כשנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הכריז על תוכניתו לסיום המלחמה בעזה, היה ברור שלא מדובר בעוד יוזמה דיפלומטית שגרתית. עצם החתימה על ההסכם בין ישראל לבין חמאס סימנה נקודת מפנה – לא רק בלחימה במזרח התיכון, אלא גם ביחסים שבין ירושלים ובין בירות אירופה, שידעו בשנים האחרונות, ובעיקר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, עליות ומורדות.
תוכנית טראמפ, שמוצגת על ידי הבית הלבן כ"הסדר כולל ליום שאחרי", אינה רק מתווה להפסקת אש, אלא ניסיון לעצב מחדש את המרחב המדיני והכלכלי בעזה. ברקע, עומד רצונו של הנשיא להחזיר את אמריקה לעמדת ההובלה העולמית, והפעם באמצעות דיפלומטיה כלכלית ואזורית.
עזה מפורזת, הכלכלה פתוחה
המתווה של טראמפ מבוסס על חמישה נדבכים מרכזיים, אשר שני הראשונים שבם כבר התקיימו, לפחות באופן חלקי: הפסקת הלחימה – עם חתימת ההסכם הופסקו כל הפעולות הצבאיות, צה"ל נסוג לקווים המוסכמים לצורך שחרור החטופים, וקווי המגע הוקפאו; החזרת החטופים – בתוך 72 שעות הוחזרו כל החטופים החיים ובתמורה שחררה ישראל אסירים פלסטינים, בהם מאות שנשפטו למאסרי עולם ועוד רבים שנעצרו אחרי 7 באוקטובר 2023. חמאס התחייב גם להחזיר את כל החללים המתים אולם עד כתיבת שורות אלו לא עמד בהתחייבות זאת במלואה.
נדבכים מרכזיים נוספים במתווה הם חנינה לאנשי חמאס: לאחר שחרור החטופים, יוצע לאנשי הארגון המעוניינים בכך להניח את נשקם ולקבל חנינה. מי שיבקש לעזוב יוכל לעשות זאת למדינה קולטת; סיוע הומניטרי ושיקום – הרצועה תוצף במזון, ציוד רפואי וחומרי בנייה, בפיקוח האו"ם והסהר האדום. מעבר רפיח ייפתח לשני הכיוונים; ניהול וביטחון – הרצועה תנוהל זמנית על ידי ועדה פלסטינית טכנוקרטית, שתפעל תחת "מועצת השלום" – גוף בינלאומי חדש בראשות הנשיא טראמפ ובהשתתפות מנהיגים לשעבר, ובהם טוני בלייר. כוח ייצוב בינלאומי (ISF) ייכנס לעזה, יאמן כוחות משטרה פלסטיניים, ויפעל בתיאום עם מצרים וישראל למניעת הברחות נשק ואבטחת הגבולות.
התוכנית כוללת גם חזון כלכלי רחב, ובמסגרתו הקמת אזור סחר מיוחד בעזה, השקעות זרות מסיביות, ושילוב הדרגתי של הרצועה בכלכלה האזורית. טראמפ הציג זאת כ"מהלך של שלום דרך שגשוג", מעין תוכנית מרשל מזרח־תיכונית, שבה ארצות הברית ושותפות ערביות יובילו את הפיתוח.
לפי המתווה, ישראל לא תספח את עזה ולא תשלוט בה ישירות, אך תשמור על נוכחות ביטחונית היקפית עד להבטחת פירוז מלא. במקביל, ייפתח דיאלוג הדרגתי בין ישראל לבין הפלסטינים על עתיד היחסים, שייתכן ויוביל, כך לפי המסמך, ל"הגדרה עצמית פלסטינית".
אירופה מגיבה: קולות שונים, מסר משותף
המהלך האזורי שיזם טראמפ התקבל בתערובת של זהירות ותקווה כאשר בעולם הערבי נרשמו תגובות מתונות, בעוד שבאירופה, דווקא שם, ניכרה תכונה יוצאת דופן. האיחוד האירופי, שנמנע במשך שנתיים מהתערבות ישירה בלחימה, ראה ביוזמת טראמפ הזדמנות לשוב ולהיות רלוונטי בזירה המזרח-תיכונית. במסמך פנימי של שירות החוץ האירופי, שהגיע לידי רויטרס, נכתב כי "האיחוד צריך להשפיע על המציאות החדשה בעזה, להצטרף למועצת השלום ולקחת חלק בהחלטות אסטרטגיות".
בישיבת שרי החוץ בלוקסמבורג הוחלט לפתוח בדיאלוג עם וושינגטון לגבי תפקיד האיחוד ביישום התוכנית. שרת החוץ של האיחוד, קאיה קאלאס, בירכה על חתימת ההסכם ואמרה כי מדובר ב"סיכוי אמיתי לסיים את המלחמה". היא הגדירה את המתווה "הישג דיפלומטי כביר" והתחייבה כי "האיחוד יעשה ככל שביכולתו כדי לתמוך ביישום ההסכם". נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, הוסיפה: "כאשר תגיע השעה לשיקום, אירופה תהיה שם". המסר היה ברור – אירופה רוצה להיות חלק מהפתרון.
נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הכריז בעקבות החתימה על העסקה על קיום פסגה בינלאומית בפריז בהשתתפות נציגים משורת מדינות ערביות ומערביות – צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, ספרד, ירדן, קטאר, סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, אינדונזיה, טורקיה וקנדה. במוקד הפסגה – "היום שאחרי" המלחמה ברצועת עזה. מקרון הדגיש כי מטרת הפסגה לקדם את תוכנית טראמפ ואמר כי "הסכם זה חייב לסמן את סיום המלחמה ואת תחילתו של פתרון מדיני המתבסס על פתרון שתי המדינות".
ראש ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני, אמרה כי מדובר ב"חדשות מדהימות. זו הזדמנות ייחודית לסיום הסכסוך הזה שחייבים לנצל". שר החוץ שלה, אנטוניו טאיאני, הודיע שארצו מוכנה לשלוח לאזור כוח שמירת שלום, אם הדבר יידרש.
ראש ממשלת בריטניה, קיר סטרמר, בירך גם הוא על ההסכם ואמר כי מדובר ב"רגע של הקלה שמורגש ברחבי העולם, במיוחד בקרב החטופים, משפחותיהם והאוכלוסייה האזרחית בעזה, שחוו כולם סבל בלתי יתואר לאורך השנתיים האחרונות". הוא הוסיף כי "חובה" לממש את תנאי העסקה עד תום, "ללא דיחוי, לצד הסרה מיידית של כל ההגבלות על סיוע הומניטרי מציל חיים לעזה".
ראש ממשלת המעבר של הולנד, דיק סכוף, הביע את תמיכתו בהסכם ואמר כי העסקה "חייבת להיות צעד ראשון לעבר שלום בר-קיימא וצודק. היא עשויה לסיים את הסבל שחוו כל כך הרבה: החטופים ומשפחותיהם, והאוכלוסייה העזתית".
ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס, הביע תקווה כי "זו תהיה אולי תחילה של שלום מתמשך וצודק. כעת זה הזמן לנהל דיאלוג, לסייע לאוכלוסייה האזרחית ולהביט קדימה עם תקווה, אבל גם עם צדק וזיכרון, כדי שהזוועות שאירעו לא יחזרו על עצמן".
ראש ממשלת אירלנד, מיהאל מרטין, קרא "לכל הצדדים לעמוד בתנאי הפסקת האש, לשחרר את כל החטופים ולאפשר זינוק בסיוע ההומניטרי לתושבי פלסטין". קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, אמר כי "ההתפתחויות בישראל מעודדות".
על פניו, נדמה היה שהאיחוד האירופי מתייצב מאחורי המתווה. אך מתחת לפני השטח רוחשים חילוקי דעות. ב־Politico דווח כי האיחוד הקפיא את תוכניותיו לצמצם את קשרי המסחר עם ישראל ולהטיל סנקציות על השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. שינוי הכיוון התרחש לאחר שמספר מדינות מובילות באיחוד הגיעו למסקנה כי סנקציות כאלה אינן נחוצות בשלב זה, לנוכח ההסכם המתגבש בין ישראל לחמאס ותוכנית טראמפ.
נראה כי יוזמת הנשיא יצרה מחלוקת פנימית בין מדינות האיחוד בנוגע לשאלת המשך המהלך של צמצום קשרי המסחר והטלת הסנקציות. שר החוץ הבלגי, מקסים פרבו, שמדינתו דחפה לעמדה נוקשה יותר כלפי ישראל, אמר כי "מצער" שלאיחוד האירופי לקח יותר משנתיים להציג צעדים נגד ישראל. "האמינות של מדיניות החוץ של האיחוד האירופי נפגעה באופן חמור", הוסיף. מצד שני גרמניה, הונגריה ומספר מדינות נוספות באיחוד מתנגדות בתוקף ליישום הסנקציות.
בעקבות חתימתן של ישראל וחמאס על השלב הראשון בהסכם לסיום המלחמה, עולה האפשרות כי האיחוד האירופי ישוב ויבחן את עמדתו בנוגע ליישום הסנקציות. דוברת הנציבות האירופית אף רמזה כי ייתכן שהאיחוד ישנה את עמדתו בנושא, באומרה: "הסנקציות הוצעו בהקשר מסוים, ואם ההקשר משתנה – הדבר עשוי בסופו של דבר להוביל לשינוי בהצעה".
עם זאת, על פי הדיווח ב־Politico, הנציבות האירופית אינה מתכוונת בשלב זה למשוך את התוכנית, גם אם האפשרות להפסקת אש ממושכת עלולה להפוך אותה לפחות רלוונטית.
מדינות מסוימות באיחוד, בהן אירלנד וספרד, ממשיכות לדחוף לעמדה נוקשה יותר כלפי ישראל, אולם האווירה הכללית בקרב החברות היא של המתנה זהירה לבחון כיצד תיושם בפועל תוכנית טראמפ לעזה.
בין זהירות להזדמנות
בתוך כל זה מתגבשת באירופה הבנה חדשה: תוכנית טראמפ אינה רק עניין אמריקני. אם תיושם, היא תיצור מציאות אזורית חדשה שבה לאירופה יש מה להרוויח ומה להפסיד. שיקום עזה עשוי להפוך לפרויקט כלכלי וביטחוני רחב ממדים, ובאירופה כבר נשמעים קולות על מעורבות תעשייתית ועסקית. חברות בנייה, תשתיות ואנרגיה מתכוננות למכרזים עתידיים, והבנק האירופי להשקעות בוחן הקצאת אשראי לפרויקטים הומניטריים באזור.
אבל לצד האינטרס הכלכלי, יש גם את עניין הזהות המדינית. עבור בריסל, התמיכה בתוכנית טראמפ היא גם מבחן לערכי האיחוד. השאלה המרכזית היא עד כמה אירופה מוכנה לשתף פעולה עם יוזמה שמקורה בוושינגטון ובעיקר, עם נשיא שעמדותיו עוררו בעבר אי נוחות רבה בקרב מנהיגי היבשת.
במקביל, האיחוד ניצב בפני דילמה מוסרית: כיצד לשלב תמיכה בשיקום עזה עם ביקורת על ממשלת ישראל. חלק מהמדינות החברות חוששות שגישה פרגמטית מדי תיתפס כהתעלמות מהסבל הפלסטיני, ואחרות מזהירות מפני חזרה למדיניות של הטפת מוסר חסרת תכלית.
התוצאה היא מדיניות זהירה, כמעט מהוססת, אך גם כזו שמותירה את הדלת פתוחה לשיתופי פעולה חדשים.
פסגת שארם: אירופה חוזרת לזירה
ב־13 באוקטובר 2025, על חוף ים סוף, נפתחה פסגת שלום רחבת היקף בשארם א־שייח׳ – מהמפגשים הדיפלומטיים הגדולים ביותר שנראו במזרח התיכון בעשור האחרון. את הפסגה יזמו טראמפ ונשיא מצרים א־סיסי, במטרה לגבש את השלבים הבאים של תוכנית טראמפ ולדון בעתיד עזה לאחר סיום המלחמה.
באולם המרכזי של מרכז הכנסים ישבו זה לצד זה מנהיגים ערביים, מערביים ואסייתיים כאשר בין הנוכחים נציגים מעשרים מדינות, בהן צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, יוון ובריטניה. הנוכחות האירופית הייתה בולטת במיוחד: בריסל הבינה שהפסגה הזו היא הזדמנות לשוב ולבסס את מעמדה במזרח התיכון, לאחר שנים שבהן נותרה בעיקר צופה מהצד.
במוקד הדיונים עמדו חמש מטרות מרכזיות: הבטחת עמידות הפסקת האש – לוודא שההסכם בין ישראל לבין חמאס לא יישחק לכדי הפוגה זמנית בלבד; שחרור חטופים ואסירים – לוודא יישום מלא של השלב הראשון בתוכנית, כולל השבת כל החטופים הישראלים ושחרור אסירים פלסטינים בהתאם להסכמו; סיוע הומניטרי ושיקום – הרחבת הזרמת הסיוע לעזה ודיון בתוכניות שיקום ארוכות טווח, בהובלת מוסדות בינלאומיים; עתיד הממשל בעזה – בחינת האפשרות להקים גוף ניהולי פלסטיני מאוחד שיחליף בהדרגה את הוועדה הזמני; ומעורבות בינלאומית מתואמת – ארצות הברית, מצרים, קטר וטורקיה מובילות את התיווך, אך גם מדינות אירופה והמפרץ צפויות למלא תפקיד משמעותי ביישום ההסכם.
במהלך הדיונים הצהיר מקרון כי "אירופה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות שחקנית משנה", ומלוני הוסיפה: "השלום במזרח התיכון הוא אינטרס אירופי ישיר". נשיאת הנציבות, פון דר ליין, הדגישה את ההיבט הכלכלי: "האיחוד מוכן להשקיע בשיקום ובבנייה מחדש, כל עוד נשמרת המחויבות לשלום".
הפסגה הסתיימה בתחושת זהירות ואופטימיות. אמנם לא נחתמו הסכמים חדשים, אך עצם קיום האירוע נתפס כסימן לשינוי מגמה: אירופה חוזרת לפעול, לא רק לבקר.
מבחן היחסים: ישראל והאיחוד על קו התפר
האיחוד האירופי מקיים עם ישראל קשרים ענפים במגוון תחומים – מדיני ודיפלומטי, מסחר, תחבורה, מדע, תרבות וספורט. בזכות רמת הפיתוח הכלכלי שלה ישראל נהנית ממעמד ייחודי ביחסיה עם מדינות האיחוד, והיא חברה ותיקה בארגונים בינלאומיים אירופיים.
הרחבת האיחוד בשנת 2004 חיזקה את הזיקה הגיאופוליטית בין הצדדים. בתחום הכלכלי הסחר בין ישראל לבין האיחוד מתנהל במסגרת הסכם האסוציאציה שנחתם בשנת 2000, המעניק תנאי סחר חופשי למוצרים תעשייתיים והקלות במכסים על מוצרים חקלאיים נבחרים. כתוצאה מכך, האיחוד האירופי הפך לשותף הסחר המרכזי והחשוב ביותר של ישראל. במסגרת ההסכם, נוצרו שני גופים מרכזיים כדי להקל על הדיאלוג בין ישראל לאיחוד: מועצת האסוציאציה של האיחוד האירופי-ישראל, ו-ועדת האסוציאציה של האיחוד האירופי-ישראל.
הקשרים הדו-צדדיים בין האיחוד האירופי לבין ישראל משולבים במסגרת תהליך ברצלונה והשותפות האירופית-ים תיכוניתֹ. כלכלת השוק החזקה של ישראל, לצד עובדת היותה מעצמת הייטק וסייבר, מניחות בסיס איתן להעמקת קשריה עם האיחוד האירופי, המהווה את שותף הסחר המרכזי שלה. בשנת 2024 הסתכם היקף הסחר הכולל בין הצדדים בכ־42.6 מיליארד אירו, כאשר הייצוא הישראלי לאיחוד הגיע לכ־16 מיליארד אירו. נתונים אלו משקפים למעלה משליש מסך הסחר הבינלאומי של ישראל, וממקמים את האיחוד האירופי כשותף הסחר החשוב ביותר עבורה. מכאן, שכל שינוי במדיניות הסחר של האיחוד כלפי ישראל – לרבות הטלת מגבלות, סנקציות או צמצום בהסכמים קיימים – עלול להשליך באופן מיידי ומשמעותי על יציבותה וצמיחתה של הכלכלה הישראלית.
תוכנית טראמפ לסיום המלחמה בעזה הציבה את יחסי ישראל-אירופה בצומת דרכים משמעותית. מצד אחד, היא חיזקה את הפערים הפוליטיים בין הצדדים, בעיקר סביב סוגיית פתרון שתי המדינות. מצד שני, היא יצרה הזדמנות לשיתופי פעולה חדשים בכל הנוגע לשיקום רצועת עזה ולפרויקטים אזוריים רחבי היקף. ניתן להניח כי יחסי ישראל עם מדינות האיחוד האירופי ימשיכו להיות מושפעים מהאיזון העדין בין אינטרסים כלכליים לבין מחויבות המדינות למדיניות חוץ ולאינטרסים פוליטיים פנימיים. במובן זה, התוכנית עשויה להחריף את המחלוקות המדיניות, אך במקביל גם לפתוח פתח למסלול פרגמטי של שיתופי פעולה הומניטריים, כלכליים, טכנולוגיים ומדעיים – מסלול שעשוי להעניק ליחסים ממד חדש של יציבות ואינטרסים משותפים.
ניתן להניח כי תוכנית טראמפ עשויה לסמן פתיחת דף חדש ביחסי ישראל והאיחוד האירופי. יישומה עשוי להפחית את רמת המתח בין ירושלים לבין מוסדות האיחוד, ואף לצמצם את רמת העוינות הקיימת מול מספר מדינות אירופיות. ככל שהתוכנית תתקדם בהצלחה, ובעיקר אם השלב השני שלה ייושם באופן מלא, עשויים יחסי ישראל-אירופה להיכנס למסלול של שיתוף פעולה הדוק יותר. תחומים כגון טכנולוגיה, מדע, אנרגיה ומסחר, שכבר כיום מהווים נדבך מרכזי ביחסים, צפויים להמשיך ולהתרחב ובכך להעניק ליחסים ממד פרגמטי שיכול לאזן את המחלוקות הפוליטיות.
תוכנית טראמפ לעזה, בעיקר הסעיף שבה העוסק בעתיד היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים, חידדה את הפערים בין ישראל לבין האיחוד האירופי לגבי חזון שתי המדינות. עם זאת, היחסים הללו ממשיכים להתנהל על שני מישורים מקבילים: שיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי וביטחוני מצד אחד, וביקורת פוליטית ודיפלומטית מצד שני.
בסופו של יום, לישראל יש אינטרס אסטרטגי מובהק להמשיך ולפתח את שיתופי הפעולה הכלכליים, המדעיים והטכנולוגיים עם האיחוד האירופי. לצד זאת, עליה ליזום דיאלוג אסטרטגי עם מדינות מפתח באיחוד, דוגמת גרמניה, צרפת ואיטליה, במטרה לצמצם את הפערים המדיניים ולבנות בסיס של אמון מחודש. שילוב בין אינטרסים פרגמטיים לבין נכונות לשיח מדיני עשוי לאפשר לישראל לשמר את יתרונותיה בזירה האירופית, להפחית מתחים פוליטיים, ואף להרחיב את מעמדה כשותפה מרכזית בתחומי חדשנות, טכנולוגיה וביטחון. אם תוכנית טראמפ תיושם בהצלחה, היא עשויה להפוך למנוף של שיתוף פעולה ולסמן פרק חדש ביחסי ישראל ואירופה.
