מאז כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין ישראל לבין הודו בשנת 1992, ביססו שתי המדינות מערכת יחסים עמוקה בתחומים רבים, ובראשם שיתוף פעולה ביטחוני. עם זאת, במשך רוב השנים התנהלו היחסים הביטחוניים מתחת לפני השטח, מתוך חשש הודי לתגובה של מדינות ערב והעולם האסלאמי. רק עם עלייתו של נרנדרה מודי לשלטון ומינויו לראשות הממשלה בשנת 2014 חל שינוי משמעותי, והיחסים הפכו פומביים וגלויים.
ראש הממשלה מודי קידם גישה חדשה למדיניות החוץ, הרואה בהודו מעצמה שיכולה לנהל קשרים רב כיווניים ללא חשש מפגיעה באינטרסים שלה. עבורו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מהווה מכשול להמשך פיתוח הקשרים עם ישראל, אשר איתה חולקת הודו אינטרסים ביטחוניים משותפים, בעיקר בהתמודדות עם איומי טרור. הודו נאבקת בארגונים איסלאמיים הפועלים מקשמיר ופקיסטן, ואילו ישראל מתמודדת עם איומים מגוונים במזרח התיכון. בנוסף, הודו היא יבואנית הנשק הגדולה בעולם ורכשה מישראל ציוד ביטחוני בשווי 2.9 מיליארד דולר בעשור האחרון, כולל מערכות מכ"ם, מל"טים ולוחמה אלקטרונית.
למרות שהודו הכירה רשמית בישראל כבר בשנת 1950, עברו 42 שנים עד כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים, כאשר "רוח של שינוי" החלה להשפיע על הדינמיקה העולמית. במשך שנים רבות נזהרה הודו מלהפגין קרבה פומבית לישראל בשל מחויבותה לפלסטינים והשתייכותה לתנועת המדינות הבלתי מזדהות (NAM). השינוי החל בסוף שנות ה־90', אך פריצת הדרך הגדולה התרחשה, כאמור, רק עם עלייתו של מודי לשלטון והובלת מדיניות ההפרדה בין יחסי הודו-ישראל לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. באופן מסורתי שימרה הודו את מחויבותה לפלסטינים אבל בראייה הפרגמטית של מודי לא היה בכך עוד צורך לאור החשיבות שמדינתו רואה בישראל.
שותפות גלויה, ללא חשש
בעוד שמודי נתפס כמי שהביא לשינוי משמעותי ביחסים עם ישראל, יש להבין שהיחסים הביטחוניים החלו להשתפר כבר מתחילת שנות ה־2000. עם זאת, עד עלייתו, שיתוף הפעולה בין המדינות נותר ברובו חסוי ומודי לא יצר יוזמה חדשה אלא בחר להעלות את היחסים לשיח גלוי, מהלך ששיקף את התפתחות מדיניות החוץ ההודית הרואה את המדינה כמעצמה שיכולה לנהל קשרים עם מגוון שחקנים מבלי לחשוש מהשלכות שליליות.
רבות מהעסקאות הביטחוניות בין הודו לבין ישראל, שהושלמו תחת שלטונו של מודי, כבר נחתמו בתקופת קודמיו אך ראש הממשלה היה זה שהעניק להן נראות גלויה וחיזק את הממד הפוליטי של השותפות. יתרה מכך, הודו לא שינתה את דפוסי הצבעתה המסורתיים במוסדות בינלאומיים והמשיכה לתמוך בהחלטות פרו-פלסטיניות, מה שממחיש כי הקשרים עם ישראל אינם נובעים מאידיאולוגיה חדשה אלא משיקולים פרגמטיים.
במקום לראות במודי כגורם היחיד לשינוי, ניתן לטעון שהוא פעל כיזם פוליטי מיומן (Political Entrepreneur) שניצל שינויים גיאופוליטיים קיימים לטובת ארצו. בין הגורמים שסייעו לו להעמיק את המעורבות באזור ניתן למנות את היחלשות היחסים בין פקיסטן לבין סעודיה ואיחוד האמירויות, חתימת הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב־2015 ושינוי התפיסה של מדינות המזרח התיכון כלפי הודו ככוח עולה. בניגוד לעמדות המסורתיות של מפלגת ה־BJP, שלא ראתה במדינות ערב שותפות אסטרטגיות חשובות, מודי קידם יחסים פרגמטיים עם מדינות המפרץ מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים. כך, השותפות עם סעודיה ואיחוד האמירויות, שבעבר הייתה רופפת, הפכה לאסטרטגית, עם השקעות משמעותיות בתשתיות בהודו וירידה בביקורתן כלפי מדיניותה בקשמיר.
אחת מנקודות החולשה ביחסי ישראל-הודו נוגעת לקשריה של האחרונה עם איראן. הודו מקיימת מסורת של סולידריות תרבותית עם המורשת הפרסית, לצד תלות היסטורית בייבוא נפט מאיראן. עבור הודו, המתמודדת עם איומים מצד אסלאם רדיקלי מבית ומחוץ, האיום השיעי נתפס כמשני ולכן לעיתים נדמה כי קיימת בה הבנה מוגבלת ביחס לאופן שבו ישראל רואה את האיום האיראני. על אף שהודו הפסיקה לייבא נפט מאיראן בשנת 2019 בעקבות הסנקציות האמריקאיות, היא ממשיכה לקדם פרויקטים אסטרטגיים עם טהרן, דוגמת פיתוח נמל צ'אהבהאר. במקביל, מחזקת הודו את קשריה עם מדינות המפרץ, ובעיקר עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שהפכו לשותפות סחר מרכזיות שלה.
משדרגים את המוכנות הצבאית
לאחרונה פורסם תקציב הביטחון של הודו לשנת 2025 וממנו ניתן להבין את הכיוון וסדר העדיפויות של הממשלה, ובהתאם לכך על ישראל להבין את המשמעויות ולנסות ליצור מדיניות ביטחונית שתקל על המשך מערכת היחסים עם הודו ואף תעמיק אותה. תקציב הביטחון של הודו לשנת 2026-2025 עומד על כ־7 טריליון רופי (כ־87 מיליארד דולר), גידול של 9% לעומת השנה הקודמת. סכום זה מהווה 1.91% מהתקציב הלאומי הכולל ומדגיש חדשנות, חיזוק התעשייה הביטחונית המקומית ויכולת הפיתוח העצמי של הודו. 48.6 מיליארד דולר מתוך תקציב הביטחון יוקצו לחיזוק חיל האוויר ההודי, כחלק מהמאמצים לשדרוג הצי האווירי. 14.9 מיליארד דולר יופנו לפיתוח טכנולוגיות מתקדמות ובהן נשק היפרסוני, לייזרים צבאיים, לוחמה אלקטרונית ורובוטיקה צבאית. התקציב לארגון המחקר והפיתוח הביטחוני גדל ל־3.1 מיליארד דולר, במטרה לחזק את יכולות הפיתוח העצמי של הודו ולצמצם תלות בייבוא. במסגרת מדיניות 'Make in India', יוקצו גם כ־21 מיליארד דולר לרכש מערכות נשק מתקדמות המיוצרות בתעשייה ההודית.
מבחינה אסטרטגית, התקציב משקף מספר מגמות משמעותיות. ראשית, הרכש הנרחב של מטוסים ומערכות נשק מתקדמות מעיד על מחויבות הודו לשיפור מוכנותה הצבאית נוכח אתגרים ביטחוניים מצד סין ופקיסטן. שנית, ההשקעה בחדשנות ביטחונית משקפת את רצונה של הודו לשדרג את יכולותיה הטכנולוגיות, תוך התמקדות בתחומים כגון לוחמת סייבר, רובוטיקה צבאית ולייזרים מתקדמים. שלישית, חיזוק הגבולות הצפוניים והעצמת הנוכחות הימית בהודו-פסיפיק מבטאים את מאמצי ההודים להתמודד עם ההשפעה הגוברת של סין באזור, תוך הפחתת תלותה בייבוא נשק זר.
תקציב הביטחון הנוכחי מצביע על אסטרטגיה ארוכת טווח לחיזוק ההגנה הלאומית, לצד התמקדות בפיתוח עצמי וחדשנות טכנולוגית. עם זאת, יכולתה של הודו לתרגם את ההקצאות הללו לכוח צבאי אפקטיבי תלויה בהתמודדות עם חסמים ביורוקרטיים ובהאצת יישום הפרויקטים הביטחוניים. עבור ישראל, הבנת הכיוונים הללו יכולה לסייע בפיתוח מדיניות ביטחונית שתקל על חיזוק והעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.
הודו תחת שלטון מודי מקיימת מדיניות חוץ מאוזנת, המאפשרת לה למקסם את האינטרסים שלה בכל החזיתות. ישראל היא שותפה ביטחונית חשובה, אך הודו אינה רואה בה שותפה בלעדית, אלא חלק ממערך אסטרטגי רחב יותר. גישתה הרב-כיוונית מאפשרת לה לשמור על גמישות ביחסים עם המערב, סין והעולם האסלאמי, תוך המשך פיתוח תעשיית הביטחון המקומית שלה.
שיתוף הפעולה הבולט ביותר בין שתי המדינות הוא בפרויקט טילי ה-Barak-8, מיזם משותף בין DRDO (ארגון המחקר והפיתוח הבטחוני) ההודי והתעשיות הביטחוניות הישראליות. בנוסף, הודו משתמשת בטכנולוגיות ישראליות בקשמיר, כולל כטב"מים מסוג Heron ורובי Tavor. כחלק מתהליך העצמאות הביטחונית, הודו ממשיכה לקדם ייצור צבאי מקומי, תוך שילוב טכנולוגיות ישראליות בייצור עצמי. שיתוף הפעולה בין המדינות ימשיך להתמקד בטכנולוגיות מתקדמות, כולל בינה מלאכותית, הגנת סייבר, ולוחמה נגד טילים. עם זאת, האתגרים המרכזיים כוללים את האיזון של הודו בין ישראל לבין שותפיה האחרים, כולל איראן ורוסיה, ואת הצורך שלה לשמור על עצמאות אסטרטגית.
המסדרון הכלכלי: הודו – מזרח תיכון – אירופה
בספטמבר 2023 במהלך פסגת G20, הושקה תוכנית IMEC ובה משתתפות שבע מדינות – הודו, סעודיה, איחוד האמירויות, צרפת, גרמניה, איטליה, ארצות הברית – וכן האיחוד האירופי. יוזמה זו מעניקה להודו גישה מורחבת לשוקי המזרח התיכון ופותחת בפניה הזדמנויות עסקיות משמעותיות בתחומי התחבורה, התשתיות והאנרגיה. השתתפותה של הודו בפרויקט צפויה להעמיק את מעמדה האזורי ולחזק את שותפותה האסטרטגית עם ישראל.
בעבר פעלה הודו במזרח התיכון בגישה בילטרלית, אולם בשנים האחרונות היא מרחיבה את פעילותה במסגרת שיתופי פעולה אזוריים. הצטרפותה ל־I2U2 (הודו-ישראל-ארה"ב-איחוד האמירויות) ול־IMEC מחזקת את מעמדה כגורם מרכזי בשיתוף פעולה אזורי, במיוחד בתחומים כגון אנרגיה, מים, בריאות וביטחון תזונתי. מעבר לכך, IMEC מהווה מנוע לשיתוף פעולה מוגבר בין הודו לבין ישראל, בייחוד בתחומים כגון תחבורה, לוגיסטיקה וניהול שרשראות אספקה. ההתפתחויות בפרויקטים דוגמת "אתגר החדשנות הגלובלי הודו-ישראל" מעידות על הפוטנציאל להעמקת שיתוף הפעולה בין מערכות החדשנות וההייטק של שתי המדינות.
לצד היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים של IMEC, ניצבים גם אתגרים גיאופוליטיים. מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023 והשלכותיה, יצרו קשיים משמעותיים בשיתופי פעולה אזוריים. למרות הלחצים הפוליטיים, הודו ומדינות נוספות ב־IMEC, ובהן סעודיה ואיחוד האמירויות, נותרו מחויבות לפרויקט, אולם מעורבותה של ישראל ביוזמה זו עלולה להוות מוקד רגיש ביחס למדינות ערב ולהשפיע על יישומו בעתיד.
היחסים הביטחוניים בין הודו לבין ישראל, אם כן, הם חלק משמעותי מהשותפות האסטרטגית בין המדינות, אך נשמרים במסגרת מאוזנת בשל מורכבות מדיניות החוץ ההודית. ישראל משמשת ספקית טכנולוגיה מרכזית לצבאו של מודי, אם כי הודו מעוניינת לשמר עצמאות ביטחונית ולא להיות תלויה בייבוא. עם זאת, האתגרים האזוריים והגלובליים, כמו ההשפעה הסינית והמתיחות במזרח התיכון, ימשיכו לעצב את אופק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.
מבחינה אסטרטגית, התקציב הביטחוני החדש של הודו משקף מספר מגמות משמעותיות. ראשית, הרכש הנרחב של מטוסים ומערכות נשק מתקדמות מעיד על מחויבות לשיפור מוכנותה הצבאית נוכח אתגרים ביטחוניים מצד סין ופקיסטן; שנית, ההשקעה בחדשנות ביטחונית משקפת את רצונה של הודו לשדרג את יכולותיה הטכנולוגיות, תוך התמקדות בתחומים כגון לוחמת סייבר, רובוטיקה צבאית ולייזרים מתקדמים; ושלישית, חיזוק הגבולות הצפוניים והעצמת הנוכחות הימית בהודו-פסיפיק מבטאים את מאמציה של הודו להתמודד עם ההשפעה הגוברת של סין באזור, תוך הפחתת תלותה בייבוא נשק זר.
חשוב להדגיש כי היחסים הביטחוניים אינם מתקיימים בחלל ריק, אלא משולבים בתוך מערך רחב של שיקולים גיאופוליטיים. הודו שומרת על איזון עדין בין יחסיה עם ישראל לבין שותפותיה האחרות, כולל איראן ורוסיה, מתוך רצון לשמור על עצמאותה האסטרטגית ולהימנע מהתייצבות חד משמעית לצד גורם אחד בלבד. בנוסף, הודו מעמיקה את קשריה עם מדינות המפרץ, שהפכו לשותפות סחר משמעותיות עבורה, מה שמצריך ניהול מדיניות חוץ זהירה מול ישראל. IMEC, לצד המסגרות הרב-לאומיות החדשות דוגמת I2U2, מציב את הודו בעמדה מרכזית יותר במזרח התיכון, תוך הרחבת קשריה הכלכליים עם מדינות המפרץ וישראל. מסדרון זה אינו רק יוזמה כלכלית, אלא גם מהווה נדבך חשוב במארג האסטרטגי של הודו, המאפשר לה לחזק את מעמדה כשחקנית גלובלית.
המשך יישום IMEC ישפר את יכולתן של הודו וישראל לפתח ולחזק שיתופי פעולה בתחומים טכנולוגיים, ביטחוניים ואנרגטיים, תוך מיצוב ישראל כצומת תחבורה מרכזי במזרח הים התיכון. יוזמה זו עשויה להוות בסיס לפיתוח שותפויות אזוריות נוספות ולהעמיק את הקשרים האסטרטגיים בין שתי המדינות, גם לנוכח האתגרים הגיאופוליטיים המשתנים במזרח התיכון ובהודו-פסיפיק.
