מערכת היחסים של טורקיה-ישראל היא לא סתם יחסית של עליות ומורדות, אלא רכבת הרים של ממש. ההידרדרות שהחלה עם פרוץ המלחמה רשמה שיא נוסף ב-3 במאי, כשנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הכריז על הפסקה מוחלטת של יחסי המסחר בין המדינות. הצעד הזה התחיל למעשה ב-9 באפריל. אז משרד המסחר הטורקי הכריז על הקפאה חלקית של המסחר, במסגרתו טורקיה הפסיקה אספקת 54 מוצרים שונים לישראל – ביניהם מוצרים אסטרטגיים, כגון מלט ופלדה. בכך, כפי שגם ארדואן הודה פומבית, ההחלטה החד צדדית של טורקיה פוצצה את בלון הסחר שכבר הגיע לממדים של 9.5 מיליארד דולר, כשלטורקיה יתרון ברור במאזן: טורקיה ייצאה לישראל 5.4 מיליארד דולר לישראל, כשישראל ייצאה לטורקיה 4.1 מיליארד דולר.
בשנת 2022 טורקיה ייצאה לישראל בהיקף של 7 מיליארד דולר, אך בעקבות המלחמה היקף הייצוא צנח ב-2023 ב-1.6 מיליארד דולר. כך שברור שההחלטה של ארדואן פגעה בראש ובראשונה בטורקיה.
האידאולוגיה הפן-אסלאמיסטית, הנאו-עות'מניסטית, המונעת מערכים של האחים המוסלמים משחקים תקפיד משמעותי מאוד בקבלת ההחלטות שלה. כמנהיג שספג את הערכים אלה הנשיא ארדואן בכלל לא ממצמץ כשהוא מצהיר על תמיכתו הפומבית בארגון הטרור חמאס אחרי שזה ביצע פשעים נגד האנושות. בעיניו ארגון הטרור המושמץ הזה הוא עדיין "מפלגה פוליטית נוסח אחים המוסלמים שזכה בבחירות חופשיות". בנאום ההיסטורי שנאם על דוכן הפרלמנט הטורקי ב-21 באפריל הוא שיבח את חמאס כשהוא ממצב אותו באותה השורה עם הלוחמים הלא סדירים של מלחמת העצמאות הטורקית המכונים "הכוחות הלאומיים" (Kuvay-ı Milliye). אך לצד האהדה שלו והאידאולוגיה, ברור שגם התוצאות הקשות של הבחירות לרשויות המקומיות האחרונות היוו שיקול חשוב בהחלטתו לנקוט בצעדים אופרטיביים נגד ישראל. הבחירות לרשויות המקומיות היו למעשה מרי של מפלגת הרווחה החדשה (YRP) האסלאמיסטית שקראה עליו תיגר. המפלגות האסלאמיסטיות האופוזיציוניות כגון מפלגת השמחה (SP) והעתיד (GP) לא הותירו לארדואן מקום לתמרון ומכאן ועד ההכרזה על הפסקת המסחר עם ירושלים המרחק היה קצר מאוד.
ראוי להזכיר שהמצב הכלכלי בטורקיה בכי רע והעובדה שטורקיה נוקטת צעדים שמריעים עוד יותר את מצבה הכלכלי יכלה להוות איום על ארדואן. אך מכאן ניתן ללמוד על כך שהאידאולוגיה הפן-אסאלאמיסטית בטורקיה היא אף איום גדול עוד יותר. בהחלטה הזו ארדואן גם לקח סיכון שההחלטה הזו תיענה ב"נקמה מערבית". החלטה מעין זו היא גם קריאת תיגר על ארגון הסחר העולמי, ששולל פגיעה בסחר מסיבות פוליטיות, מה שהיה עלול ואולי אף יזכה לתגובה מהמערב, קרי ארה"ב והאיחוד האירופי שהיו אמורים להעניש את טורקיה בגלל הצעד הקיצוני שנקט נגד ישראל. כך שבמהלך הזה ארדואן הכין את דעת הקהל הטורקית להידרדרות נוספת בכלכלה השברירית מימלא.
אולם, בדומה למקרי מבחן בעבר ארדואן דאג לתרגם את הכישלונות שלו לרווחים פוליטיים. ארדואן יציג את ההידרדרות הזו כתוצאה של "מדיניות החוץ העצמאית של טורקיה, אשר לא מקבלת שום הוראות מהמערב". כלומר זהו חלק מהמחיר שטורקיה מוכנה לשלם עבור עצמאותה. בכך הוא למעשה דוחה את הטענות לפיהן הוא רוקד לחליל האמריקני. הטיעון הזה זר מאוד לצורת החשיבה המערבית והישראלית, אבל היא מאוד הגיונית בסוציולוגיה הטורקית שמנסה להוכיח לעצמה כי טורקיה מתפקדת כמעצמה כלל עולמית נוסח האימפריה העות'מנית.
משפט מבויים: ארדואן מאשר להסתכסך אתו
כשמפלגתו של ארדואן עלתה לשלטון בשנת 2002 טורקיה סבלה מהתערבות הצבאית מתמדת בתהליך קבלת ההחלטות שלה. במהלך הקדנציה הראשונה שלו, האיחוד האירופי דרש מטורקיה להפחית את השפעת הצבא על תהליך קבלת ההחלטות של טורקיה. ארדואן הרים את הכפפה והעביר את החקיקה הנדרשת בפרלמנט. כך הצליח ארדואן להחליש את הצבא הטורקי והשתלט על ממנגנוני תהליך קבלת ההחלטות, בראש ובראשונה על המועצה לביטחון לאומי MGK. הגוף הזה נתפס בעבר כ-"קבינט צל", שגבר על ההחלטות של הממשלה האזרחית. ההחלשה המדורגת של הצבא סללה את הדרך להתחזקות של הגופים האחרים: המשטרה וארגון הביון הטורקי MIT.
בניגוד לציפיות של האירופאים, ארדואן לא פעל מתוך ליברליות. דהיינו, ברגע שהצליח להחליש את הצבא הטורקי הוא לא ניסה לקבל את ההחלטות על בסיס דמוקרטי, קרי ייצוג של כל הדעות המקצועיות והפוליטיות. נהפוך הוא, הוא התחיל לרכז את הכוח הפוליטי בידו והדיח את כל מי שתפיסתו לא עלתה בקנה אחד עם אתו.
ללא ספק המעבר משיטה פרלמנטרית לשיטה הנשיאותית שיחקה תפקיד משמעותי בתהליך הזה. בזכות הסמכויות הנרחבות שקיבל – כולל האפשרות לחתימה על צווים מיוחדים – ארדואן הצליח לרכז בידו כוח חסר תקדים. כך בהשתלטות שלו על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הוא גם הצליח למנות את רוב השופטים. במילים אחרות, הרשות השופטת שגם קודם לכן סבלה מהיעדר עצמאות ותפקדה ללא איזונים ובלמים, הפכה בידי ארדואן לחותמת גומי וגם לנשק יום הדין של הנשיא נגד כל מתנגדיו.
כך ארדואן הביא לכליאתם השרירותית של איש העסקים עוסמן קאבאלה Osman Kavala שהואשם במתן תמיכה במהומות גזי פארק ב-2010, שנתפסו על ידי ארדואן כניסיון הפיכה נגדו ושל יו"ר המפלגה הכורדית לשעבר סלאהאטטין דמירטש Selahattin Demirtaş שהואשם בחברות בארגון הטרור PKK. הם דוגמאות בולטות לחוסר העצמאות של מערכת המשפט בטורקיה. על רקע האמור, באופן לא מפתיע, מערכת המשפט הטורקית אינה זוכה לאמון בציבור הרחב שם. כמובן שגם המשקיעים הזרים מודעים למצב.
אך בדיוק בשל כך ארדואן גם מנסה מדי פעם לטשטש עקבות ודואג ליצור מתיחויות מלאכותיות בינו לבין בית המשפט לענייני חוקה. כך למשל, בהחלטה האחרונה שקיבל ב-5 ביוני, בית המשפט שלל מארדואן את האפשרות לפטר את נגיד הבנק המרכזי לפני סיום הקדנציה שלו. ההחלטה הזו הראתה, כביכול, את עצמאותו של הבנק המרכזי בטורקיה. כך הוא אותת לשווקים הבינלאומיים שבתי המשפט בטורקיה עצמאיים ולכאורה לא פוחדים מעימות ישיר עם הנשיא. אולם, בהתחשב במאזן הכוחות בין הרשויות ואופן מינוי השופטים, שרובם תחת שליטת ארדואן, ניתן לקבוע כי ההחלטה הזו לא הייתה יכולה להתקבל ללא אישורו המוקדם.
הוריד ריבית – הפוך מכל היגיון כלכלי
בחוכמת הבדיעבד ניתן לקבוע כי ההידרדרות של טורקיה החלה דווקא עם מהומות גזי פארק (2010). באותה העת מפגינים רבים נאלצו להתמודד עם הדיכוי המשטרתי ומאוחר יותר גם נעצרו על האשמות חסרות בסיס, כגון תכנון הפיכה שלטונית נגד ממשלה נבחרת. ההידרדרות החדה במעמד חופש הביטוי במדינה יצר תסיסה חברתית ואי יציבות. שיא הדיכוי הורגש מיד אחרי ניסיון ההפיכה הכושל (2016). עקב חוסר יציבות שלטונית, מעצרים שרירותיים ומדיניות הריבית הלא שמרנית החריפה את המשבר אף יותר.
ההתערבות של ארדואן הייתה בעוכרה של הכלכלה – מ-2016 ועד 2023 ארדואן בחר להתערב בתהליך קבלת ההחלטות של הבנק המרכזי של טורקיה, שאמור להיות עצמאי לחלוטין, כמקובל במדינות חופשיות. חוסר שביעות רצונו מהנגידים, מאז 2016 ועד עתה הביא אותו להחליף לא פחות משבעה נגידים. יתרה מזאת, באין מפריע הוא גם לא היסס לתת הצהרות פומביות בעניינים של הבנק המרכזי והתערב בתהליך קבלת ההחלטות שלהם באופן בוטה. באמצעות התערבותו הישירה ארדואן הוכיח פעם אחר פעם כי גם הבנק המרכזי נתון למרותו.
ארדואן נקט בצעדים המנוגדים לכלכלה שמרנית, כמקובל בבנקים המרכזיים וקיבל החלטות מנוגדות להיגיון כלכלי. כך למשל, הוא הכריז שהוא יוריד את האינפלציה באמצעות הורדת הריבית – ההיפך מהפרקטיקה הידועה לפיה ריסון אינפלציה מתבצע באמצעות העלאת הריבית. בכך, כצפוי, הוא הביא לפיחות חריף אף יותר. כתוצאה מכך כוח הקנייה של האזרחים הטורקים צנח באופן משמעותי. האזרח הטורקי נאלץ להתמודד עם עליית מחירים מאוד גבוהה בעיקר בתחום המזון, האנרגיה והנדל"ן. הצמיחה צנחה והאבטלה נסקה לשיעור הרשמי של 9.4% – נתונים רשמיים של הלמ"ס הטורקי, שמוטלים בספק רב, וככל הנראה מדובר בעשרות אחוזים. חלק מטשטוש הנתונים מוסבר בעזיבה המונית של עובדים שעזבו את טורקיה ועובדים בחו"ל. מאז 2011 טורקיה צנחה ב-25 מקומות במדד הצמיחה העולמי והגיעה למקום המפוקפק מאוד – 95.
עלה התאנה – שר האוצר
למרות כל ההחלטות הלא רציונאליות כולל הפסקת יחסי המסחר עם ישראל, כעת תחת שר האוצר הנוכחי מהמט שימשק Mehmet Şimşek אשר דבק בעקרונות של הכלכלה האורתודוכסית, הכלכלה הטורקית משתקמת. בניגוד לקודמיו שימשק אשר רכש לעצמו שם כלל עולמי הציב תנאים לארדואן לפני שנכנס לתפקיד על זה כי הנשיא לא יוכל להתערב בתהליך קבלת ההחלטות בבנק המרכזי. אכן זה קרה. עם כניסתו לתפקיד, על מנת להילחם באינפלציה לשימשק לא הייתה שום ברירה אלא להעלות את הריבית. כשנכנס לתפקיד אז הריבית שהורדה ע"י ארדואן בעקביות עמדה על 8.5%. על מנת לשים קץ לפיחות של הלירה הטורקית שימשק העלה את שיעור הריבית עד 50%. שיעור הגבוה זה כמובן הפך לנטל חסר תקדים עבור צרכנים טורקים רבים שכבר לא יכולים להחזיר לבנקים את הלוואות ומשכנתאות.
חשוב לציין כי גם שימשק לא הצליח לעצור את הפיחות של הלירה הטורקית. בעת כניסתו לתפקיד דולר אחד היה שווה 21 לירות כיום שער יציג עומד על 32.5 לירות טורקיות. ולמרות זאת, מכיוון שמדובר בשר שמנסה לפעול בדרך שמרנית מקובלת, חברות דירוג האשראי הבינלאומיות מציינות אותו כנקודת אור בכלכלה הטורקית. כך חברת סטנדרט אנד פור Standard & Poors העלתה את דירוג האשראי של טורקיה מ-B ל-B+. אך עדיין מדובר בדירוג שאינו "דירוג השקעה", כשהחוב החיצוני של טורקיה עומד כמעט על חצי טריליון דולר, כשהתל"ג שלה מצטמצם והנגישות שלה לכסף בעייתית.
