קריאות הבוז של חלק מהנוכחים בכיכר החטופים כלפי סטיב וויטקוף, שליחו של הנשיא דונלד טראמפ למו"מ עם חמאס (ובנוכחות בתו של הנשיא, איוונקה טראמפ וחתנו, ג'ארד קושנר הנבוכים) – רק כי העז לשבח את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת השר רון דרמר – היו לא רק מופת של טעם רע (במקרה הטוב), אלא העידו על חוסר הבנה מוחלט של הדינמיקה שהובילה לעסקה האחרונה.
פחות מיממה לאחר אותה הבעת מחאה, רגע לפני ערב שמחת תורה, היה זה טראמפ שלא חדל מהרעפת מחמאות על נתניהו בנאומו בכנסת, כשהגדיר אותו "אחד המנהיגים הגדולים ביותר בזמן מלחמה… ביבי, הם אוהבים אותך כי אתה אוהב לנצח. וניצחת בגדול עבור ישראל, יותר גדול ממה שמישהו יכול היה לדמיין."
המילים החמות של טראמפ לא היו לריק, שכן גם הוא עצמו יודע כי בזכות נתניהו וצה"ל (שגם אותו שיבח בנאומו), התאפשר לו לרשום את אחד ההישגים הגדולים ביותר של נשיא אמריקני בעת המודרנית: שלום (גם אם זמני ושברירי) במזרח התיכון.
לצורך הבנת המאורע הדרמטי, בעל ההשלכות האסטרטגיות ארוכות הטווח, ניתן לעמוד על עשר נקודות שכל אחת מהן בעלת חשיבות מכרעת בהרכבת התמונה הכללית.
שאלת המפתח: האם העסקה טובה או רעה?
ישנה דרך אחת בלבד לבחון את טיב העסקה שהובילה בשלב הראשון לשחרורם של כל החטופים החיים בידי חמאס בעזה: האם היא הטובה ביותר מבין החלופות שהוצגו לממשלה מאז העסקה הקודמת בינואר, והאם היא מתיישרת עם מטרות המלחמה שהגדיר הקבינט – החזרת החטופים, מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי והסרת האיום מעזה. התשובה, ללא כחל וסרק, חיובית. חמאס דחה בעבר הצעות שהיו לאין שיעור טובות יותר מזו הנוכחית, כשהתעקש תמיד על שני עקרונות-על שתכליתן להבטיח את המשך קיומו כגוף צבאי מאורגן: נסיגה מלאה של צה"ל מכל שטח רצועת עזה ("לחזור ל-6 באוקטובר") וסירוב מוחלט להניח את נשקו.
חמאס גם העדיף תמיד 'למרוח' את הזמן ולשחרר חטופים בטפטופים, לאורך שבועות ארוכים, על מנת ליהנות מפירות הסיוע ההומניטרי שבזז, לשקם ולרענן את שורות לוחמיו ולהאריך את סבל החטופים. זה גם אפשר לו לנהל מלחמה פסיכולוגית מול ישראל על מנת לייצר בתוכה לחץ פנימי לסיום את המלחמה כשחמאס עומד על רגליו.
טראמפ, כבר בימיו הראשונים בבית הלבן, שם סוף למגמת הטפטופים והבהיר עוד בעסקה בינואר 2025 כי השחרורים יהיו מהירים ובפעימה אחת – וללא טקסים משפילים. וכך אכן קרה. אך זה היה רק הקדימון. בשבועות שקדמו לעסקה הנוכחית, טראמפ התגרה אף יותר בארגון הטרור כשהצהיר כי "בחמאס לא יוותרו על 20 החטופים האחרונים כי הם יודעים שזה יהיה סופם (של חמאס)". על פניו, מדובר בהצהרה שאמורה היתה להזיק למו"מ, שכן אם נשיא ארה"ב בעצמו מודה ששחרור החטופים יוביל לסופו של חמאס – מדוע שישחררו אותם?
והנה, הפלא ופלא, דווקא אחרי הצהרה זו של טראמפ חמאס אמר "כן" לעסקה במסגרתה כל החטופים משתחררים בשלב הראשון, צה"ל נותר ברוב שטח הרצועה ועל הנייר אמור ארגון הטרור להיות מפורז מנשקו.
מה גרם לחמאס להתקפל? טראמפ הבהיר שאם הפעם לא יקבל את העסקה שלו – הוא יעניק לישראל "גיבוי מלא" להמשיך בלחימה עד "להשמדה מהירה" של ארגון הטרור.
במילים אחרות, טראמפ הציב בפני חמאס את "בחירת הובסון", מצג שווא של בחירה בין שתי חלופות, כשבפועל כל אחת מהן תוביל לתוצאה זהה – במקרה זה סוף דרכו של ארגון הטרור. Lose-lose situation. חמאס, בלית ברירה, בחר באפשרות שכביכול מרחיקה את הקץ מבחינתו, מצילה אולי את חיי בכיריו וחוסכת מראות כניעה משפילים. בדרך זו, החטופים הפכו מנכס לנטל והארגון מיהר להיפטר מהם, טרם ישתלטו כוחות צה"ל על המעוזים האחרונים שלו בעיר עזה, יצודו את ראשי המחבלים שעוד נותרו בחיים ויצרבו בתודעה הערבית-מוסלמית את "טופאן אל-אקצה" כתבוסה משפילה.
סטיב גניארד, הפרשן הצבאי של ABC (רשת שאינה אוהדת את ישראל, בלשון המעטה), הסביר היטב כיצד צה"ל נסך אמינות באיום של טראמפ: "חמאס הבין שהכניסה של צה"ל לעיר עזה היא בלתי נמנעת. הישראלים אמרו, 'אנחנו ניכנס פנימה, נכבוש את כל עזה וזה ייקח לנו עד סוף השנה'… למעשה, לחמאס לא היתה ממש ברירה. מי יודע, אולי יש עסקה סודית שמאפשרת לחלק ממנהיגי חמאס לעלות על סירה ולברוח לחו"ל. זה היה בלתי נמנע שיסכים, לא היתה לו ברירה".
הם כן רציונלים – לפי הרציונל שלהם
הנשיא טראמפ זרק מהחלון את תזת "הם לא רציונליים/אין להם מה להפסיד/אי אפשר לנצח ארגון טרור" שזכתה לאחיזה בקרב צמרת מערכת הביטחון הישראלית. תפיסה זו הובילה למונחים מופשטים כמו "רגל מדינית מסיימת" או "מנופים כלכליים" (פועלים עזתים, הגדלת מרחב הדיג, הכנסת סחורות וכדומה) כתחליף לניצחון צבאי מוחלט. כאיש עסקים וכאשף עסקאות, טראמפ יודע שלכל יצור אנושי יש רציונל משלו ותמיד יש לו מה להפסיד, גם אם אותו רציונל אינו מערבי. החוכמה היא לשים את עצמך בנעלי האויב/יריב, להיכנס לראשו ולמפת האינטרסים כפי שהוא מבין אותם, וזאת להבדיל מניסיון לפרש את האויב על פי אמות המידה שלך ("כולם רוצים חיים שקטים ורווחה כלכלית להם וילדיהם").
טראמפ שונה מהנשיאים האמריקנים שקדמו לו בעת המודרנית: ביל קלינטון, שכפה על אוקראינה להתפרק מנשק גרעיני מתוך מחשבה נאיבית שמהלך זה יפחית מתיחויות, מבלי להבין את הרציונל הרוסי צמא הכוח ותאב הכיבוש; ג'ורג' בוש הבן שרצה להביא את בשורת הדמוקרטיה למזרח התיכון ולכן כפה על ישראל לאפשר קיום בחירות ברצועת עזה שהובילו לניצחון חמאס; ברק אובמה שסבר כי מסע התנצלויות והתרפסויות בפני העולם השלישי יעלה את חינה של ארה"ב בקרב מדינות ערביות ומוסלמיות – שכמובן פירשו זאת כהבעת חולשה אדירה מצד אמריקה; וג'ו ביידן שהפשיר עשרות מיליארדי דולרים הישר לקופת איראן מתוך מחשבה שצעד "בונה אמון" זה יפייס את האייתולות, אך הם השתמשו בכסף זה כדי לסייע לחמאס להוציא לפועל את טבח 7 באוקטובר.
כיום, תפיסה נאיבית זו מיוצגת בעיקר על ידי בריטניה וצרפת, שהיוו את ראש החץ בהכרה במדינה פלסטינית, לדברי מנהיגיהן מתוך רציונל לבודד את חמאס, על אף שארגון הטרור בעצמו שיבח את המהלך. ראש הממשלה הבריטי, קיר סטאמר, פעל מתוך רציונל מערבי מובהק והטיל את כל כובד הלחץ על ישראל – מהלך שלפי מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו, הזיק מאד למו"מ והרחיק את חמאס מהשולחן.
טראמפ וממשלו הבינו, מנגד, כי התמריץ היחיד שפועל על חמאס הוא כוח, ובהמשך לסעיף הראשון התירו את הרסן לישראל להפעיל את כל העוצמה הנדרשת, לרבות כניסה לעיר עזה, כדי להכניע את חמאס. הלחץ המקסימלי כמובן עבד וחמאס נכפה להסכים לעסקה, וגם כעת טראמפ מבהיר שעם כל הכבוד לחזון המזרח התיכון החדש, התנאי היסודי והראשוני להצלחת העסקה היא פירוק הארגון מנשקו. "חמאס יפורק, ואם צריך זה יהיה מהיר ואלים", הבהיר הנשיא האמריקני ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם ואותת לארגון הטרור שהאינטרס המרכזי שלו – להישאר כוח חמוש – סותר לחלוטין את המדיניות האמריקנית. הרציונל החמאסי, אם כן, ברור כשמש, ולכן צריך לשבור אותו.
מישהו התבלבל: כשהימין הישראלי הופך לאויב
לפני שנמשיך להעמיק באסטרטגיה של טראמפ-נתניהו נלך קצת אחורה, לתחילת המלחמה, כדי להבין מדוע הגישה ההפוכה של ממשל ביידן נחלה כישלון חרוץ. בתחילה, העניק הנשיא גיבוי חד-משמעי לישראל אך ככל שנקפו השבועות והתקרבו הבחירות בארה"ב, החלו ביידן ואנשיו להפנות את ה-DON'T המפורסם דווקא כלפי ירושלים. מדיניות עוינת זו של בכירי הממשל באה לידי ביטוי כבר בהפסקת האש הראשונה (דצמבר 2023), במסגרת עסקת החטופים, במהלכה קרא ביידן לנתניהו שלא לחדש את הלחימה ולמעשה נתן את האות להפניית העורף של הבית הלבן לישראל. בהמשך הלחץ הלך וגבר, עם הקמפיין של הממשל נגד כניסת צה"ל לרפיח ("אני מכירה את המפות, אין לאנשים לאן ללכת", אמרה סגנית הנשיא דאז, קמלה האריס) שהוביל לאמברגו נשק ולכפיית הכנסת הסיוע ההומניטרי שנבזז על ידי חמאס והעניק חמצן לארגון הטרור כדי להאריך את הלחימה.
האיומים מכיוון הבית הלבן הפכו למעשים מוחשיים כשבספטמבר 2024 נחשף כי ממשל ביידן הטיל אמברגו על ישראל ומעכב משלוחים של פצצות חודרות מנהרות, מסוקי אפאצ'י ודחפורי די-9. בצה"ל אף היו מי שהעריכו כי חיילים רבים איבדו חייהם בשל האמברגו של ביידן, בשל הסיכון המוגבר שנשקף לחיי הלוחמים.
בחודש אוגוסט 2025, שמונה חודשים לאחר תום ממשל ביידן, חשף ג'ייק סליבן, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא היוצא, כי אמברגו הנשק החלקי היה חלק מתוכנית סדורה של הממשל לפגוע במאמץ המלחמתי של ישראל, כמו גם בנתניהו אישית ובמחנה הימין. "ביום 7 באוקטובר, ממשל ביידן החליט שאחת המטרות שלו במלחמה היא למנוע מהעימות לחזק את הימין בישראל", אמר סליבן בראיון לפודקסט 'The Bulwarkw'. במילים אחרות, בעת איום קיומי מוחשי ובשעה שיותר מאלף תינוקות, ילדים, נשים וקשישים נטבחו ונשחטו במיתות המזוויעות ביותר שניתן להעלות על הדעת – הבית הלבן של ביידן הקדיש זמנו ומרצו דווקא להחלשת כוחו של הימין בישראל.
סליבן המשיך והסביר כי כדי להשיג את היעד של החלשת הימין הישראלי, "הממשל ניסה להביא לסיום מהיר של המלחמה בעזה באמצעות לחץ על ישראל בדרכים שונות, כולל 'שביתה איטלקית' – אמברגו נשק לא מוצהר".
בהמשך דבריו הביע היועץ הבכיר תמיכה מפורשת באמברגו נשק מלא על ישראל ואימץ את תעמולת חמאס על "רעב בעזה" והפצצות של צה"ל לשם ההרס בלבד, ללא מטרות צבאיות ברורות, כביכול. סליבן לא היסס להתערב באופן בוטה בפוליטיקה הפנימית הישראלית והטיף לאזרחי ישראל באיזו ממשלה עליהם לבחור. "השאלה היא אם נמשיך להתמודד עם ראש הממשלה וממשלה ימנית לאורך שנים, או שיהיה שינוי פוליטי בישראל?", תהה, "אם לא יהיה שינוי, אם הממשלה תמשיך להיות ימנית קיצונית שמקדמת את אותה מדיניות, זו לא תהיה ישראל שהכרנו."
סליבן חושף למעשה כי לא הכיר בלגיטימיות של ממשלת נתניהו, על אף שנבחרה באופן דמוקרטי וחוקי, ותוך כדי מלחמת קיום עירב שיקולים פוליטיים במדיניות החוץ האמריקנית. אמירתו מתכתבת עם ההאשמה החמורה של האריס באוקטובר האחרון כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה.
בחמאס קלטו היטב את המסר ומאז עסקת החטופים הראשונה, שיצאה אל הפועל בזכות הלחץ הצבאי המוגבר של תחילת המלחמה, לא נערכו עוד עסקאות, עד זו שנחתמה ב-19 בינואר 2025, ערב כניסתו של טראמפ לבית הלבן. המשמעות היא שממשל ביידן, שדיבר כל העת על הצורך לא להסלים את המלחמה, דווקא הפיח רוח חיים במכונת המלחמה החמאסית. רק כשחילופי השלטון התקרבו וחמאס הבין כי ארה"ב של טראמפ תפעיל לחץ עליו ולא על ישראל, הוא הסכים להתגמש. בכך, הוכח בפעם המי-יודע-כמה כי הדרך להישגים מדיניים אינה חתירה לשקט וריצוי הטרור אלא דווקא הבעת נכונות למלחמה, שבתורה מייצרת את ההרתעה הנדרשת המניבה את ההישג המדיני והשקט המיוחל.
"נילחם בציפורניים"
עם פתיחת המערכה ב-7 באוקטובר, הכיר נתניהו בכך שבניגוד למבצעים קודמים שניהל בעזה (עמוד ענן, צוק איתן) – הפעם מדובר במלחמה קיומית. לכן, כבר ב-9 באוקטובר, כשמספרי הנרצחים עוד המשיכו לטפס מעל מסך הטלוויזיה ועם ישראל לא עיכל את גודל האסון, הבטיח ראש הממשלה כי "נשנה את פני המזרח התיכון". נתניהו אולי נתפס בזמנו כהזוי, על גבול המשיחי, אך הוא הבין היטב כי מדובר במערכה רחבה מול איראן וגם אם האייתולות לא ידעו במדויק על מועד המתקפה של חמאס, הרי שהעוצמה של 7 באוקטובר היתה כה דרמטית שאין מנוס מעירוב כלל הגורמים של טבעת החנק האיראנית, לרבות הגידול הראשי בטהרן. במילים אחרות, בתוך התופת, הפחד והכאב, נתניהו גם זיהה את ההזדמנות להפוך את הקערה על פיה.
הוא גם ידע היטב, כבר מהיום הראשון למלחמה, שהאהדה שלה זכתה ישראל בעקבות הטבח המחריד קצובה בזמן ולכן קיבל החלטה שניהול המלחמה לא ייעשה בכפוף ללגיטימציה בינלאומית – שאמנם נותרה חשובה ביותר, אך לא מכריעה. הוא הילך בין הטיפות כדי לבחור את מאבקיו מול ממשל אמריקני שעוינותו הלכה וגברה ככל שנקף שעון החול של הבחירות לנשיאות. מצד אחד, נתניהו סימן מעוזים שלא יסכים לוותר עליהם: חידוש המלחמה לאחר עסקת החטופים הראשונה, הכניסה לרפיח בקיץ 2024 והסירוב ליידע את ארה"ב על מבצע הביפרים וחיסול נסראללה. "ידעתי שאם לא אתעקש על כך – מדינת ישראל תושמד", הבהיר בראיון לתוכנית "הפטריוטים" ששודרה ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם. "אם הייתי מסכים, סינוואר היה חי והופך לצלאח א-דין מודרני, נסראללה היה חי עם חיזבאללה בשיא כוחו ואיראן היתה מגיעה לפצצה גרעינית תוך חודשים ספורים. ישראל היתה בסכנה קיומית מוחשית".
בקיץ 2024, תהה מזכיר המדינה של ביידן, טוני בלינקן, בפני ראש הממשלה כיצד יילחם ברפיח ללא סיוע אמריקני. נתניהו, לדבריו, השיב לו: "אם צריך – נילחם בציפורניים". המשמעות: ראש הממשלה למעשה הבהיר לביידן ולאנשיו שלא ייכנע ללחציהם שכן לשיטתו, אף סנקציה שתופעל נגד ישראל לא משתווה לסיכון שיישקף לה אם צה"ל לא ישתלט על רפיח ועל ציר פילדלפי, שמהווים את חמצן ההברחות של חמאס. נתניהו לא הסתפק בגישת "אין לי מה להפסיד", אלא גם הופיע בקונגרס ביולי 2024 כדי לאותת לביידן שלא יהסס להפעיל מנופים משלו בתוך ארה"ב כדי להילחם בנשיא ובעיקר בסגניתו, שבדיוק מונתה למועמדת הדמוקרטים לנשיאות מול טראמפ.
לצד המוכנות להתעמת פומבית מול הממשל האמריקני, נתניהו הסכים לוויתורים מרחיקי לכת, בראשם הכנסה מאסיבית של סיוע הומניטרי. זאת, למרות שידעה כי חמאס בוזז אותו ובכך למעשה ישראל, שנלחמת בחמאס ביד אחת, מאכילה את מפלצת הטרור בידה השנייה. לראש הממשלה היה מובן לחלוטין שמדובר באיוולת, אך הוא ידע שאין לו ברירה אלא לבחור את מלחמותיו בתוך המלחמה. עצירה מוחלטת של הסיוע היתה מובילה בהכרח למראות של רעב כבד ברצועה (בין אם מדובר ברעב אותנטי או לא) ולמציאות שעלולה היתה לגרור את ממשל ביידן להחרפה משמעותית של היחס כלפי ישראל, לרבות החלטה במועצת הביטחון שהיתה משתקת כליל את מרחב התמרון של צה"ל. הוכחה לכך ניתנה לנו עם "קמפיין ההרעבה" המוצלח של חמאס באוגוסט האחרון, ואם הוא הצליח להשפיע אפילו על ממשל טראמפ ללחוץ על ישראל – דמיינו את הקטסטרופה שהיתה מתרגשת עלינו אם הצמד ביידן-האריס היו בשלטון.
המצב רק עמד להחריף: ערב הבחירות בארה"ב הצהיר ברני סנדרס, הסנטור הדמוקרטי-יהודי ואנטי-ישראלי, כי ניצחון של האריס יוביל ככל הנראה להחרפת האמברגו האמריקני נגד ישראל, לרבות של נשק הגנתי (בדגש על מערכות כיפת ברזל). בירושלים העריכו כי סנדרס מדייק ושניצחון של הדמוקרטים פירושו עליית מדרגה משמעותית במאבק של הבית הלבן נגד ישראל, לרבות שימוש בכלים מדיניים ודיפלומטיים כמותם לא ידעה. בסופו של דבר, ב-6 בנובמבר 2024 ניצח טראמפ במרוץ לנשיאות והדרך להגשמת הניצחון המוחלט נסללה.
דיפלומטיה של מנופים
טראמפ יכול היה לאיים על חמאס כאוות נפשו, אך איומיו לא היו זוכים לאמינות אלמלא הנחישות של ראש הממשלה נתניהו להגשים הלכה למעשה את דוקטרינת "הניצחון המוחלט".
הנשיא האמריקני ידוע כמי שדוגל בדיפלומטיה של מנופים (ואף כפייה) על פני דיפלומטיה של שכנוע. הוא מאמין כי דיפלומטיה אינה רק דיבורים יפים, הסכמות בינלאומיות ושיח לשם השיח, אלא תופס אותה כשדה קרב לכל דבר ולכן מוכן להשתמש בעוצמתה האדירה של ארה"ב – עוצמה שאין דומה לה בעולם – כדי לכפות את רצונותיו על אויבים, יריבים ואפילו ידידים שבצר להם, אינם רואים עין בעין עם הבית הלבן. טראמפ אינו מתנגד לפוליטיקה של שכנוע והיה שמח אם אחרים היו חושבים כמותו, אך הוא מאמין באופן כה עמוק בצדקתו עד כדי כך שהוא מוכן לעשות שימוש חריג בכוחה של ארה"ב כדי לכופף ידיהם של מנהיגים, גם אם נחשבים לידידיה.
המקרה הבולט והמוצלח ביותר הוא כמובן נאט"ו. טראמפ רתח מזעם כשגילה כי רוב מדינות הברית, לרבות גרמניה, צרפת ובריטניה, לא עומדת בהתחייבויותיהן להפרשת שני אחוזים מתקציבן לטובת מימון ברית ההגנה הכוללת 32 מדינות. כולן, כך התברר, סומכות על ארה"ב שתשלים עבורן את החסר, בעוד שהן יפנו משאביהן למטרות חברתיות. במילים אחרות, ארה"ב נדרשה לשלם על הגנת אירופה – ולשתוק. טראמפ לא נקט הפעם בדרך הדיפלומטית המסורתית של מסעות שכנועים והסברה, אלא הבהיר חד משמעית: אם אירופה ומדינות נוספות בברית לא עומדות בהתחייבויותיהן – גם ארה"ב לא תרגיש מחויבות להגן עליהן.
בניגוד למנהיגים אחרים, נתפס טראמפ כמספיק "משוגע" כדי לממש את איומו ולכן מדובר באיום הנחשב אמין. התקשורת העולמית ומתנגדיו של הנשיא כמובן השתוממו ומיתגו אותו כמי ש"יהרוס את נאט"ו" ויסלול את הדרך לפוטין לכיבוש אירופה, אך אותם מבקרים לא לקחו בחשבון דבר אחד: הפחד של מדינות אירופה להישאר לבד, ללא ארה"ב, חזק שבעתיים מהרצון שלהן להמשיך ולהסתמך על אמריקה. התוצאה: לא רק שמרבית מדינות אירופה עומדות כעת בהתחייבויותיהן, אלא שרבות מהן הגדילו אף יותר השתתפותן הביטחונית עד לרמה של חמישה אחוזים מתקציבן – פי שתיים וחצי מהדרישה המקורית של טראמפ.
במשחק הצ'יקן הזה ידו של הנשיא היתה על העליונה, ללא עוררין, והמרוויחות הגדולות הן החברות בנאט"ו עצמן שכעת נהנות מברית הגנה עוצמתית פי כמה מול רוסיה, סין ואיומים נוספים. במילים אחרות, אויביה של נאט"ו מורתעים הרבה יותר בהשוואה לימי טרום איומיו של טראמפ, ומה שנתפס כקפריזיות וחרחור מלחמה מצדו תורם דווקא להגדלת הסיכוי לשלום. זהו ה"שלום מתוך עוצמה" החביב עליו כל כך.
טראמפ, שרוצה בכל מאודו להיזכר כנשיא של שלום, מקדם רק שלום שבו הוא מכתיב את התנאים ואת מנגנוני האכיפה כך שיחזיק מים ולא יתפרק ברגע. השלום של טראמפ, בניגוד לאוסלו/ההתנתקות או הסכם הגרעין של אובמה עם איראן, מבוסס בראש ובראשונה על הרתעה. בניגוד לשלום האירופי מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בין מדינות מרכז ומערב היבשת, המבוסס ברובו על ערכים משותפים והכרה כנה בזכותם של האחרים להתקיים ולשגשג – השלום במזרח התיכון מבוסס אך ורק על הרתעה ופחד. במילים אחרות, אני אכרות איתך הסכם שלום (ליתר דיוק אי-לוחמה) לא כי אני חש אליך קרבה או אמפתיה, אלא כי אני לא מסוגל להרוג אותך. התפיסה הזו תקפה בתוך העולם המוסלמי-ערבי, ולבטח רלוונטית לכל הסדר של מדינה מזרח תיכונית עם ישראל. עם גישה זו, ניגש טראמפ כדי לפתור את הסכסוך באזורנו.
