ביום חמישי 19 בפברואר 2026 כינס הנשיא טראמפ את מועצת השלום בוושינגטון למפגש התנעה לתוכנית עשרים הנקודות, המזוהה כתוכנית טראמפ. כדרכו, האדיר הנשיא טראמפ את המועצה וחלק שבחים לחלק מחבריה ומשתתפי האירוע ולא חסך גם בהאדרה עצמית ובכמה הכרזות מופרזות אודות הסכמי שלום שהשיג בפרקי זמן קצרים במיוחד. בהמשך התייחס לרצועת עזה תוך שהוא קובע, כי "המלחמה הסתיימה, להוציא כמה להבות קטנות פה ושם". הנשיא גם העתיר שבחים על אנשיו, המלווים את תהליך מימוש תוכניתו והביע ביטחון בכך שחמאס יתפרק מנשקו, כשהוא מציין שחמאס התחייב להתפרק מנשקו ואם לא יעשה זאת מרצונו ובדרכי שלום, הוא יפורק בכוח.
הנשיא טראמפ גם התייחס לעתיד האו״ם והבטיח שעוד נכונו לו משימות וימים חשובים כארגון משכין שלום וביטחון, אלא שבבחירתו להתייחס לדברים בלשון עתיד ובאמירות המרומזות על תפקידה של מועצת השלום בהקשר זה, תוך התייחסות לפרק הזמן הקצר והיעילות שבה היא תפעל להשכנת שלום ברצועת עזה ובמרומז, גם מעבר לה, שיקף, הלכה למעשה, את הבוז שהוא רוכש לאו״ם ולחוסר יעילותו. באמירתו, או בחזונו לגבי תפקידה של מועצת השלום בסיוע לאו"ם למלא את ייעודו, ניתן לזהות את הייעוד שהוא מבקש למצב את מועצת השלום כתחליף לאו"ם.
אומנם הנשיא טראמפ שהתחייב לכך שארה"ב תתרום 10 מיליארד דולר לתקציב מועצת השלום ולמימוש תוכניתה, הצליח לגייס כמה מנהיגי מדינות לתמוך במועצת השלום ואף להצטרף כחברים בה, תוך התחייבותם להזרים כסף לקופת המועצה, ואפילו הצהרות של חמש מדינות שהתחייבו לשלוח חיילים לכוח הייצוב (ISF); אלא שהפער המסתמן בין ההצהרות הנשגבות והחזון הרעיוני והמעשי לבין המציאות ברצועת עזה הוא לא פחות ממביך, וככל שזה נוגע לישראל, גם מטריד.
הסיכונים של ישראל מהמצב שנוצר
אם הנשיא טראמפ ואנשיו, כמו חברי המועצה, אינם מודעים לפער שבין התכנסות חגיגית וטקסית בוושינגטון לבין המתחולל בין תלי ההריסות ברצועת עזה, או מתעלמים ממנו, הרי שמדובר בבעיה של ממש. במידה שהפער הזה לא ייסגר, או לכל הפחות יצטמצם, ישקעו תושבי רצועת עזה למציאות מתמשכת של חיי מצוקה בתנאים של חבל ארץ חרב ונטול חיוניות ועתיד. ישראל תעמוד למול אתגר ביטחוני מורכב, שעלול להסלים ולהשליך גם על זירות אחרות, בדגש על הגדה המערבית. ובנוסף, היציבות הביטחונית האזורית עלולה להתערער, תוך שחיקה נוספת ומסוכנת ביחסים בין ישראל למצרים ולירדן.
מהותו של הפער שבין החזון, האווירה החגיגית וההצהרות הנשגבות לבין המציאות בשטח, נובע מסירובו המופגן והמוצהר של חמאס להתפרק מנשקו: חמאס מתכחש להבטחות שנתן לפרק את נשקו ומנהיגי הארגון מתחייבים בהצהרותיהם הפומביות להמשיך ולהחזיק בנשק ולהמשיך את המאבק המזוין נגד ישראל עד לסיום הכיבוש, מבלי לציין בהכרח על איזה כיבוש הם מדברים – על הרצועה, או על מדינת ישראל בכלל. האם מדובר רק בכיבוש של 1967, שמא בכיבוש פלסטין שמהנהר ועד הים, חזרה ל-1948 ולעצם הקמתה של מדינת ישראל וזכות קיומה. ההצהרות של מנהיגי חמאס משקפות את אתוס ההתנגדות המזוינת שעדיין ניצב כנדבך איתן של התשתית הפסיכולוגית של הקולקטיב הפלסטיני, שמשמעותו היא גם אי-הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם.
מעבר לכך, חמאס פועל במשנה מרץ לשיקום יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, ממנה מושלים, שרים ובעלי תפקידים אחרים, שבראייתו צריכים להשתלב במערכת השלטונית החדשה, שתופעל על ידי ממשלת המומחים. חמאס דורש לשלב 10,000 מאנשיו במערכי הביטחון החדשים שיוקמו ויופעלו על ידי ממשלת הטכנוקרטים ואפילו מטיל וטו על עצם כניסתו של סאמי נסמאן, מי שמיועד להיות השר לביטחון פנים, לשטח הרצועה וכופה עליו בעצם לפעול מחוץ לשטח הרצועה. מעבר לכך, הנהגת חמאס מתדרכת ומנחה את כל מערך הפקידות המקצועית המופעל על ידו, כיצד לנהוג למול ממשלת הטכנוקרטים ואילו זכויות לתבוע והכול כדי להבטיח שכל המערכים המקצועיים שיופעלו על ידי ממשלת הטכנוקרטים יישארו נאמנים לחמאס וימשיכו לסור למרותו, באופן המקבע את השפעתו.
ואכן, במציאות המתהווה והמתקבעת בכל יום שעובר, חמאס מכין את התשתית ל״יום שאחרי״, ליצירת מנגנוני ההשפעה על אופן תפקודה של ממשלת הטכנוקרטים. למעשה, חמאס משכלל את מודל חיזבאללה המוכר מלבנון. ארגון טרור המכתיב בכוח הזרוע את סדר היום ואת מרחב הפעולה של הממשלה האזרחית. מאחר וחמאס שולט בכל המנגנונים המדינתיים ובהתחשב בעובדה שממשלת הטכנוקרטים לא תוכל לייבא מורים, מהנדסים, רופאים ובעלי מקצוע נחוצים אחרים ממדינות אחרות, ותיאלץ להשתמש בכוח האדם שנמצא ברצועת עזה, הרי שאותו כוח אדם המופעל על ידי חמאס ומזוהה עם הארגון, מחויב לו או חושש מפניו, ימשיך לסור למרות הארגון, גם ביום בו משכורתו תשולם לו על ידי ממשלת הטכנוקרטים.
מי יסכים להילחם בחמאס?
כל אימת שחמאס לא יפורק מנשקו ויחדל מלהיות ישות שלטונית אפקטיבית ונוכחת ברצועת עזה, אין לממשלת הטכנוקרטים כל סיכוי של ממש לבסס משילות אלטרנטיבית לחמאס ולהכשיר את התנאים לתחילת תהליך שיקום הרצועה. אותה עובדה נכונה גם לגבי כוח הייצוב (ISF), שעדיין לא הוקם. אומנם חמש מדינות (קוסובו, מרוקו, אינדונזיה, קזחסטן ואלבניה) כבר הודיעו על נכונותן לשלוח חיילים לכוח המשימה. מצרים וירדן ואפילו מדינות אירופאיות כדוגמת איטליה, הכריזו על נכונותן להכשיר את הפלסטינים המיועדים לשרת במנגנוני הביטחון ברצועת עזה, ואפילו מכרז מקוון לגיוס אנשים למנגנוני הביטחון החדשים כבר פורסם, אלא שאין ולו כוח צבאי אחד שיהיה נכון ומסוגל להתמודד עם חמאס ולפרקו מנשקו ולפרז את רצועת עזה. אין ולו מדינה או ממשלה אחת, הנכונה לשלוח את חייליה להילחם בחמאס. ומאחר וחמאס אינה נכונה לא מתכוון להתפרק מנשקו מרצון, או מכוח שיתוף פעולה עם תוכנית עשרים הנקודות, מדובר בלא יותר מהצגה מביכה.
הסיכוי היחיד לצמצום הפער שבין החזון והכרזות החגיגיות לבין המציאות – הפער שבין הקמת מועצת השלום ויציאתה לדרך לבין תחילתו של תהליך שיקום ושינוי של ממש ברצועת עזה – הוא פירוק חמאס מנשקו וככוח פוליטי ושלטוני ובפירוז רצועת עזה. עדיף יהיה אם הנשיא טרמפ יצליח להוביל את טורקיה, קטר ומצרים לכפות את המהלך על חמאס, אלא שהסיכוי לכך כמעט שאינו קיים. אין לשלוש המדינות הללו, בוודאי שלא לטורקיה ולקטאר, רצון או אינטרס לממש תכלית כזו. האפשרות האחרת היא להורות לצה״ל להשלים את המשימה, שצריכה הייתה להסתיים זה מכבר ושהוגדרה גם כמטרת מלחמה.
בתנאים הקיימים כיום, מדובר במשימה אפשרית לחלוטין, הן בשל חולשה יחסית של חמאס בהשוואה למצבו לפני שנה ושנתיים, הן בשל העובדה שהוא אינו מחזיק עוד בחטופים שלנו – מה שהגביל מאוד את יכולת התמרון והפעולה של צה״ל, והן בשל העובדה שלצה״ל יש כיום תוכנית מלחמה סדורה ומפורטת לביצוע המהלך בפרק זמן קצר יחסית וביעילות, על בסיס הניסיון המצטבר ואיכות המודיעין שברשותו.
להחלטה הזו יוכל הנשיא טראמפ להסכים רק לאחר שימצה את כל האפשרויות האחרות וישתכנע שאין סיכוי למימוש תוכניתו – להגיע לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה ללא הפעלת כוח צבאי, ויבין שלמלאכה הזו יכול רק צה״ל. האתגר הרובץ לפתחה של המנהיגות הישראלית הוא לשקף בפני הנשיא טראמפ והממשל האמריקאי את תמונת המציאות נכוחה, לנטרל או לצמצם את השפעת טורקיה וקטאר על הנשיא ועל הממשל ובעיקר לשכנע את הנשיא ואת ממשלו, שמימוש מטרות המלחמה של ישראל היא גם אינטרס אמריקאי ואינטרס אזורי וכדי לממשן יש לאפשר לצה"ל להשלים את המלאכה.
