העימות בין נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ לבין מקבילו האוקראיני, ולודימיר זלנסקי, בחדר הסגלגל בבית הלבן, ייחשב כנקודת מפנה בהיסטוריה. למעשה, הפכה התקרית להיות סמל מדיניות החוץ האמריקאית אשר מוכרת גם בשם America First ("אמריקה תחילה"), המציבה את האינטרסים האמריקאיים-לאומיים מעל האינטרסים הקולקטיביים של הגוש המערבי.
השפלת זלנסקי בפומבי והנסיגה האמריקאית ממתן תמיכה פעילה באוקראינה, קבעו עובדות חדשות בשטח, ששאר המדינות באירופה לא הכירו כמותן. המצב החדש והמדיניות האמריקאית המוצהרת אשר קוראת להפחתת חלקה של ארה"ב במימון בטחון היבשת האירופאית, דחפו את שאר החברות בנאט"ו לחשב מסלול מחדש. וכך, בתחילת מרץ, בהובלת ראש הממשלה הבריטי קיר סטרמר, התכנסו נציגי חברות נאט"ו, אוקראינה והאיחוד האירופי בלונדון, על מנת לעצב מחדש את תפיסת הביטחון של אירופה מול האיום הרוסי.
כחברה בברית נאט"ו מאז 1952, גם טורקיה, בהובלת שר החוץ המכהן האקאן פידאן, לקחה חלק בדיונים. בניגוד לשאר החברות, נמנעו הטורקים מאז פרוץ המלחמה באוקראינה מלנקוט צעדים עוינים כלפי רוסיה וסירבו להטיל סנקציות על מוסקבה. אולם חשוב להדגיש כי אותה טורקיה גם לא הפכה להיות משת"פית של רוסיה. למעשה, על מנת למקסם את האינטרסים שלה, נקטה אנקרה במדיניות חוץ אמביוולנטית כאשר ביד אחד סיפקה כטב"מים (ע"ש באייראקטאר Bayraktar) לאוקראינים כדי שיוכלו לפגוע בכמה שיותר חיילים רוסים, וביד השנייה סירבה להטיל סנקציות בתחום התעופה על רוסיה ואף הפכה להיות עבורה מקלט להברחת כספים.
עד היום, בעקבות החשיבות הגאו-אסטרטגית והפחד "לאבד" את טורקיה לגוש האחר, נמנעו גם ברית נאט"ו וגם מוסקבה מלהעניש את הנשיא טאיפ רג'יפ ארדואן. נהפוך הוא. ב-2022 האמביוולנטיות הטורקית אפשרה לארדואן להפוך להיות שחקן מפתח בין רוסיה לבין אוקראינה בניהול משא ומתן בין הצדדים. באותה השנה אנקרה אף סגרה עסקת יצוא חיטה ודגנים לשווקים חיצוניים מאזור המלחמה וכך הוכיחה כי אכן היא נתפסת כגורם שגם הרוסים וגם האוקראינים מוכנים לדבר עימו בו זמנית.
אולם בניגוד לתמונה המצטיירת, כעת דומה כי טורקיה דווקא מאבדת את התפקיד הזה ליריבה אחרת – ערב הסעודית. ב-18 בפברואר, כעשרה ימים לפני השערורייה בחדר הסגלגל, נועדו ארה"ב ורוסיה דווקא בריאד ולא באנקרה או באיסטנבול. למעשה, המסר של ממשל טראמפ ובמיוחד של שר החוץ האמריקאי, מרקו רוביו, לטורקיה הוא ברור: "שברת – שילמת", דהיינו – נקטת בעמדה אנטי-אמריקאית ואימצת מדיניות חוץ עצמאית ביקורתית נגד ארה"ב, למשל בסוגייה העזתית? הפעם, בניגוד לעבר, יש לכך מחיר.
כעת דומה כי על חשבונה של טורקיה – בניסיון לעודד את הרחבת הסכמי אברהם – משדרגת ארה"ב את מעמדם של הסעודים בזירה הבינלאומית. וושינגטון לא רק מציגה את ערב הסעודית כמנהיגה של העולם המוסלמי הסוני המתון אלא גם הופכת אותה לשחקנית גלובלית. דומה כי תמורת שיפור מעמדה של ערב הסעודית, תתבקש ריאד אחרי סיום המלחמה בעזה לנרמל את היחסים עם ישראל.
המטען ההיסטורי הכבד מול רוסיה
כשמסתכלים על התמונה הגדולה מבינים כי כל ההתרחשויות הללו פועלות בניגוד לאינטרסים הטורקיים. כאשר האמריקאים והרוסים מקדמים את כל המהלכים על בימת ערב הסעודית והאירופאים מתכנסים כדי להחליט על גורלה של ברית נאט"ו, באנקרה מבינים היטב את האיום על מעמדה של טורקיה, יותר מאי פעם. וכאשר מאבדת אנקרה את מעמדה כמתווכת ובה בעת רואה את התפרקותה האיטית של ברית נאט"ו מול עיניה, גם שר החוץ הטורקי פידאן מודה: "השד כבר יצא מהבקבוק".
באירופה מדברים בקול רם על עתידה הלוט בערפל של נאט"ו. כחברה ותיקה בארגון גם טורקיה שותפה לשיח זה ומאז הפסגה בלונדון, כמעט על כל במה אפשרית, מעבירים הנשיא ארדואן ושר החוץ שלו את אותו המסר: "ללא טורקיה – לא ניתן להשיג את בטחונה של אירופה".
חשוב להזכיר כי למרות היותה חברה בנאט"ו, אנקרה איננה חברה באיחוד האירופי ועל רקע זה יש חשש כבד בקרב הטורקים כי האיחוד יקים את הצבא המאוחד החדש או ברית חדשה שתהיה פתוחה לחברות האיחוד בלבד. במילים אחרות, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הקרה, טורקיה עלולה למצוא את עצמה ללא שום מטרייה מול הדב הרוסי.
למרות מדיניות ההתקרבות של ארדואן כלפי רוסיה במהלך שני העשורים האחרונים, הרי שהזיכרון הקולקטיבי של העם הטורקי, לנוכח המטען ההיסטורי, אינו יכול להתעלם מתבוסות העבר מול הרוסים. למעשה, דפוס החשיבה הזה הוא שדחף את טורקיה לעשות הכל כדי להיות חלק מהגוש המערבי בתחילת המלחמה הקרה. אז, בשנת 1950, למרות שלא התבקשה לעשות זאת, הצטרפה אנקרה באופן פעיל למלחמת קוריאה ושלחה כוחות לחצי האי רק כדי להוכיח את נאמנותה לארה"ב ולגוש המערבי. בעקבות זאת, ב-1952 צורפה טורקיה לברית וזכתה לקבל מטרייה מנאט"ו מפני איומים של ברית המועצות, אשר דרשה בסיסים צבאיים באזור המיצרים ושליטה בשני מחוזות טורקיים בצפון מזרח המדינה. בחוכמת בדיעבד ניתן להסיק כי טורקיה אכן הרוויחה מחברותה בברית, שהרי ההרתעה המערבית אכן פעלה ורוסיה ויתרה על דרישותיה מאנקרה.
כיום, למרות שיתופי הפעולה בין אנקרה לבין מוסקבה במגוון תחומים, כולל יצוא הגז הרוסי באמצעות טורקיה, בניית הכור הגרעיני הטורקי הראשון בחסות מוסקבה ויחסי תיירות וסחר הדדיים, באנקרה יש עדיין חשש כבד מלהישאר חשופים, ללא מטרייה ביטחונית כלשהי מול רוסיה. וכך, למרות הסיסמאות שעושות הדים בפוליטיקה הטורקית על כך שטורקיה שוברת את התלות שלה במערב ויכולה לאמץ מדיניות חוץ עצמאית משלה – הודות להצלחותיה בייצור עצמי בתעשייה הצבאית המקומית – ראוי לשאול האם היא אכן רוצה כל כך לעמוד בזכות עצמה.
מאיימים להפוך ל"כאב הראש של אירופה"
מסתבר שהצהרות לחוד ועובדות לחוד. כיום, לפי דברי בכירים טורקים, אנקרה עושה הכל כדי להיות חלק מהברית הצבאית החדשה שמתגבשת באירופה. בשלב זה הטורקים אף מנצלים את המומנטום ומנסים להתקבל לאיחוד האירופי באמצעות היתרונות הצבאיים שהם יכולים לתרום, ובמילים אחרות – אנקרה, אשר נכשלה בניסיונה להתחבר לאירופה באמצעות הערכים המשותפים, מנסה כעת להיכנס בדלת האחורית באמצעות יכולותיה הצבאיות ומיקומה הגאו-אסטרטגי.
עדיין לא ידוע אם נאט"ו אכן תתפרק כפי שהשר פידאן רמז ועוד מוקדם לומר אם האירופאים יקימו "נאט"ו ב'" ללא ארה"ב או צבא איחוד שלא יכלול את טורקיה. דבר אחד בטוח – טורקיה כבר הבטיחה שאם האירופאים יבחרו לסלק אותה מהברית הצבאית החדשה שהם עומדים להקים, יש בכוונתה להפוך לכאב הראש החדש של היבשת.
במהלך סעודת שבירת צום רמדאן לשגרירים הטורקים ב-4 במרץ, "שיבח" ארדואן את יציבות ושיתוף הפעולה בין טורקיה לבין יוון בים האגאי ובמזרח הים התיכון ואמר כי לא ניתן לדמיין את בטחון אירופה ללא טורקיה. אם ננסח את המשפט הזה מחדש, או ליתר דיוק נצליח לקרוא בין השורות, נבין שהנשיא הטורקי שיגר איום מפורש לאירופה ובמיוחד ליוון, לפיו אם וכאשר תמצא מדינתו את עצמה מחוץ לברית הצבאית החדשה האירופית, אזי שיתוף הפעולה שהוא מאוד מתגאה בו (גם באי קפריסין) עלול להסתיים.
תסריט שכזה עלול לדחוף את טורקיה לנקיטת צעדים לעומתיים כלפי אירופה ולהחריף את המשבר בקפריסין, שם נתפסים הטורקים, על הנייר, ככוח כובש על אדמה אירופית. טורקיה כבשה את צפון האי בשנת 1974 ורפובליקת קפריסין הפכה להיות חברה באיחוד האירופי בשנת 2004. נכון, הכיבוש הטורקי לא אירע אחרי הצטרפותה של קפריסין לאיחוד אבל עדיין, זהו מצב שבו ריבונות אירופאית באי מופרת ומדובר בעובדה חמורה שלא ניתן לשנות אותה. בתסריט כזה, מעניין עד מתי בריסל תוכל לשמור על שקט מבלי לנקוט צעדים מוחשיים נגד טורקיה.
הרסן הטורקי כבר הוסר
לאור כל זאת, האירופאים, אשר יעדיפו שלא להקצות משאבים נוספים לטובת מאבק מול אתגר נוסף, עשויים לצרף את טורקיה לברית צבאית חדשה מחוץ לגג של האיחוד. במקרה כזה, חשוב מאוד עבור האירופאים להציב כבר מעכשיו קווים אדומים – לא רק עבור טורקיה אלא עבור כל מדינה שעלולה להתנהג כמו סוס טרויאני במסגרת הברית. כיום, אחד החסרונות הגדולים ביותר של ברית נאט"ו הוא היעדר מנגנון סילוק חברות ובמקרה של הקמת ברית צבאית חדשה יהיה על מדינות אירופה להקים מנגנון יעיל אשר ידע לטפל ב"סוררים" במקרה הצורך.
במהלך העשור האחרון, גרמה טורקיה לא מעט פעמים לכאבי ראש עבור האיחוד. בשיא המלחמה מול אוקראינה וגם לפני, סחטה טורקיה את הארגון כשהתנגדה לצירופן של חברות חדשות – מדינות מזרח אירופה, שבדיה ופינלנד. אמנם בסוף היא התקפלה אבל בהחלט דאגה לעכב תהליכים חיוניים עבור הברית. בנוסף לכך, באמצעות הצטיידותה במערכות S-400 הרוסיות, הפכה אנקרה את עצמה לחברה היחידה בנאט"ו שהוענשה על ידי סנקציות צבאיות אמריקאיות המיועדות ל"יריבי ארה"ב".
ואם כל הלעומתיות הזאת לא מספיקה, הקריבה לאחרונה אנקרה את האינטרסים החיוניים של ברית נאט"ו לטובת מדיניות החוץ הפרו-חמאסית שלה ובלמה את הצטרפותה של ישראל לתמרון צבאי של הארגון.
טורקיה, נזכיר, נהנתה מסיוע הומניטרי ישראלי בדמות משלחת פיקוד העורף של צה"ל אחרי רעידת האדמה ההרסנית ב-6 בפברואר 2023, אולם באופן אירוני מונעת אנקרה כיום שיתוף פעולה בין הברית לבין ישראל בתחום "עמידות וכוננות למצבי חרום". בתרגיל זה, בעלות הברית צפויות לשתף פעולה בתחומים רבים כגון ניהול משברים, ביטחון בתחום הסייבר, חיזוק התשתיות ותיאום אזרחי-צבאי.
טורקיה, לסיכום, נמצאת כיום במצב שבו מעמדה מאוים יותר מתמיד, הן בנוגע לתפקידה כמתווכת בין רוסיה לבין אוקראינה וכן בנוגע למעמדה בברית נאט"ו. לאחר שארה"ב ורוסיה ניהלו שיחות בריאד ולא באנקרה, נראה כי המעמד האסטרטגי של טורקיה הולך ונשחק וקיים אצלה חשש כבד מהקמת צבא אירופי חדש שישאיר אותה מחוץ לשורותיו. בשל כך, טורקיה עשויה שלא לוותר בקלות ולהילחם על מקומה בלוח השחמט האירופי.
כדי להשיג את המטרייה הנדרשת מאירופה, אנקרה, אשר יודעת כי לא תוכל להתקבל לאיחוד באמצעות ערכים משותפים, מנסה לפתות את האיחוד דווקא באמצעות יתרונותיה הצבאיים. בהתאם לכך, אם טורקיה אכן תסולק מהברית הצבאית החדשה, ישנה סכנה כי תנקוט בצעדים עוינים כלפי אירופה. במקרה כזה יוון וקפריסין עשויות לשלם את המחיר ובאופן לא מפתיע הסלמה מסוג זה אמורה גם לחזק את החשיבות של הברית הישראלית-ההלנית ואת הקשרים הביטחוניים עם האיחוד האירופי.
בהקשר זה, בדומה לקפריסין וליוון, גם ישראל צריכה להיות ערוכה לטורקיה החדשה, כחברה בברית הצבאית החדשה ובעיקר להיות מודעת לכך שבמקרה כזה, בניגוד להיום, לא יהיה מנגנון של "ריסון" על ארדואן. חשוב גם להגיד את האמת המרה: בהתחשב בפעילות הטורקית בעיראק, בסוריה, בקפריסין, בלוב, בקטר, בסומליה וגם באזור סאהל שבמרכז אפריקה, נדמה כי כבר כעת טורקיה אינה מרוסנת וכדאי להתכונן כבר מעכשיו לימים שבהם מצב זה ילך ויחמיר.
