לאור שינויי עומק בזירה הגלובלית וערעור הסדר הבינלאומי המערבי, מצבה של ישראל מחייב גיבוש אסטרטגיות חדשות – כאלה המתמודדות לא רק עם אתגרים ביטחוניים קונקרטיים, אלא גם עם שאלות רחבות של אסטרטגיה מדינית המשתמשת בזהות ובנרטיב אל מול מעצמות. מערכת היחסים בין ישראל לבין רוסיה, אשר ידעה עליות ומורדות לאורך העשורים האחרונים, ניצבת כיום בפני מבחן אסטרטגי מחודש. על רקע המעורבות הרוסית המעמיקה בסוריה וקשריה עם איראן, ההתבדלות של רוסיה מהמערב, והמערכת הרב-קוטבית המתהווה, יש הכרח לבחון את האופק האסטרטגי של ישראל מול מוסקבה מתוך ראייה ארוכת טווח וסדורה.
בניגוד לתפיסות תגובתיות שמתמקדות בניהול משברים נקודתיים, אציע תפיסה כוללת שמטרתה לעצב מדיניות חוץ ישראלית מול רוסיה, הנשענת על חמישה עקרונות מרכזיים: אסרטיביות לא מתריסה, נייטרליות מחושבת, ניהול נרטיבים, הפעלת ערוצים לא-פורמליים ומינוף נכסים רכים (Soft Assets). העיקרון האחרון אינו מבוסס על עוצמה רכה במובנה הקלאסי, אלא על שימוש זהיר ונרטיבי בנכסים כמו זיכרון קולקטיבי משותף (למשל השואה והניצחון על גרמניה הנאצית), קשרי תרבות וטכנולוגיה אזרחית, ככלי להגברת הנראות וההשפעה הסמלית של ישראל בקרב קהלים רלוונטיים ברוסיה.
שאלת המחקר המרכזית העומדת בבסיס המאמר היא: כיצד יכולה ישראל לגבש אסטרטגיה מול רוסיה, שתשמר את חופש הפעולה שלה בזירה הסורית ותמנע הידרדרות ביחסים עם המערב?
באמצעות ניתוח של דפוסי ההתנהלות של ישראל מול רוסיה בשנים האחרונות, והצעת מודל אסטרטגי חלופי, אטען בשורות הבאות כי גישה רב-שכבתית המשלבת זהות, נרטיב וגמישות אסטרטגית – היא הדרך היעילה שתאפשר לישראל להשיג יתרונות אסטרטגיים משמעותיים בניהול הדינמיקה המתפתחת בציר ירושלים–מוסקבה. הגישה המוצעת כאן חורגת מהפרדיגמה הביטחונית הקלאסית, ומציעה מודל חדשני למדיניות חוץ הנשען על ניהול נרטיבים והפעלת נכסים רכים, ככלים אסטרטגיים לגיבוש קשרים עם מעצמות בזירה רב-קוטבית.
לא על הריאליזם לבדו
יחסי חוץ אינם מתעצבים רק על בסיס מאזן כוחות או אינטרסים חומריים, אלא גם על בסיס הבניית זהויות, עולמות משמעות ונרטיבים היסטוריים. כדי להבין את מערך השיקולים שיכול להנחות את ישראל בעיצובה של אסטרטגיה מול רוסיה, יש לבחון תחילה חלק מהתיאוריות המרכזיות המגדירות מהי מדיניות חוץ, מהם הגורמים המשפיעים עליה, ומהם הכלים המושגיים להבנתה.
נבין תחילה את יחסי ישראל ורוסיה דרך נרטיבים וזהות. ניתוח יחסי חוץ נפתח לרוב דרך העדשה הריאליסטית, ובפרט זו הנאו-ריאליסטית, הרואה במדינות שחקנים רציונליים השואפים לשמור על עוצמתם ולהבטיח את הישרדותם במערכת בינלאומית אנרכית. מנקודת מבט זו, מערכת היחסים בין ישראל לבין רוסיה נבחנת דרך מאזן כוחות, אינטרסים ביטחוניים, ויחסים עם שחקנים נוספים, ובראשם ארצות הברית. הריאליזם מסביר היטב את הצורך הישראלי לשמר את חופש הפעולה האווירי בסוריה, ואת הזהירות מיצירת חיכוך ישיר עם מוסקבה. עם זאת, גישה זו – אף שהיא שימושית להבנת הרציונל הביטחוני – אינה מספיקה להסבר מלא של דינמיקת יחסי החוץ המודרניים. היא מתעלמת מהממד התרבותי, ההיסטורי והתרבותי שמעצב את התנהלות המדינות.
כאן נכנס לתמונה הקונסטרוקטיביזם, אשר מציע עדשה חלופית: במקום לראות במדינות ישויות רציונליות בלבד, הוא מציג אותן כסובייקטים שפועלים מתוך זהות, זיכרון קולקטיבי, נרטיבים היסטוריים ונורמות חברתיות. על פי תפיסה זו, מדיניות חוץ אינה רק פונקציה של אינטרס, אלא של משמעות – האופן שבו מדינה תופסת את עצמה ואת "האחר". רוסיה, לדוגמה, רואה בעצמה מעצמה עולמית שראויה להכרה ולכבוד ומציבה את עצמה כאלטרנטיבה זהותית למערב הליברלי; תפיסה זו ניזונה מהיסטוריה צבאית, תחושת שליחות מוסרית כאלטרנטיבה למערב בעולם חד קוטבי, ונרטיב של תיקון עוולות ההשפלה הפוסט-סובייטית. מנגד, ישראל מתמודדת עם זהות אסטרטגית מורכבת: מצד אחד היא נתפסת כחלק מהמערב, אך מצד שני מבקשת לשמר עצמאות בזירה אזורית עוינת, תוך הישענות על אתוס של מדינה קטנה, חדשנית ונרדפת.
קונסטרוקטיביזם מאפשר לנתח כיצד תפיסות אלה מתנגשות או מתכתבות – וכיצד הן משפיעות על דפוסי פעולה מדיניים, על בחירת שותפים, ועל אופן ניהול משברים. במובן זה, הוא מהווה מסד תיאורטי קריטי להצעת מדיניות חוץ נרטיבית–רב-שכבתית כפי שמוצעת במאמר זה.
בין דיפלומטיה רשמית לדיפלומטיית צללים
המחקר על נרטיבים לאומיים מדגיש כיצד מדינות בונות, מעצבות ומפיצות סיפור קולקטיבי על עצמן, על ההיסטוריה שלהן, ועל מקומן בעולם. נרטיבים אלה משמשים ככלי להסברה, לגיוס ציבורי, ולפעמים גם כהצדקה לפעולה מדינית או צבאית. בהקשר של ישראל ורוסיה, ניתן לזהות נרטיבים מצטלבים – הזיכרון של ברית המועצות כמשחררת יהודים מהנאציזם והעלייה הגדולה בשנות התשעים ותרומתה האדירה למדינה, לעומת הנרטיב הרוסי הרואה בישראל שחקן פרו-מערבי ולעיתים מנוכר. הבנה וניווט של נרטיבים אלו מאפשרים לישראל לבנות מדיניות חוץ מחושבת – לא רק תגובתית אלא יוזמת.
חשוב לעמוד על מספר מושגי מפתח הנוגעים לעיצוב מדיניות החוץ. תחילה – זהות אסטרטגית (Strategic Identity), זהו האופן שבו מדינה תופסת את תפקידה במערכת הבינלאומית ואת יחסיה עם שחקנים אחרים. לישראל זהות מורכבת: מצד אחד היא מזוהה עם המערב, אך מצד שני היא מנסה לשמר עצמאות תמרון, במיוחד באזור רגיש כמו המזרח התיכון.
עוצמה רכה (Soft Power) הוא מונח שטבע ג'וזף ניי, ומתייחס ליכולתה של מדינה להשפיע על אחרים באמצעות משיכה תרבותית, ערכים או לגיטימציה מוסרית. אף על פי שלישראל אין עוצמה רכה מובהקת כלפי רוסיה, ניתן לזהות נכסים רכים – כמו חדשנות טכנולוגית, מורשת יהודית-רוסית, וקשרים קהילתיים – שניתן למנף בעדינות לצורך השפעה סמלית.
מושג חשוב נוסף הוא הדיפלומטיה הנרטיבית – גישה הבוחנת כיצד מדינות משתמשות בשפה, בסמלים ובסיפורים כדי לעצב את תדמיתן וליצור מרחב פעולה נוח יותר בזירה הבינלאומית. דיפלומטיה זו רלוונטית במיוחד במערכת שבה מעצמות כמו רוסיה שמות דגש על תודעה היסטורית, זיכרון קולקטיבי ויוקרה לאומית.
מעבר לדיפלומטיה הרשמית, מדינות פועלות גם בזירות השפעה בלתי-ממשלתיות הכוללות מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר, אנשי תקשורת ותרבות, פעילים אזרחיים וקהילות. ערוצים אלו – הידועים גם כ-Track II Diplomacy – מאפשרים גמישות מחשבתית, בניית אמון, ויצירת קשרים עם קבוצות משפיעות מחוץ למנגנוני הממשל. בישראל קיימות תשתיות רבות לשיח כזה, במיוחד דרך הקהילות דוברות הרוסית, מוסדות מחקר טכנולוגיים, אמנים ועיתונאים דוברי רוסית. ביחסי ישראל-רוסיה, ערוצים אלה יכולים לשמש כזרוע נרטיבית רכה – לא לצורך השגת השפעה ישירה, אלא כדי לשמר את ישראל כנוכחות סימבולית לגיטימית במרחב הציבורי הרוסי. שיתופי פעולה מדעיים, פורומים תקשורתיים, ודיאלוגים בין אנשי תרבות ואקדמיה מהווים כלים פרקטיים ליצירת דינמיקה של שיח יציב, גם כאשר הזירה הרשמית מתוחה.
מיפוי עמדות: פערים עמוקים לעומת אזורי חפיפה
היחסים בין ישראל לבין רוסיה מורכבים ורב-שכבתיים, ומשלבים ממדים ביטחוניים, גאו-פוליטיים, היסטוריים ונרטיביים. הבנת עמדות שני הצדדים, לצד זיהוי של אזורי חפיפה ועימות, היא תנאי מוקדם לעיצוב מדיניות חוץ יזומה ואפקטיבית.
רוסיה, במיוחד תחת שלטונו של ולדימיר פוטין, שואפת לבסס את עצמה מחדש כמעצמה עולמית ולהציע אלטרנטיבה לסדר הליברלי המערבי. במזרח התיכון היא פועלת להבטחת דריסת רגל גיאו-אסטרטגית, במיוחד דרך נוכחות צבאית מתמשכת בסוריה, מבקשת לעצב את תדמיתה ככוח מייצב ובעל יכולת תיווך, תוך שמירה על יחסים עם שחקנים יריבים, ורותמת נרטיבים היסטוריים, דוגמת הניצחון במלחמת העולם השנייה, ככלים להצדקת הלגיטימציה הגלובלית שלה. ביחס לישראל, גישתה של מוסקבה מאופיינת באמביוולנטיות – מחד, הכרה בחשיבותה האזורית של ישראל ושיתופי פעולה נקודתיים, כולל סיוע בשחרור חטופים ישראליים בעלי אזרחות רוסית מעזה; מאידך, קרבה להנהגת חמאס, וביקורת גלויה או עקיפה על מדיניותה של ישראל בסוגיית אוקראינה ועל הזדהותה היחסית עם עמדות מערביות.
עבור ישראל, רוסיה היא שחקן מפתח בזירה הסורית. המדיניות הישראלית כלפיה מעוצבת בעיקר מתוך שיקולים ביטחוניים – בראשם שמירה על חופש פעולה בסוריה – ומתוך הצורך לאזן בין מחויבות לבריתות מערביות לבין שיקולים אזוריים פרקטיים. ישראל שואפת למתוח קו דק בין נאמנות לערכים מערביים לבין מימוש אינטרסים אסטרטגיים בזירה גיאו-פוליטית מורכבת.
בתוך מערך העמדות ישנם אזורי חפיפה בין שתי המדינות שמעוניינות בייצוב הזירה הסורית ובמניעת הידרדרות אזורית רחבה. בנוסף על כך, שתי המדינות מקושרות זו לזו באמצעות קהילת עולי ברית המועצות לשעבר בישראל, הקהילות היהודיות ברוסיה, והקשר הסימבולי לירושלים – עיר בעלת משמעות עמוקה עבור הנרטיב הרוסי-נוצרי.
עם זאת, קיימים גם פערים עמוקים – בעיקר בפן התודעתי: בעוד ישראל שואפת לשמר תדמית מערבית ודמוקרטית, רוסיה רואה במערב יריב אידיאולוגי, ולפיכך רואה בישראל במקרים מסוימים שלוחה מערבית. לכך מצטרף האתגר המתמשך של יחסי רוסיה עם שחקנים עוינים לישראל – בראשם איראן וחמאס – אשר מציבים את מוסקבה בין בריתות מנוגדות.
בזירה הסורית מתקיים מאז 2015 מנגנון תיאום ביטחוני הדוק ("הקו החם") בין ירושלים למוסקבה, שמונע חיכוך צבאי ישיר ומאפשר לישראל לשמר את חופש הפעולה שלה. עם זאת, ברמה הפומבית רוסיה נמנעת לעיתים מתמיכה בפעולות הישראליות. התמונה מסתבכת עוד יותר לאור התחזקות ההשפעה הטורקית בסוריה, במיוחד מאז הפלתו של אסד בדצמבר 2024.
מעורבות הטורקית, שמבוססת על תמיכה באופוזיציה ועל מאמץ לעצב סדר אזורי חדש, יוצרת תחרות על השפעה בזירה הסורית. בהקשר זה, חיזוק הקשרים עם רוסיה אינו רק אמצעי להבטחת חופש פעולה – אלא גם מרכיב מרכזי באסטרטגיית בלימה של חדירה טורקית או איראנית נוספת למרחב.
בסוגיית אוקראינה, ישראל בחרה בקו של נייטרליות מחושבת. היא גינתה את הפלישה בשפה מתונה, סיפקה סיוע הומניטרי אך נמנעה מצעדים צבאיים או הצטרפות לסנקציות. עמדה זו עוררה אכזבה הן בקרב ההנהגה הרוסית והן מצדה של אוקראינה. גם במישור התקשורתי, ישראל כמעט ואינה נוכחת בשיח הפנים-רוסי, ואינה פועלת למיתוג אקטיבי בזירה התקשורתית הרוסית.
בהשוואה למדינות אחרות – דוגמת הודו, איחוד האמירויות, טורקיה או סינגפור – ישראל נמצאת בפיגור משמעותי. מדינות אלו הצליחו לגבש אסטרטגיות נרטיביות המאפשרות להן לשמר קשרים עם צדדים מנוגדים במערכת הבינלאומית, ולמצב את עצמן כגורמים בעלי עצמאות תודעתית ויכולת השפעה רכה. ישראל יכולה, ואף צריכה, ללמוד ממודלים אלו כיצד לעצב מדיניות חוץ שמבוססת לא רק על תגובה או אילוץ, אלא על נוכחות נרטיבית פעילה ובחירה זהותית מושכלת.
הגנה על האינטרסים הביטחוניים – ללא עימות
לאור המורכבות של מערכת היחסים בין ישראל לרוסיה והפערים בין הזהות האסטרטגית של כל אחת מהן, נדרשת מדיניות חוץ יזומה וזהירה, הנשענת על ראייה רב-ממדית. המודל המוצע מתבסס על חמישה עקרונות פעולה משלימים: אסרטיביות לא מתריסה, נייטרליות מחושבת, ניהול נרטיבים, הפעלת ערוצים בלתי-רשמיים, ומינוף של נכסים רכים. מטרתו – להבטיח את חופש הפעולה האסטרטגי של ישראל תוך עיצוב דימוי עצמאי ושמירה על קשריה עם המערב.
ראשית, שמירה על עקרון של "אסרטיביות לא מתריסה" תאפשר לישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים שלה מבלי לעורר עימותים מול הצד הרוסי. במקביל, הנייטרליות המחושבת מאפשרת לישראל לפעול מול כל אחד מהצדדים בזירה הגלובלית, מבלי להיתפס כגרורה אוטומטית של מחנה כלשהו. לצד זאת, קידום נרטיב ישראלי ברור בזירה הרוסית חיוני לעיצוב תודעה חיובית ומכילה – כזו הרואה בישראל מדינה מערבית, אך גם מזרח-תיכונית, ריבונית ולא אימפריאלית. ערוצים בלתי-רשמיים, הכוללים אנשי תקשורת, אקדמיה וקהילות יהודיות-רוסיות, מהווים מנוף רך וחיוני בהידוק קשרים בזמנים של ריחוק דיפלומטי רשמי. האסטרטגיה מציעה לטפח ערוצים אלו ולתת להם מקום מובהק במערך הקשרים עם מוסקבה. לבסוף, נכסים רכים – טכנולוגיה, זיכרון קולקטיבי ותרבות משותפת – יכולים לייצר לישראל נוכחות רכה אך אפקטיבית, במיוחד בקרב קהלים דוברי רוסית, גם אם אין לה עוצמה רכה מובהקת במובנה הקלאסי.
להלך בין הטיפות
האסטרטגיה המוצעת מחייבת ניהול עדין של מתחים ורגישויות בזירה הבינלאומית והפנים-ישראלית כאחד. ראשית, הידוק הקשרים עם רוסיה עלול לעורר הסתייגות מצד שותפות מערביות – במיוחד כאשר מדובר במהלכים בעלי נראות ציבורית גבוהה. נדרשת מדיניות שתשמר את האיזון בין ניהול קשרים עם מוסקבה לבין שימור אמון מערבי.
שנית, מדובר באסטרטגיה עתירת משאבים: הפעלת ערוצים תרבותיים, הפקת תכנים, טיפוח מוסדות ידע והפעלת דיפלומטיה נרטיבית מצריכים תקצוב ייעודי, סבלנות פוליטית ויכולת תיאום בין-משרדי – אשר לעיתים חסרים במערכת הישראלית.
שלישית, קיימת מורכבות תודעתית בזירה הפנים-ישראלית. יחס הציבור לרוסיה אינו אחיד, ומשקף מטענים היסטוריים, זהותיים ופוליטיים. גיבוש מדיניות נרטיבית כלפי מוסקבה עשוי לעורר ביקורת ציבורית או התנגדות מצד קהלים הרואים ברוסיה שותפה בעייתית. עם זאת, דוגמאות בינלאומיות מצביעות על כך שדיפלומטיית נרטיב אפקטיבית אפשרית גם בתנאים מורכבים. טורקיה, למשל, מצליחה לתמרן בין שיתוף פעולה עם רוסיה לבין שמירה על קשרים קרובים עם נאט"ו וארה"ב – תוך שימוש נרחב בכלים של זהות ונרטיב, כמו סדרות טלוויזיה ודיפלומטיה רכה. ישראל יכולה לאמץ גישה דומה: זהירה אך יוזמת, זהותית אך לא מתריסה.
כדי לבחון את האפקטיביות של האסטרטגיה הרב-שכבתית, יש להגדיר מדדים שיאפשרו להעריך את השפעתה בפועל. ברמה הנרטיבית, הצלחה תבוא לידי ביטוי בשינוי אופי הסיקור של ישראל בתקשורת הרוסית – מדימוי ביטחוני-מתוח לנרטיב מאוזן יותר הכולל שותפות אזרחית, תרבותית וחדשנית. במקביל, יש לצפות לעלייה בשיתופי פעולה אזרחיים, כמו חילופי סטודנטים, פרויקטים אקדמיים משותפים, שיתופי פעולה טכנולוגיים ותרבותיים.
מדדים נוספים עשויים לכלול צמיחה במספר הקהלים הרוסיים החשופים לתכנים ישראליים דוברי רוסית בפלטפורמות דיגיטליות, גידול בנוכחות הישראלית באירועים תקשורתיים ותרבותיים ברוסיה, והעמקת ההשתתפות של מוסדות אקדמיים ומחקריים בשיח הדו-צדדי.
בממד הביטחוני, יציבות במנגנוני התיאום בסוריה והפחתה במספר החיכוכים בין ישראל לרוסיה בזירה הצפונית, יהוו סימנים מובהקים לכך שהאסטרטגיה תורמת לשימור חופש הפעולה של ישראל. שילוב מדדים אלו – התודעתיים, הדיגיטליים, האזרחיים והביטחוניים – יאפשר להעריך את האפקט המצטבר של האסטרטגיה ולבצע התאמות נדרשות לאורך זמן.
ישראל כשחקן גמיש ואסטרטגי
לנוכח השינויים הגלובליים, המעורבות הרוסית המתמשכת בסוריה והעמקת הקשרים בין מוסקבה לשחקנים עוינים לישראל – נדרשת בחינה מחודשת של מדיניות החוץ הישראלית כלפי רוסיה. במאמר זה הצעתי מסגרת פעולה חלופית, הנשענת על הבנה רב-שכבתית של יחסים בינלאומיים, ועל הפעלת כלים נרטיביים, תרבותיים ואזרחיים לצורך השגת יעדים מדיניים.
האסטרטגיה שהוצעה חורגת מהגישה הביטחונית הצרה ומבקשת למקם את ישראל כשחקן עצמאי, גמיש ואסטרטגי בזירה מרובת מוקדי כוח. היא מתבססת על חמש שכבות פעולה: השכבה הביטחונית מתמקדת בשימור חופש הפעולה של ישראל בזירה הסורית תוך תיאום אסטרטגי עם רוסיה; השכבה המדינית מבוססת על נייטרליות מחושבת ופעילה, שמאפשרת לישראל לתמרן בזהירות בין המעצמות מבלי לאבד עצמאות מדינית; השכבה הנרטיבית שואפת לעצב תודעה וזהות ברורה של ישראל בזירה הרוסית, באמצעות נרטיבים משותפים וסיפור לאומי יוזם; השכבה הרכה–תרבותית מנצלת נכסים לא-צבאיים – כמו חדשנות, זיכרון קולקטיבי, קשרי קהילה ותוכן תרבותי – להגברת ההשפעה הסמלית של ישראל; ולבסוף, השכבה האזרחית–אפיסטמית פועלת באמצעות ערוצים בלתי-רשמיים של שיח ודיפלומטיית צללים, הכוללים חוקרים, עיתונאים, אנשי תרבות וקהילות דוברות רוסית.
בעידן של מערכת בינלאומית משתנה, שמאופיינת בהתרופפות הסדר הישן ועליית כוחות רב-קוטביים, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להותיר את יחסיה עם רוסיה ביד המקרה. גישה זו אינה קוראת להתנתק מן המערב, אלא להפך – היא מבקשת לחזק את בריתותיה של ישראל תוך גיוון הכלים האסטרטגיים שלה והתאמה למציאות רב-קוטבית. הצלחתה של ישראל תלויה לא רק בכוחה הצבאי, אלא גם ביכולתה לייצר נוכחות רעיונית, תרבותית ותודעתית המהדהדת במוקדי ההשפעה הגלובליים.
