גם בשבוע הרביעי למערכה הצבאית נגד איראן סופה עדיין לא נראה באופק, למרות ההישגים הצבאיים המרשימים והפגיעה הקשה בנכסים צבאיים, שלטוניים ותשתיתיים באיראן. העורף הישראלי, כמו העורף במדינות המפרץ, ממשיך להידרש לשגרת חירום והתגוננות. המשטר האיראני, חבול ומוכה, אך ממשיך לגלות נחישות ודבקות במאמץ לערב מדינות נוספות במלחמה ולהקצות לה את מירב המשאבים, תחת ההנחה שפגיעה בשרשרת ייצור הנפט והספקתו, תייצר את הלחץ על ארה״ב והעולם להפסיק את המלחמה.
לפי תפיסת המשטר האיראני, החרד מהתקוממות נתיניו אף יותר מפני אויביו הישירים, אם הוא יצליח לשרוד עד סיום המלחמה יהיה זה ניצחון. ניצחון כזה יאפשר למשטר לשוב ולדכא בעריצות ובאכזריות רצחנית את כל מי שינסה לנצל את ההזדמנות ולהתקומם נגדו מבית. המשטר ער לחולשות המובנות של המערב, לסלידתו מפני מלחמות ובעיקר את תלותו הכלכלית בהספקה סדירה של נפט במחירים אליו הורגל. מדינות המפרץ מזוהות על ידי המשטר האיראני כנקודת חולשה נוספת של ארה״ב והמערב. ההנהגה האיראנית קולטת בחושיה האזוריים המפותחים את חולשת מדינות המפרץ ואת חששן האמיתי מפני הצטרפות למלחמה נגדה. בכך היא למעשה מנסה להחליש את ישראל על ידי כך שהיא מציגה את ישראל כמי שמבקשת לבסס הגמוניה במזרח התיכון ובמדינות המפרץ, תוך שהיא רותמת את ארה"ב להשגת מטרותיה – בדיוק כמו הנרטיב שהיא מהדהדת ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אותו זיוף ספרותי שפורסם לראשונה בתחילת המאה ה-20 על ידי המשטרה החשאית של רוסיה הקיסרית ומאז אומץ על ידי הנאצים וכל מי שרצה לבסס תיאוריה אנטישמית.
מעצמה אזורית עם עבר אימפריאליסטי
אי אפשר לומר שהניסיון האיראני נוחל כישלון מוחלט. בארה״ב וגם בישראל, גוברים קולות מבקרי המלחמה ותכליתה. הביקורת נובעת ממניעים שונים ומנומקת באופנים שונים. הביקורת בארה״ב ממוקדת בהתנגדות למלחמה שכביכול איננה מלחמתה, כשבדלנים מהימין ופרוגרסיבים מהשמאל קוראים להפסקת המלחמה וממקדים את הביקורת בנשיא דונלד טראמפ ובמעגל יועציו הקרובים – המצדדים בהמשך המלחמה המוצדקת וההכרחית לתפיסתם. לעומת זאת, הביקורת בישראל ממוקדת בשאלות לגבי מטרות המלחמה והסיכוי לממשן, בהיעדר אסטרטגיה ובעיקר בהעדר "אסטרטגיית יציאה" מהמלחמה. חלק מהמבקרים בישראל מזהים את הנחישות של ראש הממשלה להמשיך את המערכה הצבאית עד למימוש מטרותיה, כניסיון הסחה, שתכליתו לטשטש את גודל הכישלון הצורב של ה-7 באוקטובר והכשרת התנאים הפוליטיים לניצחון בבחירות הקרובות ואפילו הימלטות מפני אימת הדין – ביטול משפטו של ראש הממשלה.
אלא שאיראן איננה עוד מדינה במזרח התיכון. מדובר במדינה ענקית בשטחה ובאוכלוסייתה, מעצמה אזורית עם היסטוריה אימפריאליסטית, המונהגת על ידי משטר דתי קיצוני ומהפכני. המשטר הזה מבקש לבסס הגמוניה אזורית, תוך שהוא מונע גם על ידי שנאה תהומית למערב בכלל ולארה״ב ולישראל בפרט ומבקש להשיב לשיעה את כבודה שנרמס ונשדד על ידי הסונה. מערכת הערכים והשיקולים של ההנהגה האיראנית, ובכלל זה מחליפיהם של אלו שחוסלו ומחליפי המחליפים, איננה מתכתבת עם ההיגיון המערבי. קשה להניח מצב בו ההנהגה הנוכחית, או זו שתבוא תחתה מאותו בית יוצר, תיעתר באיזשהו שלב לדרישות האמריקאיות. מעבר לתחושת העלבון וההשפלה הבלתי נסבלות בראייתה של הנהגה זו, מדובר בעצם הישרדותה. בראייתה, כל ויתור משמעותי הוא תחילת הסוף של המשטר. כל ויתור יעצים את הדורסנות האמריקאית, יחזק את ביטחונה העצמי של ישראל ובעיקר ייטע ביטחון בלבבות מיליוני האזרחים שנפשם קצה במשטר והם מבקשים להפילו.
לפיכך, הנחת העבודה המתבקשת היא שסיום המלחמה בהצלחה, משמעותו שינוי המשטר. בהחלט ייתכן, ואפילו סביר להניח, ששינוי של המשטר יתחיל בשינוי במשטר הנוכחי. השינוי במשטר יבוא לידי ביטוי בעצם החלשתו עד לרמה של חוסר יכולת להתאושש ולבנות את יכולותיו מחדש, עד להכשרת התנאים להתקוממות מבית והפלתו. מכאן שמדובר למעשה במשחק בזמן – מצד אחד יש מדינות דמוקרטיות שראשיהן מוגבלים בקדנציה ונתונים ללחצים של מתנגדיהם ומצד שני יש שלטון שאדיש לזמן ולא מוגבל על ידו. אך העמקת הפגיעה במשטר וביכולת העמידה והתפקוד שלו והקמה וביסוס של מנגנון פעולה ליום שאחרי המלחמה, כזה שיוכל לשמר את ההישגים ולהבטיח את התוצאה הנדרשת לעתיד לבוא – יארוך זמן. המנגנון היעיל שנדרש לשינוי רדיקלי של המצב דורש ניטור רובוסטי שיאפשר חשיפה מיידית של כל ניסיון לשיקום יכולות ומנגנון תגובה מהיר יעיל וקטלני, שידכא כל ניסיון כזה בעודו באיבו, ואם צריך אז גם בתוספת של גביית מחיר נוסף מהמשטר ונכסיו. המשטר האיראני מודע לכך היטב ומנסה לשחק בכלי החזק שלו – בזמן.
שכנותיה של איראן יידרשו ביטחון לדורות
חשוב יהיה לעזור לאופוזיציה האיראנית להתארגן ולהתעצם באמצעות הספקה של כסף, אמצעי לחימה, אמצעי קשר, הדרכות ואימונים וגם בהיערכות למעטפת צבאית תומכת ליום פקודה, שתאפשר לו לעמוד במאמצי ההתקוממות נגדו.
ארה״ב תידרש לנסוך בקרב מדינות המפרץ את הביטחון המוחלט בכך שהיא תמשיך לעמוד לצידן גם אחרי חילופי השלטון באיראן ולאפשר להן לשנות את אסטרטגיית הגידור המסורתית שלהן. הן יצטרכו לקבל תחושת ביטחון ולהפיג את החשש העמוק מפני איראן וזרועותיה הארוכות. רכיב קריטי במענה כזה הוא עידודן לקידום ארכיטקטורה אזורית חדשה ונמרצת, כשישראל היא חלק משמעותי בה, ושיהיה בה כדי לבסס חגורת מגן אזורית וציר אפקטיבי ומאיים מאוד כלפי איראן. הארכיטקטורה האזורית החדשה הזו צריכה לכלול את האגן המזרחי של הים התיכון – יוון וקפריסין, לחבר בין הודו לאירופה ובהזדמנות זו גם לצמצם את שאיפותיה ההגמוניות של טורקיה, שעלולות לשבש מהלך כזה. במסגרת הארכיטקטורה האזורית הזו צריך יהיה גם לייצר מענה יצירתי לסוגיה הפלסטינית, שיתחיל בהכשרת התנאים למימוש תוכנית עשרים הנקודות ברצועת עזה, שמשמעותו היא בין היתר פירוק חמאס ופירוז הרצועה ובהרחבת המנדט של מועצת השלום (BoP) גם לשטחי הרשות הפלסטינית באיו״ש.
סוג של משטר נאמנות שיכשיר את התנאים לישות מדינתית פלסטינית אחראית ומתפקדת ובעיקר מתוקנת (Revitalized PA), שתשתלב במבנה אזורי במודל של פדרציה פלסטינית רופפת, שהמרחב הערבי כולו פתוח בפניה.
לצורך כך יהיה ראוי לשקול את האפשרות להרחבת המנדט של מועצת השלום גם לאיראן. מנגנון הניטור והפעולה לדיכוי ניסיונות השיקום של המשטר הנוכחי, בהנחה שיוותר על מכונו, יופעל בהנחיית מועצת השלום כדוגמת כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) המתוכנן לפעול ברצועת עזה.
לפי שעה איראן טרם הוכרעה, גם חמאס לא. ההישגים מרשימים ומניחים את התשתית להכרעה המתחייבת. במקרה של איראן, משמעותה של ההכרעה היא דיכוי המשטר והחלשתו, שלילת כל יכולת או ניסיון שלו להשתקם והכשרת התנאים להפלתו. במקרה של חמאס, משמעותה של ההכרעה היא פירוקו הארגון כישות שלטונית וצבאית מאורגנת, בשטח שנותר בשליטתו במערב הרצועה, והכשרת התנאים למימוש תוכנית עשרים הנקודות. אלא שבשלב זה נכון שהמאמץ יתמקד באיראן. מיצוי ההישגים באיראן ישפיע בהכרח על חמאס ועל חיזבאללה ויקל את המלאכה מול שני ארגוני הטרור שיאבדו את פטרונם האיראני. כדי למצות את ההישגים מול איראן, ישראל תצטרך לשמור את ארה״ב לצידה ולזכור תמיד שארה״ב מובילה את המערכה ולא ישראל. יחד עם זאת, במסגרת השיח האינטימי עם ארה״ב, על ישראל למסגר את רעיון ההכרעה בהצגת המהלכים הצבאיים בהקשר של אופק מדיני.
השורה התחתונה
בעת הזו סבלנות היא האסטרטגיה הרצויה. זאת כמובן לצד יכולת עמידה צבאית, אזרחית ומדינית ונחישות האסטרטגיה צריכה להיות בהירה ועקבית. עד כה נראה שישראל וארה״ב הצליחו ומצליחות לגלות את הסבלנות, הנחישות והבהירות, גם אם אלו אינן מוסכמות על כל הציבור, או לא ברורות לו. חשוב להבין בעת הזו ובכלל שכל מהלך, גם כזה שתוכנן לפרטי פרטים על שולחן השרטוטים הצבאי והמדיני, שמהותו היא התערבות במציאות קיימת במטרה לשנותה, מחולל דינמיקה של חיכוך, המייצרת בתורה מצבים שלא נלקחו בחשבון במהלך התכנון הפרטני, או שעוצמתם והשפעתם גבוהה יותר מכפי שהוערך בשלב התכנון.
מהותה של האסטרטגיה, היא תהליך למידה מתמשך, זיהוי השינויים וההזדמנויות, שתוצאתו היא שינוי רלוונטי – התאמה תחבולנית בין האמצעים לבין המטרות ועדכון המטרות בהתאם לשינויים. מנהיגות אסטרטגית צריכה לנסוך בקרב הכוחות הלוחמים והאזרחים את הנחישות ואת הביטחון בצדקת הדרך. משך הזמן עד כה של המערכה הצבאית נגד איראן הוא רק תחילתו של מסע ארוך, המחייב את ההנהגה בארה"ב ובישראל לבהירות אסטרטגית ולאחיזה איתנה במצפן זה, כדי להבטיח את הניצחון.
