תקציר
ההשערה העומדת בבסיס מאמר זה היא שמדינה דמוקרטית היא מצע להיווצרות עימותים אלימים על בסיס אתני, שמנגנוני המדינה אינם בנויים לפתור.
הטענה המרכזית היא כי הדמוקרטיה הליברלית, להבדיל מדיקטטורה, נתונה בפרדוקס ייחודי: היא יוצרת ציפיות גבוהות בקרב מיעוטים אתניים לשוויון ולהכרה לאומית; אך מנגנוניה המובנים – לרבות שלטון החוק והמשפט, חופש הביטוי והרגישות לדעת הקהל – מגבילים את כוח האכיפה שלה באופן מהותי. כתוצאה מכך, נוצר "דד לוק" מבני שבו המדינה הדמוקרטית אינה מסוגלת לדכא את הקונפליקט אך גם לא להביאו לכלל פתרון בדרכים ליברליות מקובלות.
לצורך העניין המאמר בוחן ארבעה מקרי בוחן השוואתיים: המיעוט הבסקי והקטלוני בספרד; הסיקים בהודו; הסכסוך בצפון אירלנד והסכסוך הישראלי-פלסטיני. באמצעות ניתוח השוואתי זה מוצעת מסגרת מושגית של "ריבונות אקטיבית", כחלופה לתפיסת "ניהול הסכסוך". המסקנה היא, כי בהיעדר נכונות של הצד הרדיקלי לפשרה ריבונית, המצב הנתפס לפיו "אין פתרון" אינו כישלון; הוא עשוי להיות בסיס האסטרטגיה הריאליסטית היחידה העומדת בפני דמוקרטיה ליברלית.
האשליה הליברלית והמציאות הא-סימטרית
מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, ובפרט בשנות ה-90, לאחר המלחמה הקרה, הספרות האקדמית התמקדה ביחסי הפנים של מדינות לאום ובתפיסה אופטימית שלפיה דמוקרטיזציה, שגשוג כלכלי והרחבת זכויות האדם יובילו בהכרח לריכוך ואף לדעיכה של עימותים אתניים-לאומיים. תפיסה זו, שתכונה כאן "האשליה הליברלית", נשענה על שלושה אדנים מרכזיים: ראשית, ההנחה לפיה הכלה אזרחית והענקת שוויון זכויות פורמלי תפחית ניכור ותעקור את הבסיס לרדיקליזם; שנית, ההנחה שצמיחה כלכלית ויצירת רווחה משותפת תיצור אינטרסים משותפים ותשכך מוטיבציה לבדלנות; והשלישית, שהסדרים חוקתיים פלורליסטיים – אוטונומיה תרבותית, שלטון עצמי מקומי ונאמנות כפולה יציבה – יאפשרו ניהול של הזהויות הנפרדות בתוך המסגרת הריבונית הקיימת.
אלא שההנחות האופטימיות הללו התבררו כמוטעות מיסודן. כך ככל שמדובר במקרים בהם התנועה האתנית אינה שואפת לשילוב, אלא לעצמאות ריבונית מלאה. לא מדובר בכישלון יישומי גרידא, אלא בכשל מבני הנובע מאי-התאמה מהותית בין הלוגיקה הפנימית של המשטר הדמוקרטי לבין הדינמיקה של קונפליקטים אתניים קיצוניים. השאלה שאנו מבקשים לבחון היא: מדוע, דמוקרטיות ליברליות אינן מסוגלות להכריע קונפליקטים מסוג זה?
הטענה של מאמר זה פשוטה בניסוחה אך מורכבת בהשלכותיה: הדמוקרטיה הליברלית מכילה בתוכה פרדוקס מבני המוביל ל"דד לוק" מתמשך בניהול קונפליקטים אתניים חריפים. מחד גיסא, הכלים הדמוקרטיים עצמם, כגון חירויות אזרחיות, חופש ביטוי וחופש התאגדות, מוענקים גם לתנועות אתניות הנאבקות בשלמות המדינה. מאידך גיסא, הרגישות הדמוקרטית לדעת הקהל, לביקורת שיפוטית ולביקורת בינלאומית, מגבילה את כוח האכיפה שהמדינה רשאית ומסוגלת להפעיל. כתוצאה מכך, הדמוקרטיה מצויה תדיר "מאחורי העקומה" – חופשיה במידה המספקת להזין את הקונפליקט, אך מוגבלת במידה המונעת ממנה להכריעו.
כדי לבחון טענה זו, נשתמש בארבעה מקרי בוחן מרכזיים ברי השוואה: הבסקים והקטלונים בספרד – דמוקרטיה מערבית קלאסית עם מיעוטים אתנו-לשוניים חזקים; הסיקים בהודו ומקרה קשמיר -הדמוקרטיה הגדולה בעולם עם קונפליקטים אתניים-דתיים מורכבים; הסכסוך הקתולי-פרוטסטנטי בצפון אירלנד – קונפליקט אתני-דתי שהוכרע לבסוף באמצעות הסכמה רחבה; והמקרה הישראלי-פלסטיני כמקרה מרכזי לדיון. חשוב להדגיש, כי הניתוח מבקש לנתק בשלב זה את המשתנה הדתי מן המשתנה האתני הטהור, כדי לאפשר בחינה ממוקדת של הפרדוקס הדמוקרטי.
ציפיות גבוהות, אכיפה נמוכה
הפרדוקס המרכזי של הדמוקרטיה הליברלית בהתמודדות עם קונפליקטים אתניים ניתן לניסוח כדלקמן: ככל שהמדינה דמוקרטית יותר, כך ציפיות המיעוט האתני גבוהות יותר, ובהתאמה כך קשה יותר למדינה לאכוף פתרונות. הדמוקרטיה יוצרת מחויבות לשוויון פורמלי בפני החוק, לחופש ביטוי ולהתאגדות, לביקורת שיפוטית על פעולות הרשות ולריסון הכוח השלטוני. ערכים אלה, מטבעם, מגבילים את הכלים שהמדינה רשאית להפעיל נגד תנועות אתניות, גם כאשר אלה חותרות תחת יסודות ריבונות המדינה ומאיימות עליה.
במקביל, המסגרת הדמוקרטית עצמה מעצימה את ציפיות המיעוט. בדמוקרטיה ליברלית, מיעוט אתני אינו רק "נסבל" – הוא בעל זכויות, בעל ייצוג פוליטי, ובעל גישה לערכאות השיפוט ולתקשורת חופשית. מציאות זו יוצרת נרטיב של "שוויון ראוי", המגביה את רף התביעות נגד המדינה. כאשר מיעוט קטלוני חווה פריחה כלכלית, אך נעדר ריבונות לאומית, הוא מפרש זאת לעצמו ולאחרים כנסיבה של "דיכוי" לא חרף המסגרת הדמוקרטית, אלא דווקא מכוח הציפיות שהיא יוצרת. הפסיכולוגיה הפוליטית של קבוצות מיעוט בדמוקרטיות מצביעה על כך שעצם ההבטחה הדמוקרטית מגבירה את הדיסוננס בין ציפייה לבין מציאות.
אל מול ציפיות אלה ניצבת מגבלת האכיפה. בדמוקרטיה ליברלית, המדינה מתקשה להפעיל כוח הדרוש לשם דיכוי התקוממות אתנית. ביקורת שיפוטית, תקשורת חופשית, ארגוני זכויות אדם ולחץ בינלאומי – כל אלה מגבילים את יכולת הדיכוי של תנועות בדלניות. המסגרת הדמוקרטית עצמה מקנה לאותן תנועות כלים להגנה: גישה לערכאות, חופש פרסום, ייצוג פוליטי והגנה מפני מעצר שרירותי. לפיכך, ממשלה דמוקרטית הנוקטת צעדים נגד תנועה אתנית מצטיירת כנוגדת את הערכים שבשמם היא פועלת.
הפועל היוצא מכך הוא שהדמוקרטיה לכודה בין שני קטבים: היא אינה יכולה לדכא ביעילות, אך היא גם אינה יכולה לשאת ב"מחיר" הפוליטי של ויתור ריבוני. זהו ה"דד לוק" המבני. המדינה מוצאת עצמה מגיבה, ולא יוזמת; מכבה שריפות, ולא מכריעה. הסטטוס קוו נמשך, ועמו העלויות הכלכליות, הביטחוניות והחברתיות.
"מעגל האלימות הדמוקרטי"
תופעה ייחודית לדמוקרטיות בניהול קונפליקטים אתניים היא מה שניתן לכנות "מעגל האלימות הדמוקרטי". דמוקרטיה, כאשר היא נדרשת לפעול נגד תנועה אתנית אלימה, מפעילה כוח "במנות קטנות" – לא משום שאין לה יכולת צבאית, אלא בשל המגבלות החוקתיות, השיפוטיות והתקשורתיות המונעות ממנה להכיל את ההשלכות של הפעלת כוח הדרוש לדיכוי מחאות אלימות. ואולם, כוח מינימלי, כפי שהוכח פעם אחר פעם, אינו מרתיע, אלא מעורר ומעודד המשך התקוממות. הוא גדול דיו כדי לייצר נרטיב של "קורבנות" ו"דיכוי" בקרב המיעוט ובקרב הקהילה הבינלאומית, אך קטן מכדי לשנות את המשוואה הצבאית-אסטרטגית של הצד הבדלני.
ממשלות דמוקרטיות מסתבכות בלוגיקה הזו: פעולה נקודתית, שבדרך כלל כוללת מעצר מנהיגים, סגירת ארגונים, או הגבלת פעילותם – מייצרת גיבורים ורוממות רוח בצד השני; אי-פעולה מתפרשת כחולשה ומזמינה הסלמה; והפעלת כוח מלא מעוררת סערה פוליטית ובינלאומית העלולה לפגוע בלגיטימיות השלטון עצמו. כך, הממשלה הדמוקרטית מגיבה במינון של כוח שאינו מספיק להכרעה. הקונפליקט נמשך. האלימות מחזירה אלימות בעצימות מדורגת, אך לעולם אינה מגיעה לנקודת הכרעה.
כמובן שהמעגל הזה לא מתקיים במשטרים אוטוריטריים: סין בטיבט, ברית המועצות בניסיונות ההתמרדות של המיעוטים האתניים שלה – אלה הפעילו כוח ללא הגבלה ועמדו מול ביקורת ציבורית מבית רק בשוליים. הסיכוי לניצחון מוחץ של המדינה האוטוריטרית היה גבוה יותר, גם אם המחיר ההומניטרי המיידי היה עצום. הדמוקרטיה, לעומת זאת, נמנעת מ"ניצחון מוחץ" מכוח מחויבותה הערכית, ובכך, באופן פרדוקסלי, מאריכה את סבלם של שני הצדדים.
הפרדוקס החוקתי: זכויות כנשק
מישור נוסף, עמוק יותר, של הפרדוקס הדמוקרטי מצוי במישור החוקתי-משפטי. מדינות דמוקרטיות מחויבות לעקרון השוויון בפני החוק, המעוגן ברוב החוקות המודרניות ובמגילות זכויות האדם הבין-לאומיות. עיקרון זה מחייב יחס שווה לכל אזרח ללא הבחנה על בסיס גזע, דת או מוצא אתני. ואולם, במקום בו קבוצה אתנית עושה שימוש ציני בזכויות דמוקרטיות, כמו חופש הביטוי, חופש ההתאגדות וההצבעה החשאית – על מנת לחתור תחת עצם קיומה של המדינה, מתגבש "פרדוקס חוקתי" בעל השלכות נורמטיביות ומעשיות מרחיקות לכת.
המדינה נדרשת להגן על זכויות האזרח של יחידים הפועלים לביטול הריבונות המגנה עליהם. כל ניסיון להגביל את פעולתם נתפס כפגיעה בחירויות הליברליות היסודיות. בתי המשפט, המחויבים לעקרון השוויון ולחופש הביטוי, נוטים להתיר ביטויים בדלניים, גם כשהרטוריקה שלהם אלימה, וליתן משקל ל"הקשר" ול"מידתיות" גם כשכוונותיהם האנטי דמוקרטיות ברורות. תקשורת חופשית מעניקה במה לנרטיב המיעוט, לעיתים ללא הקשר מספק ולעיתים מתוך מניעים אידאולוגיים. ארגוני זכויות אדם, אשר באופן רגיל משרתים אינטרסים לגיטימיים, מגדירים לא אחת כ"הפרת זכויות" כל פעולת אכיפה שהמדינה נוקטת נגד פעילות בדלנית.
הניסיון הגרמני וה"דמוקרטיה המתגוננת"
תורת המשפט החוקתי הגרמנית, שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה כתגובה לעליית הנאציזם באמצעים דמוקרטיים, טבעה את המונח "דמוקרטיה מתגוננת". תפיסה זו גורסת כי לדמוקרטיה אין חובה להעניק הגנה חוקתית לכוחות המבקשים להחריבה. החוק היסודי בגרמניה מאפשר פסילת מפלגות אנטי-דמוקרטיות, הגבלת חופש הביטוי של מי שפועל נגד הסדר החוקתי החופשי, ואף שלילת זכויות יסוד ממי שמנצל לרעה את החירויות הדמוקרטיות. ואולם בפועל, גם בגרמניה, גם בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות, בתי המשפט נוטים לפרש מגבלות אלה בצמצום רב, מתוך מחויבות עמוקה לחירויות יסוד. הפרשנות המרחיבה של "חופש ביטוי", ומנגד הפרשנות המצמצמת של "שלילת ריבונות", יוצרות מגבלה אופרטיבית משמעותית: קיים קושי להוכיח "שלילה ממשית" של המשטר בטרם התבסס האיום.
מחקרים רבים מצביעים על קשר בין אופן תגובת השלטון לבין דפוסי ההסלמה האתנית באותה מדינה. כך, לדוגמה, רפאל זריצקי (1989) מציג טיעון פלורליסטי שלפיו תגובת השלטון המרכזי להסלמה בדרישות אתניות עשויה להוביל להקצנה אתנית מוגברת. מקום שבו הממשלה פועלת באופן חסר רגישות לחלוטין ומסרבת לנהל משא ומתן בתום לב עם הנהגת המיעוט האתני, עשויה הנהגת המיעוט לנטות לקיצוניות; ואולם, יש המראים כי טיעון זה נכון בטווח הקצר אך שגוי בטווח הארוך.
קונפליקט מתמשך בעצימות נמוכה ("סכסוך קפוא") מייצר מגוון עלויות כלכליות ישירות ועקיפות: תקציבי ביטחון גבוהים מן הנדרש במדינה המצויה בשלום; פגיעה בדירוג האשראי ובאטרקטיביות למשקיעים זרים; "בריחת מוחות" של אנשי מקצוע הבוחרים לעזוב; עלויות הזדמנות של כוח אדם מיומן המשרת בצבא; פגיעה בתיירות ובסחר בין-לאומי; וכן נזק לבריאות הנפשית של האוכלוסייה, שלו עלויות כלכליות מדידות. מחקרים כלכליים השוואתיים מראים כי מדינות המצויות ב"קונפליקט בעצימות נמוכה" במשך עשרות שנים מציגות פערי צמיחה משמעותיים לעומת מדינות בסביבה גאו-פוליטית דומה הנהנות מיציבות.
ואולם, הבעיה עמוקה יותר מסך הוצאות הביטחון. "ניהול הסכסוך" יוצר תמריצים פוליטיים שהם בהכרח לא מיטביים. אליטות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות עלולות לפתח אינטרס ישיר בהמשך הסטטוס קוו – אם כתעשיית ביטחון הנהנית מתקציבי חירום, אם כפוליטיקאים המשתמשים באיום הביטחוני לגיבוש קואליציות, ואם כביורוקרטיה שחלקים שלמים שלה תלויים בניהול הסכסוך. כלכלת "הסכסוך הקפוא" יוצרת, במרוצת הזמן, "בעלי עניין" בהמשכתו – תופעה שהספרות הכלכלית-פוליטית מזהה כ"כלכלה הפוליטית של הסכסוך".
מנגד, ראוי להציג בכנות גם את עלויות ההכרעה. פתרון ריבוני מוחלט, כגון הביטול ההודי של סעיף 370, כרוך בעלויות ראשוניות גבוהות: עימות צבאי, תגובות בין-לאומיות ושיבושי כלכלה. בטווח הבינוני הוא עלול אף לחייב השקעות ממשלתיות כבדות בפיתוח ובמוסדות השלטון. השאלה הכלכלית האמיתית אינה "כמה עולה הפתרון?" אלא "מהי נקודת ה-break-even": באיזה שלב העלות המצטברת של ניהול הסכסוך עולה על עלות ההכרעה?
פוליטיקה מבית בשירות אויבים מחוץ
ואילו בישראל, בהתחשב בהיקף תקציבי הביטחון, בנזק הכלכלי שנגרם ממחזורי עימות מאז 1948, ובאובדן השקעות ומסחר עם מדינות שסירבו לנרמל יחסים בשל הסכסוך, נראה כי נקודת איזון הכדאיות – The break-even הכלכלית הגיעה כבר לפני עשורים. הסטטוס קוו אינו "זול"; הוא כרוך בעלות ניכרת ומתמשכת. בעיה מרכזית בדמוקרטיות, שאינה קיימת במשטרים אוטוריטריים, היא מנגנון ה"ווטו הפנימי". בדמוקרטיה, קבוצות רוב אינן מגובשות בהכרח סביב עמדה ריבונית אחת. קואליציות שלטוניות משקפות פשרות בין קבוצות שונות, וביניהן קבוצות שעמדותיהן לגבי הטיפול בקונפליקט האתני שונות תכלית שינוי. פיצול זה יוצר מנגנון "ווטו" פנימי: כל קואליציה ממשלתית ממוצעת בדמוקרטיה מערבית תכלול קבוצות ה"ממתנות" את הגישה לקונפליקט, בין אם מטעמים אידאולוגיים, כלכליים (לרבות עסקים הנהנים ממסחר עם האוכלוסייה הבדלנית) או בין-לאומיים (לרבות לובי של מדינות זרות).
מצב זה בא לידי ביטוי חריף במיוחד מקום שבו מתקיים קיטוב פוליטי עמוק. דמוקרטיות מקוטבות מוצאות עצמן לא רק מגיבות לאיום הבדלני מבחוץ, אלא אף נאבקות מבית על ההגדרה הבסיסית של האיום. כאשר מפלגות אופוזיציה מציגות כל צעד ממשלתי נגד תנועה אתנית כ"ריאקציונרי", "גזעני" או "אנטי-דמוקרטי", הממשלה מוצאת עצמה בוחנת כל פעולה באמצעות פריזמת ניהול הקואליציה – ולא באמצעות פריזמת האינטרס הלאומי.
הדמוקרטיה, באמצעות חופש העיתונות, עשויה לייצר "גיבורים" מן המיעוט הנלחם. תנועה בדלנית שמנהיגיה נעצרים, שמוסדותיה נסגרים ושאנשיה נהרגים בפעולות ביטחוניות, זוכה לחשיפה פומבית, להד רחב ולאהדה בין-לאומית. בתקשורת הדמוקרטית, ה"דוד" (המדינה) נלחם ב"גוליית" (המיעוט הנרדף). נרטיב זה, אף מקום שבו הוא מעוות, מצמצם עוד יותר את מרחב הפעולה הממשלתי.
משטר אוטוריטרי פועל ללא "גיבורים". אין עיתונות חופשית שתתאר את מייסד ה-ETA כגיבור חופש; אין בית משפט עליון שיבחן את חוקיות הגירוש; אין ארגוני זכויות אדם מקומיים שיבקרו את מדיניות הסגר. הדיכוי האוטוריטרי, בשל חסינותו מביקורת ציבורית, עשוי להיות מושלם באופן שאינו יוצר נרטיב-נגד. הדמוקרטיה, מטבעה, מייצרת תמיד נרטיב-נגד לפעולותיה. זהו יתרונה המוסרי, אך גם אחת מחולשותיה הטקטיות המרכזיות.
לחץ בין-לאומי על דמוקרטיות בניהול קונפליקטים אתניים מהווה גורם מגביל עצמאי ובעל משקל. ארגוני האו"ם, בית הדין הבין-לאומי לפשעים, ומדינות שכנות בעלות עניין – כל אלה מגבילים את מרחב הפעולה של הדמוקרטיה וממסגרים פעולות אכיפה בשיח של "הפרת זכויות אדם". משטרים אוטוריטריים, להבדיל, נהנים לרוב מחסינות רחבה יותר מפני ביקורת בין-לאומית: בסין בטיבט וברוסיה בצ'צ'ניה מתקיים לחץ בין-לאומי, אך השפעתו על המדיניות מוגבלת. לדמוקרטיות מערביות, לעומת זאת, הביקורת הבין-לאומית יקרה מדי מבחינה דיפלומטית, כלכלית ותדמיתית. הפועל היוצא הוא כי הדמוקרטיה שבה ומוצאת עצמה מוגבלת. מגבלות אלה עשויות, בין היתר, להקל על מיעוט אתני להקים ארגונים מחתרתיים בלתי חוקיים הפועלים בשיטות אלימות.
ההבחנה בין "דמוקרטיה מנהלת" לבין "דמוקרטיה שורדת" היא הבחנה מושגית מרכזית. הדמוקרטיה המנהלת היא זו הפועלת על פי ההנחה הליברלית הקלאסית: כל בעיה ניתנת לניהול בכלים ליברליים, וכל קונפליקט ניתן לפתרון באמצעות מגעים, זכויות ושגשוג. זוהי דמוקרטיה שאינה שואלת את עצמה "מהם גבולות האפשר?" אלא "כיצד ננהל בצורה טובה יותר?". הדמוקרטיה השורדת, לעומת זאת, מוסיפה על מנגנוני הניהול את שאלת הריבונות: "כיצד אנו שומרים על תנאי קיומנו?". זוהי דמוקרטיה המבינה כי עצמאות קיומה אינה מובנת מאליה, וכי היא מחייבת שמירה אקטיבית ומתמדת.
מלכודת הדה-צנטרליזציה: הבסקים והקטלונים
ספרד לאחר דיקטטורת פרנקו מהווה אחד המקרים המובהקים לבחינת הפרדוקס הדמוקרטי. עם המעבר לדמוקרטיה בשנות ה-70, ניסתה ספרד "לקנות" שקט וייצוב פוליטי באמצעות מתן אוטונומיה נרחבת לאזורים ההיסטוריים – חבל הבסקים וקטלוניה. החוקה הספרדית משנת 1978 הקימה מערכת של "קהילות אוטונומיות" אשר העניקה סמכויות רחבות במגוון תחומים, לרבות חינוך, תרבות, משטרה מקומית ושפה רשמית נפרדת.
הרציונל היה ליברלי ואינטואיטיבי: אם תתאפשר לבסקים ולקטלונים ניהול ענייניהם התרבותיים, ואם יתאפשר להם לשגשג כלכלית בתוך המסגרת הספרדית, הרדיקליזם הבדלני ידעך. ואכן, בטווח הקצר נראה כי הפתרון הצליח: מספר תומכי ה-ETA (ארגון הטרור הבסקי שנאבק לעצמאות מלאה) ירד, המשק הקטלוני שגשג, ורוגע יחסי שרר.
ואולם, בחינה מדוקדקת של הניסיון הספרדי מגלה שיעור כפול ומורכב. מחד גיסא, השילוב בין לחץ צבאי ומשטרתי חסר פשרות לבין שיתוף פעולה מודיעיני בין-לאומי, ובפרט עם צרפת, הביא בסופו של דבר לפירוק ה-ETA בשנת 2018. הצלחה זו לא נבעה מנדיבות האוטונומיה, אלא ממדיניות אכיפה עקבית: חקיקה אנטי-טרוריסטית נחושה, שיתוף פעולה משפטי בין-לאומי להסגרת פעילים, הפעלת מערך מודיעין מתוחכם שחדר לשורות הארגון, ואיסור מפלגות פוליטיות שהוכחה זיקתן לטרור – צעדים חריגים שהתבססו על תורת הדמוקרטיה המתגוננת. ה-ETA לא פורקה מרצון, אלא כתוצאה מתשישות ביטחונית.
מאידך גיסא – וכאן הלקח המרכזי – המבנה האוטונומי שנוצר הוליד ישויות בדלניות חדשות ומסוכנות יותר. קטלוניה מייצגת את הצד האפל של הדה-צנטרליזציה. במהלך עשרות שנים ניצלו האליטות המקומיות בקטלוניה את הסמכויות האוטונומיות כדי לבנות מערכת חינוך נפרדת המעצבת זהות קטלונית ייחודית, תקשורת עצמאית בעלת נרטיב פרו-בדלני, ומנגנונים ממשלתיים בעלי אופי ריבוני למחצה. כאשר הגיעה השעה, נעשה שימוש בתשתיות אלה לצורך קיום, בשנת 2017, משאל עם על עצמאות – אף שזה הוכרז בלתי חוקי על ידי בית המשפט החוקתי הספרדי.
תגובת ספרד הייתה תערובת בלתי עקבית: צעדים משפטיים (הפעלת סעיף 155 לחוקה, המאפשר התערבות מרכזית בממשל האזורי, מעצר מנהיגים והגשת כתבי אישום), לצד היסוס פוליטי ופיצול בציבור הספרדי עצמו. הדמוקרטיה הספרדית גילתה כי ככל שהעניקה יותר סמכויות לדרג המקומי ללא פיקוח ריבוני הדוק, כך גבר התיאבון לפירוק המדינה. הנדיבות יצרה תשתית לבדלנות.
הלקח המשפטי-מדיני שניתן להפיק מן המקרה הספרדי הוא מהותי: אוטונומיה טריטוריאלית עשויה לשמש פתרון יציב רק כאשר היא מלווה בשלושה מנגנונים מחייבים: עליונות ברורה של החוק הפדרלי על החוק האזורי; פיקוח משפטי ענייני על פעולות הממשל המקומי; והבטחת נאמנות מובנית של האליטות המקומיות למדינה. בהיעדר אלה, האוטונומיה הופכת מפתרון לבעיה בפני עצמה – "מלכודת האוטונומיה". הדמוקרטיה הספרדית "קנתה" שלום קצר ויצרה מוקד בדלני חדש.
הדמוקרטיה הלוחמת: הסיקים בהודו ומקרה קשמיר
הודו מהווה מקרה ייחודי ומאיר במיוחד לבחינת האפשרויות הפתוחות בפני דמוקרטיה גדולה בהתמודדות עם מיעוטים אתניים-דתיים. הודו היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, מדינה פלורליסטית ורב-לאומית, ואתר קונפליקטים אתניים עמוקים הנמשכים מאז עצמאותה בשנת 1947. שני מקרים מרכזיים רלוונטיים לניתוחנו: הסיקים בפנג'אב והמאבק בקשמיר.
הקונפליקט הסיקי בפנג'אב (שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת) היה מן החריפים שחוותה הדמוקרטיה ההודית. תנועת "חאליסטאן" ביקשה הקמת מדינה סיקית עצמאית. הממשלה ההודית ניסתה תחילה מגוון פתרונות: ועדות לבחינת תביעות, הצעות לריבונות עצמית מוגבלת וניסיונות גישור. ואולם, הרדיקלים בתנועה הסיקית, שהתבצרו ב"מקדש הזהב" באמריצר, לא הסכימו לפשרה. בסופו של דבר, ממשלת אינדירה גנדי נקטה בשנת 1984 פעולה צבאית ישירה ("מבצע כוכב כחול") לחיסול המרכז הבדלני. המחיר היה עצום: מאות הרוגים, נזק בלתי הפיך לסמל דתי מרכזי ורצח ראש הממשלה גנדי על ידי שומרי ראש סיקים. ואולם הקונפליקט, לאחר שנים קשות נוספות, הוכרע בסופו של דבר: חאליסטאן לא הוקמה, ופנג'אב שבה ושולבה לתוך הודו הדמוקרטית.
המקרה הקשמירי מציג דינמיקה שונה. קשמיר, אזור שהצטרף להודו בנסיבות שנויות במחלוקת בשנת 1947, זכה לסעיף 370 בחוקה ההודית – הסדר אוטונומי חריג שאפשר לקשמיר לשמור על חוקה נפרדת ולהגביל את תחולת החוק ההודי. סעיף זה, שתוכנן כ"זמני", הפך בפועל ל"מנוף משפטי לבדלנות": הוא שימש לחיזוק זהות נפרדת, לעיכוב פיתוח כלכלי ולשימור תלות באליטות מקומיות הקשורות לפקיסטן.
בשנת 2019, תחת ממשלת נרנדרה מודי, נקטה הודו צעד דרמטי: ביטול חד-צדדי של סעיף 370 והחלת מלוא החקיקה ההודית על קשמיר. בית המשפט העליון ההודי אישר פה אחד את הביטול, תוך קביעה כי מדובר בסמכות חוקתית לגיטימית של הפרלמנט. מבחינה משפטית בין-לאומית, המהלך ההודי מהווה תקדים חשוב: דמוקרטיה רשאית לבטל הסדרי אוטונומיה שהוקמו בעבר, ובלבד שהביטול נעשה במסלול חוקתי תקין. הביטול חייב את החלת מלוא החקיקה ההודית, הענקת שוויון זכויות מלא לכל תושבי קשמיר (לרבות נשים ומיעוטים שנפגעו ממסורות מקומיות) ופתיחת הדלת להשקעות כלכליות רחבות.
הניסיון ההודי מלמד כי דמוקרטיה יכולה, ולעיתים אף חייבת, להשתמש בכלים משפטיים וצבאיים קשיחים כדי לבטל מוקדי כוח בדלניים. עם זאת, חשוב לציין את התנאים שאפשרו זאת: קונצנזוס פוליטי רחב בקרב הרוב ההודי, תמיכה ציבורית עמוקה ומנהיגות פוליטית שהייתה נכונה לשאת במחיר הפוליטי (ביקורת בין-לאומית וחיכוכים דיפלומטיים עם פקיסטן). אלה הם תנאים שאינם מתקיימים בכל דמוקרטיה, ובמיוחד לא בדמוקרטיות מפוצלות פנימית.
מן הניסיון ההודי ניתן ללמוד שיעור עמוק על הפרדוקס הנבחן: גם הדמוקרטיה הגדולה בעולם, על אף מחויבויותיה הפלורליסטיות, לא הצליחה "לפתור" את הקונפליקט הקשמירי בדרכים ליברליות-הסכמיות במשך שבעים שנה. כאשר הגיעה ההכרעה, היא נעשתה בכוח פרלמנטרי (ביטול חוקתי) ובכוח צבאי (פריסה מוגברת בקשמיר בעת הביטול).
צפון אירלנד – הסכמה שאינה כניעה
הקונפליקט בצפון אירלנד בין הקהילה הקתולית-לאומנית, המזוהה עם הרפובליקה האירית, לבין הקהילה הפרוטסטנטית-יוניוניסטית (המזוהה עם שמירת הקשר לבריטניה) מכונה "הצרות" (The Troubles). הוא נמשך מסוף שנות ה-60 ועד להסכם יום שישי הטוב (Good Friday Agreement) בשנת 1998, ועלה בחייהם של יותר מ-3,500 בני אדם.
הייחוד של הקונפליקט הצפון-אירי לענייננו מתבטא במספר מאפיינים מהותיים. ראשית, שני הצדדים מצויים בתוך מסגרת דמוקרטית: בריטניה היא מן הדמוקרטיות הוותיקות בעולם, ואף הרפובליקה האירית – שגבולה עם צפון אירלנד שימש עורק חיים לפעילי ה-IRA – היא מדינה דמוקרטית. שנית, הקונפליקט כלל לא רק מרכיב אתני, אלא גם מרכיב דתי ומרכיב היסטורי של קולוניאליזם בריטי. שלישית, ההסכם שהושג, אשר לא היה "ניצחון" של אף צד, מהווה לדעת רבים ניסוי חי בניהול קונפליקט אתני בדמוקרטיה תוך כיבוד שני הנרטיבים.
בריטניה הפעילה במשך שנים מגוון כלים: צבאי (נוכחות גדולה של חיילים בצפון אירלנד ומבצעים ביטחוניים), חקיקתי (חוקי חירום, מעצר מנהלי ובתי משפט ללא מושבעים בעבירות טרור), ומדיני (ניסיונות שיח עם מפלגות מתונות). התוצאה לא הייתה "פתרון" של הקונפליקט; הפערים הזהותיים לא נפתרו, אלא התגבשה תוצאה שניתן לכנותה "ניהול מוסדי" של הסכסוך.
הסכם יום שישי הטוב, שנחתם בשנת 1998 לאחר שנים של משא ומתן, אינו מחסל את הקונפליקט הזהותי, אלא ממסד אותו: הוא יצר ממשלה שיתופית שבה שני הצדדים חייבים לשתף פעולה, אפשר לאזרחי צפון אירלנד להחזיק באזרחות אירית וגם בריטית, והכיר בזכותם של הצדדים לביטוי תרבותי ייחודי. אשר לאפשר את ההסכם, על פי ניתוחים מחקריים רבים, לא היה "ניצחון" ליברלי של שיח וסובלנות, אלא שילוב של שני גורמים: האפקטיביות הגוברת של מאמצי הביטחון הבריטיים שהכניסו את ה-IRA לתשישות טקטית, ושינוי בחשבון האסטרטגי של שין פיין (הזרוע הפוליטית של ה-IRA) שהבינה כי הנסיבות הדמוגרפיות והפוליטיות מחייבות שינוי אסטרטגיה.
הלקח מן המקרה הצפון-אירי לענייננו הוא עמוק: ה"פתרון" לא היה פתרון ליברלי קלאסי. הוא לא חיסל את הזהויות הנפרדות, לא פתר את שאלת הריבונות (הקשר של צפון אירלנד לבריטניה עדיין שנוי במחלוקת), ולא נבע ממחוות דמוקרטיות בלבד. הוא היה תוצאה של שאיפה ל"אי-הכרעה" מוסדית בצירוף כוח אכיפה מספק שסייע ליצור את התנאים לפשרה. ועדיין, הברקזיט ושאלות גבול האי מחדשים שוב ושוב כי ה"פתרון" הצפון-אירי הוא שביתת נשק זהירה, ולא שלום מוחלט.
המקרה הישראלי-פלסטיני – ניהול כסיכון מצטבר
המקרה הישראלי-פלסטיני מהווה את מוקד הניתוח, ומשתלב בבהירות מיוחדת בתוך המסגרת התיאורטית שפותחה. יובהר מראש כי הניתוח מתמקד אך ורק במשתנה הדמוקרטי – היחס בין משטר דמוקרטי לבין קונפליקט אתני – ובמכוון מניח בצד, בשלב זה, משתנים נוספים הייחודיים לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ובהם המרכיב הדתי-אסלאמי, הקשר לציר האיראני, הממד הגלותי-קולוניאלי שיש המציגים, וההיסטוריה הייחודית של הציונות ושל ההתנחלויות. מיקוד זה אינו מתעלם מאותם משתנים, אלא מבקש לבחון תחילה את הלוגיקה הדמוקרטית הבסיסית.
שני עשורים של מדיניות "ניהול הסכסוך" הסכמי אוסלו, ועד ל"הפרדה" ו"ניהול הסכסוך הכלכלי" – נשענו על הנחת עבודה ליברלית בסיסית: שיפור ברמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ינטרל, למצער בחלקו, את הרדיקליזם. ההנחה הייתה כי אם אנשים יהיו עסוקים בפרנסה, בחינוך ילדיהם ובבניית כלכלה, יעדיפו יציבות על פני עימות. הנחה זו לא הייתה חסרת בסיס: בתקופות של שגשוג כלכלי יחסי אכן ירדו מדדי האלימות. ואולם, הניסיון לימד כי הקשר בין כלכלה לביטחון מורכב יותר מכפי שנדמה.
מדיניות "כלכלה תמורת שקט" בעזה ובחלקים מיהודה ושומרון נכשלה, למצער בגרסתה הפשוטה. המשאבים הכלכליים שימשו לא אחת לבניית תשתיות טרור: מנהרות לחימה, רכישת נשק וגיוס כוח אדם לארגוני טרור. ההסבר לכך טמון בלוגיקה המנוסחת כאן: מקום שבו הציפייה הלאומית-ריבונית היא למדינה ולא לאוטונומיה מנהלית, "כלכלה טובה" אינה מספקת. היא נתפסת לכל היותר כנחמה זמנית, ולא כתחליף לשאיפה הלאומית. רבים יבחרו, בתנאים של לאומיות חריפה, בקורבנות כלכליים אם אלה יקדמו מטרה לאומית הנתפסת כנשגבת.
ניסיון ההתנתקות מעזה בשנת 2005 מהווה דוגמה מובהקת לכשל של גישת "ניהול הסכסוך" בגרסתה הקיצונית: ויתור ריבוני חד-צדדי בתקווה לשינוי דינמיקה. מבחינה משפטית, ההתנתקות ביקשה ליצור הפרדה פיזית וריבונית בין ישראל לבין רצועת עזה. ישראל הוציאה את כוחותיה ואת מתיישביה, מתוך תקווה שתסתיים אחריותה הבין-לאומית על המרחב. תחת שקט, קיבלה ישראל שלטון חמאס בשנת 2007, אשר הפך את עזה לבסיס טרור, משגר טילים ומרכז לתשתיות צבאיות תת-קרקעיות.
מבחינה משפטית בין-לאומית, ההתנתקות יצרה אנומליה: ישראל טענה כי אין לה עוד אחריות על עזה (בהיעדר נוכחות צבאית קבועה ובהיעדר שליטה פנימית), ואולם הקהילה הבין-לאומית המשיכה לראות בה "כוח כובש" בשל שליטתה בגבולות, במרחב האווירי והימי ובהיבטים מסוימים של החיים האזרחיים. נוצר מצב ביניים: ישראל אחראית מבחינה בין-לאומית, אך חסרת יכולת משפטית ומעשית להשפיע על המתרחש בתוך הרצועה. קרי: כל החסרונות הריבוניים, ולא כל היתרונות.
המקרה הישראלי ממחיש, בבהירות מיוחדת, את טיעון המאמר: בכל פעם שהדמוקרטיה הישראלית ניסתה "פתרון" ליברלי-הסכמי (אוסלו, התנתקות, "כלכלה תמורת שקט"), התוצאה לא הייתה שלום, אלא יצירת תשתיות לאומניות-צבאיות חדשות אשר בהמשך שימשו נגד ישראל עצמה. זוהי, בדיוק, הדינמיקה שהמסגרת התיאורטית המוצעת מנבאת.
אחת הטענות הנפוצות בזכות "ניהול הסכסוך" (בניגוד להכרעה) היא הטיעון הכלכלי: הסטטוס קוו, יקר ככל שיהיה, עדיין זול יותר ממלחמה או ממעורבות כוחנית נמרצת. ניתוח מאקרו-כלכלי ארוך טווח.
עקרונות "הריבונות האקטיבית"
בטרם אסביר את המונח "ריבונות אקטיבית", ראוי שאקדים ואדגיש מה הוא אינו כולל. ריבונות אקטיבית אינה תמיכה בדיכוי כוחני של מיעוטים. היא אינה קריאה להפרת זכויות אדם בין-לאומיות. היא אינה שלילה של הזכות לזהות תרבותית, לשפת המיעוט, או לביטוי פוליטי לגיטימי. היא אינה פטרנליזם לאומי השולל מן המיעוט את ביטויו.
ריבונות אקטיבית, כפי שהיא מוגדרת כאן, היא תפיסה שלפיה מדינה דמוקרטית אינה צריכה ואינה יכולה להיות "ניטרלית ערכית" ביחס לשאלת עצם קיומה. היא רשאית ואף חייבת להגדיר גבולות ברורים לשימוש חתרני בזכויות דמוקרטיות, ולאכוף את ריבונותה באופן אקטיבי, יזום ומתמיד, תוך שמירה קפדנית על מסגרת חוקית ודמוקרטית.
ניתן לנסח את עקרונות הריבונות האקטיבית כמספר פרמטרים מפעילים.
- עיקרון ראשון: הצבת גבולות ברורים לשימוש חתרני בזכויות. הדמוקרטיה המתגוננת אינה שוללת את חופש הביטוי; היא אוסרת על ניצולו לצורך הפיכת כלי הדמוקרטיה לנשק להשמדת הדמוקרטיה. בפרקטיקה, משמעות הדבר היא חקיקה ברורה המגדירה קו אדום: מה מותר כפוליטיקה (גם קיצונית) ומה אסור מכיוון שהוא מוגדר כחתירה פעילה תחת הריבונות.
- עיקרון שני: אחידות נורמטיבית. המדינה מיישמת את חוקיה באופן אחיד בכל שטחה ולכל אוכלוסייתה, ואינה מאפשרת אזורים שבהם חל משטר נורמטיבי שונה.
- עיקרון שלישי: שימוש יזום, ולא רק תגובתי, בכלי כוח חוקיים. המדינה אינה ממתינה להסלמה ואז מגיבה; היא מאתרת מוקדי בדלנות בשלב מוקדם ומפעילה כלים כלכליים, משפטיים וביטחוניים בטרם יתעצמו.
- עיקרון רביעי: חיזוק לכידות פנימית. הריבונות נשענת בסופו של דבר על קונצנזוס אזרחי. מדינה שבה הרוב מפוצל סביב עצם שאלת הזכות על הטריטוריה מאבדת את היכולת המוסרית לאכוף. חיזוק הלכידות הפנימית – לאומית, אזרחית וחברתית – הוא חלק בלתי נפרד מן הריבונות האקטיבית.
- עיקרון חמישי, ואולי המהותי ביותר: ויתור על "אשליית הניטרליות". מדינה הניצבת בפני קונפליקט קיומי אינה יכולה להרשות לעצמה עמדה של "מידת שתי הפנים". עצמאות ריבונית אינה "עמדה פוליטית" בין עמדות; היא תנאי קיום. ריבונות אקטיבית מחייבת ממשלות דמוקרטיות לוותר על הנוחות הפוליטית של "ניהול" ולהכריע בשאלה: מהם הגבולות שהמדינה לא תאפשר לחצות.
נקודה חיונית בניסוח המסגרת היא כי ריבונות אקטיבית אינה מייצגת חולשה. "אין פתרון כפתרון" אינה אמירה ניהיליסטית של ייאוש, אלא אמירה ריאליסטית בדבר גבולות האפשר של הדמוקרטיה הליברלית. מקום שבו מדינה דמוקרטית מגיעה למסקנה כי אין פתרון הסכמי-ליברלי לסכסוך מסוים, עליה להסיק מכך לא ייאוש, אלא צרכים אופרטיביים: (א) שמירה יזומה על הסטטוס קוו באופן אקטיבי ולא פסיבי; (ב) מניעת התחמשות של התשתיות הבדלניות; (ג) חיזוק מוסדות הריבונות עצמה; (ד) שמירה על "יכולת ההכרעה" כאשר ייווצרו תנאים נוחים יותר.
בהקשר זה, שמירת הסטטוס קוו אינה "אינספירציה פוליטית" ואינה אמורה להיות כזאת, אלא אסטרטגיה אקטיבית. ריבונות אקטיבית, לעומת זאת, משמעה כי המדינה מזהה שאין פתרון זמין, ולפיכך מכוונת את מאמציה לשימור יכולת הפעולה העתידית שלה.
מדמוקרטיה מנהלת לדמוקרטיה שורדת
לאחר בחינת הפרדוקס הדמוקרטי, המקרים ההשוואתיים והניתוח המבני, הגיעה העת לנסח בבהירות את המסקנה. "אין פתרון כפתרון" אינו רק תגלית פסימית; הוא עיקרון ריאליסטי בעל ערך אסטרטגי.
בסכסוכים אתניים שבהם התנועה הרדיקלית אינה מבקשת פשרה טריטוריאלית אלא חותרת לביטול הריבונות עצמה, אין בנמצא פתרון מדיני-ליברלי במובנו הקלאסי. אוטונומיה, ריבונות עצמית חלקית והסדרי ביניים אינם נתפסים על ידי הצד הרדיקלי כנקודת סיום, אלא כשלבים בתהליך מתמשך של בניית ישות מדינתית מתחרה. ניסיון העבר, הן בדמוקרטיות מערביות והן בדמוקרטיות רב-אתניות, מלמד כי ויתורים מוסדיים מסוג זה אינם מרסנים את הדינמיקה הבדלנית, אלא לעיתים אף מעצימים אותה באמצעות יצירת תשתיות שלטוניות, חינוכיות ותודעתיות נפרדות.
קביעה זו אינה שקולה לאמירה ניהיליסטית. משמעותה היא כי אין פתרון הסכמי-ליברלי כולל לסכסוך מסוג זה. היעדר פתרון מדיני אינו בהכרח כישלון מדיניות, אלא הכרה מפוכחת במגבלות האפשר של הדמוקרטיה הליברלית כאשר היא ניצבת מול אתגר קיומי. במצבים אלה, שימור מודע של הסטטוס קוו אינו ביטוי לקיפאון, אלא אסטרטגיה ריבונית מחושבת שמטרתה למנוע החמרה, לבלום התבססות של ישות עוינת, ולשמר את יכולת ההכרעה העתידית של המדינה.
ניתן להמחיש זאת באופן סכמטי: קונפליקט אתני בדמוקרטיה מצוי בנקודת שיווי משקל בלתי יציבה. הפתרון הליברלי (פשרה הסכמית) אפשרי רק אם שני הצדדים מקבלים אותו כסיכום. בסכסוכים שבהם הצד הרדיקלי אינו מקבל שום סיכום שאינו מדינה עצמאית, הפתרון הליברלי אינו מושג – לא מחמת מחדל, אלא מחמת היגיון. שמירת הסטטוס קוו האקטיבי היא הדרך היחידה שהדמוקרטיה יכולה לנקוט מבלי לפגוע בעצמה. הדמוקרטיה הליברלית אינה מבטיחה פתרון לכל קונפליקט אתני, ובמיוחד לא לאלה שבהם הצד הרדיקלי אינו מבקש פשרה אלא ביטול ריבונות. במצבים אלה, היעדר פתרון מדיני כולל אינו כישלון, אלא הכרה ריאליסטית במגבלות האפשר. הניתוח ההשוואתי שהוצג – ספרד, הודו, צפון אירלנד וישראל – מלמד כי אין מתכון אחד ואין "פתרון גורף". ה-ETA פורקה לא מאהבת השלום אלא מתשישות. הסיקים שולבו בהודו לאחר פעולה צבאית. הסכם צפון אירלנד נחתם לאחר שנות "שחיקה". קשמיר שולבה לאחר ביטול חוקתי. אף אחד מן הפתרונות הללו לא היה "ליברלי" במובן הצר. כולם שילבו, בצורות שונות, כוח מדינתי עם הסדרים מוסדיים.
האתגר המרכזי של דמוקרטיות במאה ה-21 אינו "כיצד להגיע להסכם בכל מחיר", אלא "כיצד לשרוד ולשמר את מרחב הפעולה לאורך זמן בתוך סכסוך שייתכן שאינו ניתן להכרעה בנסיבות הנוכחיות". אין זו אפסיות; זוהי בשלות אסטרטגית.
תפיסת "ריבונות אקטיבית" שהוצגה כאן אינה דוחה את הדמוקרטיה ואינה מבקשת לנטוש את עקרונותיה, אלא שואפת להבטיח את תנאי קיומה. משמעותה היא ויתור על אשליית הניטרליות הערכית במצבי קונפליקט חריף, והצבת גבולות ברורים לשימוש בזכויות דמוקרטיות כאמצעי חתרני. ריבונות אקטיבית מחייבת הפעלה יזומה, עקבית ובלתי מתנצלת של כוח מדינתי – משפטי, ביטחוני, כלכלי ותודעתי – תוך שמירה על מסגרת חוקית, אך ללא ציפייה לפתרון כולל או לפיוס מלא.
בסופו של דבר, "אין פתרון כפתרון" אינו הכנעה; הוא הצהרה של ריאליזם. המדינה הדמוקרטית מסרבת להיכנע לאשליה הליברלית שלפיה כל קונפליקט ניתן לפתרון באמצעות שיח ונדיבות. היא גם מסרבת ליפול לפיתוי של דיכוי טוטלי שאינו עולה בקנה אחד עם ערכיה. תחת זאת, היא בוחרת בדרך שלישית: ניהול אקטיבי, ריבוני ועקבי, שאינו מחפש "פתרון" אלא "שרידות"; ומתוך השרידות, כפי שעולה מן הלמידה מן המקרים ההשוואתיים, עשויות לצמוח הזדמנויות בלתי צפויות להכרעה.
רשימה ביבליוגרפית
- יערי אריה, אתגר הלאומיות, ספריית הפועלים, 1985.
- בן ישראל קדרון חדווה, שורשי הסכסוך בצפון אירלנד, סקירה חודשית, ספטמבר, 1981.
- בן עמי שלמה, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, ספרית אופקים, עם עובד, 1979.
- משעל שאול, אהרוני ראובן, אבנים זה לא הכול, האינתיפאדה ונשק הכרוזים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1989.
- הראבן אלוף, מלחמות ושלום – ישראל ושכניה הערבים, הוצאת דביר, .1989
- הסכסוך הערבי הישראלי, המרכז לחינוך ותרבות – משרד החינוך. הוצאת מעלות, 1979.
- ליפשיץ משה, הסכסוך הערבי ישראלי, הוצאת אור-עם, 1989.
מקורות באנגלית
- Hechter Michael, In Raphael Zariski, Ethnic Extremism, Comparative politics, April, 1989, p. 256. also see: Note no. 12, p. 270.
- horowits, In Raphael Zariski, Ethnic Extremism, Comparative politics, April, 1989, pp. 184-186.
- Gourevitch Peter A., In Raphael Zariski, Ethnic Extremism, Comparative politics, April, 1989, p. 257, Also see Note no. 15, p. 270
- Heiberg, In Raphael Zariski, Ethnic Extremism, Comparative politics, April. 1989, p. 261. Also see Note no 23, p. 271.
- Rogowski, In Raphael Zariski, Ethnic Extremism. Comparative politics, April, 1989, p. 261. Also see Note no. 24, p. 271.
- Wheelock Wade, The Sikhs, Conflict, 1988, no 2-3, p. 104. 13. Wheelock Wade, The Sikhs, Conflict, 1988, no 2-3, p. 104.
- Janke Peter, Ulster: A Decade of Violence, Conflict studies. no. 108, June, 1979, p. 18.
- Horowitz, D. L. (1985). Ethnic Groups in Conflict. University of California Press.
- Nordlinger, E. A. (1972). Conflict Regulation in Divided Societies. Harvard University Press.
- Hechter, M. (1975). Internal Colonialism: The Celtic Fringe in British National Development. University of California Press.
- Lijphart, A. (1977). Democracy in Plural Societies. Yale University Press.
- Kaufmann, C. (1996). "Possible and Impossible Solutions to Ethnic Civil Wars". International Security, 20(4), 136–175.
- Schmid, A. P. (2004). "Terrorism – The Definitional Problem." Case Western Reserve Journal of International Law, 36(2), 375–420.
- Gurr, T. R. (1970). Why Men Rebel. Princeton University Press.
- Brubaker, R. (1996). Nationalism Reframed: Nationhood and the National Question in the New Europe. Cambridge University Press.
- Esman, M. J. (1994). Ethnic Politics. Cornell University Press.
- McGarry, J., & O'Leary, B. (1993). The Politics of Ethnic Conflict Regulation. Routledge.
- Lapidoth, R. (1997). Autonomy: Flexible Solutions to Ethnic Conflicts. United States Institute of Peace Press.
- Inbar, E. (2009). "Israel's National Security Amidst Unrest in the Arab World." Israel Affairs, 15(4), 445–464.
- Lustick, I. (1980). Arabs in the Jewish State: Israel's Control of a National Minority. University of Texas Press.
- Rouhana, N. N. (1997). Palestinian Citizens in an Ethnic Jewish State: Identities in Conflict. Yale University Press.
- Mandel, M. J. (1993). The Intifada: Zionism, Gender, and Colonial Discourse. Columbia University Press.
- Downes, A. (2008). Targeting Civilians in War. Cornell University Press.
- Kymlicka, W. (1995). Multicultural Citizenship: A Liberal Theory of Minority Rights. Oxford University Press.
- Elster, J. (1989). The Cement of Society: A Study of Social Order. Cambridge University Press.
