אל מול הגינויים הגוברים בעולם ובארץ בנושא "ההרעבה ברצועה", הכרזת צרפת על כוונתה להכיר במדינה פלסטינית ומצבנו המחמיר בזירה הבינלאומית, כמו גם אל מול הקהילות היהודיות בעולם – עולים קולות בישראל הטוענים: "כל העולם כבר נגדנו – שום הסברה לא תעזור".
אלא שזו גישה מסוכנת, פאסיבית, ושגויה מיסודה.
אם מדברים כעת על "שבע זירות לחימה" ולהן מוסיפים את הסייבר, הרי שההסברה היא הזירה התשיעית. נכון, ישראל מתמודדת כיום עם אתגרי ההסברה והדיפלומטיה הקשים והמאתגרים ביותר מאז הקמת המדינה. התקשורת הבינלאומית מציגה שוב ושוב את מצוקת האזרחים ברצועה, רשתות חברתיות מפיצות דימויים קשים ללא הקשר, ואפילו מדינות שהיו ידידותיות כלפינו, כמו ספרד ואירלנד ואולי אף אוסטרליה, לצד קהילות יהודיות רבות וציבורים יהודיים בעולם – מצטרפות למגמה המדינית העוינת.
אבל גם בתוך המציאות הזו יש מה לעשות וקיימים אפיקים שחשוב להיאבק בהם, לא רק כדי לשכנע את העולם אלא כדי לשמר את הלגיטימציה שלנו להגן על עצמנו.
אז מה נדרש לעשות כדי לתקן כאן ועכשיו? ראשית – יש להקים מערך הסברה לאומי חזק שבראשו עומד אדם בעל שיעור קומה, בעל רקע וניסיון, כזה שיהיה כפוף ישירות לראש הממשלה, שיתכלל את המערכה של ההסברה הבינלאומית ויאפשר תיאום ועבודה משותפת בין משרד ראש הממשלה, משרד החוץ, דובר צה״ל, מתאם הפעולות בשטחים וכל הגורמים הרלוונטיים – כולל גופים אזרחיים, תלמידים וסטודנטים, קהילות יהודיות בעולם ועוד.
ההסברה חייבת להיות מתמדת והמשכית ולא רק בסימן התעוררות לקראת משבר. בנוסף, חייבות להיות כל הזמן גם יוזמות "מחוץ לקופסה", משום שבנרטיב (החלש תמיד מנצח) ובכמות (יהודים/ישראלים מול העולם הערבי) אנחנו בנחיתות. יוזמות כמו "סרט הזוועות", לדוגמה, יכולות להיות בגדר משנות תודעה.
דוגמה נוספת למודל פעילות שחורג מהחשיבה המקובלת הוא זה של "מטה ההסברה המרכזי" – עמותה שקמה כבר בשבוע הראשון של מלחמת "חרבות ברזל" ללא כל תשתית והצליחה לגייס משאבים ומתנדבים רבים בארץ ובעולם. העמותה יזמה פרויקטים שונים דוגמת תחרות בין בתי ספר ליצירת ערוצי הסברה צעירים וכן השיקה לאחרונה פרויקט ניסיוני של גיוס בני שירות בארה"ב לפעילות הסברה.
צריך לזכור: המלחמה ברשתות היא משחק של מספרים ואנחנו בנחיתות – לכן דורש הנושא טיפול ממוקד.
לקדם לחזית את המאמץ ההומניטרי
אחד התחומים המרכזיים שבהם נכשלה ישראל בהסברה הוא התחום ההומניטרי. בעוד שהתמונות הקשות מעזה מציפות את המסכים, העולם כמעט ואינו שומע על העובדות שבשטח. ראשית – מאז תחילת המלחמה הוכנסו לרצועת עזה יותר מעשרים אלף משאיות סיוע הומניטרי מישראל, כולל מזון, מים, תרופות ודלק – יותר מכל סיוע שהוזרם לרצועה באותו פרק זמן בעבר.
שנית – מעברי כרם שלום וארז נפתחים שוב ושוב על אף ירי רקטות מצד חמאס, כאשר ישראל לוקחת בכך סיכונים מבצעיים כדי לאפשר הכנסת סיוע.
בנוסף, ישראל מתירה הכנסת דלקים ומים דרך צינורות ומקדמת בניית מתקני התפלה זמניים, למרות חשש ממשי שהם ייפלו בידי חמאס. צה"ל גם פתח מסדרונות הומניטריים, אזורי בטחון וקריאות פינוי מראש כדי להקטין את מספר האזרחים הנפגעים, בעוד שחמאס מונע בכוח מהתושבים להתפנות ומאחסן נשק בבתי חולים, במסגדים ובבתי ספר.
אך הנתון הבולט והמטריד בהקשר זה נוגע למאות משאיות הסיוע שתקועות ימים רבים בצד המצרי של מעבר רפיח – לא בגלל ישראל, אלא בגלל חמאס, המצרים, ולעיתים גם האו"ם. בהקשר זה ישראל אף חשפה תכתובות פנימיות של האו"ם, המעידות על סירוב של סוכנויות סיוע – אם כי לא בקול רם מספיק – לקחת אחריות על חלוקת המזון מחשש להיתפס כמשת"פים.
המשאבים קיימים, אך השתיקה רועמת
בפועל, הסיפור המתמשך של מאמץ הומניטרי אדיר מצד ישראל אל מול התעלמות או שיבוש מצד חמאס והקהילה הבינלאומית, כמעט ואינו בא לידי ביטוי בתקשורת העולמית ובכלל. מדובר בכישלון תודעתי חמור. נכון, איננו קובעים לאמצעי התקשורת על מה לדווח או לא אך יש ערוצים אחרים שיכולם לעשות זאת.
בפועל, דובר צה"ל הוא הגורם היחיד כמעט מראשית המלחמה שניצב בתדירות גבוהה מול המצלמות. אלא שרצוי ונכון שמאמץ ההסברה יהיה אזרחי – במיוחד המאמץ ההסברתי בנושא ההומניטרי – בשיתוף דובר צה״ל אך לא בהובלתו.
איך זה שמדינה עם יכולות מרשימות בתחומים רבים, עם אנשים חכמים ומוכשרים, לא השכילה לקבוע ולהציב דמות של מסביר לאומי? ולא, אין מדובר בראש הממשלה או בדובר צה"ל, אלא באדם רהוט, מבין עניין ובעל ניסיון, סמכותי ויודע שפות, שיוכל להתייצב כל יום בפני התקשורת העולמית ולהציג את עמדת ישראל.
זה גם לא סיפור של כסף. המשאבים הוקצו אך הם אינם מנוצלים. ממשלת ישראל לא השכילה ואינה מצליחה – או שאולי מתחמקת במכוון? – מניהול מושכל והשקעת המשאבים וניתובם להקמתו והפעלתו של מערך הסברה מתואם, רב-שפתי, רב ממדי ורב תחומי, שיאפשר להפיץ בזמן אמת ולאורך כל היום ולאורך כל המערכה מה נעשה ומה באמת מתרחש בשטח.
מאז ראשית המלחמה גם לא מתקיים קמפיין בינלאומית שמסביר את הקשר הישיר בין המצב בעזה לבין מניעת השבת החטופים. וגם בתגובות של ישראל ושל צה"ל לאירועים חריגים או לטעויות שדורשות הסבר, לרוב מדובר בתגובות טכניות ולא במסר ברור ורגשי שמדבר בשפה עולמית.
האתגר שמולו אנו ניצבים איננו נוגע רק ללחימה צבאית נגד חמאס, אלא קשור במערכה רבת קרבות על הנרטיב: מי נתפס כתוקף ומי כמגן, מי לוקח אחריות ומי מפקיר את עמו. אם נפקיר את הזירה ההסברתית, נאבד לא רק תמיכה בינלאומית, אלא גם לגיטימציה פנימית של קהלים חשובים בארה"ב, באפריקה, ובמדינות צומחות במזרח. במצב כזה, צעדים צבאיים בעתיד ייתקלו בחסמים קשים, כולל סנקציות או חרמות, והאויבים שלנו ידעו לכוון בדיוק אל הבטן הרכה הזו.
עצה לפוליטיקאים – לבדוק גם את עצמנו
אחת הסכנות הגדולות למאמץ ההסברתי של ישראל מגיעה לא מהאויב – אלא מבפנים. כי כאשר אישי ציבור ישראלים, לרבות גנרלים או ראשי ממשלה לשעבר, חברי כנסת ושרים, עושים שימוש במונחים כמו "פוגרום", "מחנות ריכוז" או "רעב מכוון", הם לא רק מספקים חומר דלק לתעמולת חמאס – הם מערערים את אמינותה של ישראל בזירה הבינלאומית. אמירות כאלו הופכות לכותרות ראשיות באירופה ובאמריקה, מצוטטות שוב ושוב באו"ם, ומנוצלות כדי להציג את ישראל כמדינה שמודה בפשעים.
גם פוליטיקאים מהימין שמשגרים משפטים לא אחראיים גורמים נזק כבד. יש מקום לדיון פנימי ולביקורת, אך כשמדובר בזירה עולמית שבה מדינת ישראל נאבקת על עצם זכותה להגן על אזרחיה, יש אחריות למילים. ישראל חייבת לקבוע קווים ברורים לדוברים מטעמה, להוקיע אמירות קיצוניות ולוודא שהקול הרשמי משקף אחריות, מוסר ומציאות – לא דמגוגיה.
על ישראל, כאמור, להקים מטה הסברה לאומי מקצועי ומתוקצב שבראשו עומד אדם משמעותי ובעל ניסיון, עם דוברים מרשימים בשלל שפות, תשתית ויכולת שימוש בכלים דיגיטליים מתקדמים. עבודת המטה צריכה להיעשות תוך הסתייעות בוותיקי קהילת המודיעין ומשרד החוץ כגורמים מקצועיים עם ניסיון וידע בשפות.
יש להקפיד על שיתוף תכנים במגוון שפות במדיה החברתית ובערוצים מסורתיים, כולל סרטונים גרפיים של מתקפות חמאס. בנוסף, יש לצאת בקמפיינים בינלאומיים "נושמים" ומידיים על נושא "ההרעבה" תוך הבהרה שאנחנו לא נלחמים באוכלוסייה אלא בחמאס שחולל את טבח 7 באוקטובר, כולל עדויות של פלסטינים על כך שארגון הטרור השולט ברצועה מונע מהם סיוע. לכך יש להוסיף תיעוד בזמן אמת של סיוע הומניטרי שמעוכב על ידי גורמים אחרים והצגתו באמצעות עדויות, מסמכים וצילומים מזמן אמת.
ההסברה הישראלית במלחמת חרבות ברזל אינה קרב אבוד. נכון, מדובר בקרבות קשים במערכה לא שקולה – ודווקא משום כך אסור לנו להפקיר אותה. ההסברה הישראלית לא נועדה לייפות את המציאות, אלא כדי להציג אמת מול שקרים ולשקף התמונה המלאה. בעולם שבו האמת נמדדת לא פעם לפי מי שמציג אותה מהר יותר וחד יותר באמצעים ויזואליים, אסור שישראל תיכנע לשתיקה או לייאוש.
המאבק על הלגיטימיות שלנו להגן על עצמנו הוא מאבק קיומי. לא ננצח בו בלי לדבר, להסביר, ולפעול. בקול ברור, נכון ומאורגן.
