד במזרח התיכון ובאסיה. הדוגמה הראשונה הייתה במלחמת המפרץ הראשונה: בשנים 1991-1990 נימקה ארה"ב את הובלת הקואליציה הבינלאומית, אשר לחמה בעיראק ושחררה את כווית מפלישתה, בהפרה של החוק הבינלאומי על ידי סדאם חוסיין, באיום על יציבות אספקת הנפט העולמית ובהגנה על אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים.
מלחמת המפרץ השנייה (מלחמת עיראק), בין השנים 2003 ל-2011, היתה המשכה של קודמתה, אך הפעם נועדה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, אשר איים על שלום העולם ושכלפיו נטען כי החזיק בנשק להשמדה המונית. לאחר הפלת המשטר הוסיפו ארה"ב וכוחות הקואליציה שגיבשה להלחם בעיראק נגד כוחות גרילה מקומיים, במהלך שהצביע על התרחקותה המוחלטת של ארה"ב מגישתה הבדלנית.
במקביל לקחה על עצמה ארה"ב תפקיד משמעותי במלחמה בטרור – מערכה בעלת מאפיינים גלובליים, שעליה הכריז הנשיא ג'ורג' בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר. פיגועים אלה שינו באופן דרמטי את תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאית ובעקבותיהם החלה ארה"ב לרדוף אחר ארגונים ומשטרי טרור ברחבי המזרח התיכון ובעיקר אחרי אל-קאעידה ומנהיג הארגון אוסמה בין-לאדן. בהמשך פלשה ארה"ב לאפגניסטן במטרה להפיל את שלטון הטליבאן, שאירח את אל-קאעידה, האחראי לפיגועים שזעזעו את אמריקה. המטרה המוצהרת של המלחמה הייתה השמדת תשתיות טרור ומניעת פעולות טרור עתידיות.
התקיפה באיראן: מסר ברור לעולם
במשך שנים ארוכות הכריזה ארה"ב, תחת הנהגת מספר נשיאים, כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. הצהרה זו נאכפה חלקית, בעיקר בדרכים דיפלומטיות ובהטלת סנקציות כלכליות על משטר האייתולות. אלא שרק עם החלטתה של ישראל לתקוף ישירות את איראן ואת תשתיות הגרעין שלה בחודש יוני האחרון, נאלצה ארה"ב לחצות את הרוביקון ולקבל החלטה משמעותית – וכנראה תקדימית בעשרות השנים האחרונות – להצטרף ללחימה של בת ברית כנגד מדינת אויב. המסר שהעבירה ארה"ב לכל העולם באמצעות תקיפת מתקן הגרעין בפורדו היה ברור: אנחנו מעדיפים פתרונות מדיניים או הסכמים, אבל לא נחשוש להשתמש בכוח צבאי כאשר אינטרס אמריקאי, או עולמי, נתון לאיום משמעותי.
בסיכומו של דבר, ההיסטוריה של כניסת ארה"ב למלחמות אזוריות ועולמיות נעה בין הקצוות של הגישה הבדלנית, המעדיפה לטפל רק באינטרסים אמריקאיים פנימיים, עד לקצה האחר של הסקאלה – התנהגות מעצמתית, המכתיבה את הסדר העולמי ולא חוששת להתערב בסכסוכים אזוריים, גם כאלה המרוחקים מאוד מאמריקה.
ההתערבות האמריקאית במהלך השנים התבססה תמיד על שיקולים שנתפסו כמשרתים אינטרסים אמריקאיים, אך גם על שיקולי יציבות עולמית, בהיבטים כלכליים ואידאולוגיים. עם זאת, פעמים רבות נגררה ארה"ב לקונפליקטים שבהם נמנעה מלהתערב בתחילה, כתוצאה מאירועים משמעותיים (פלישת עיראק לכוויית, הפלת מגדלי התאומים, מברק צימרמן).
בחינת רצף הסכסוכים האזוריים והעולמיים שבהם התערבה ארה"ב לבסוף, מחייב את המסקנה כי גם אם היתה להתערבות עילה נקודתית, היא משקפת תפיסה מעצמתית השואפת להכתיב את כללי המשחק העולמיים וגוברת בסופו של דבר על הכוחות הבדלניים. או כלשונו של ווינסטון צ'רצ'יל: "תמיד משתנה מסלול ההיסטוריה על ידי משהו, אם לא על ידי ספק מסוים – כי אז על ידי מברק שנקלט".
