אמון הוא לא עניין של "כימיה" בין אנשים. ביחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי אמון הוא תנאי בסיסי לתפקוד מערכת הביטחון בממשל דמוקרטי. שלושה עשורים של חשדנות הדדית, מאז כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו, מלמדים כי הבעיה אינה רק בהתנהגותם של גנרלים או של פוליטיקאים. היא נעוצה בשחיקה מתמשכת של מרחב השיח שבו אמורה להתקיים מחלוקת מקצועית תחת מרות מדינית. דבריו של נתניהו ב"הפטריוטים" ב־30 באוגוסט 2026 ממחישים עד כמה עמוק השבר – ועד כמה הוא עדיין מעצב את תפיסתו את הצבא ואת יחסיו עמו.
הדיון הישראלי במשבר היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי מתמקד בנקודות השבר האחרונות, הזכורות לציבור: המחאה נגד הרפורמה המשפטית ב־2023, איומי הסרבנות, או איומי אנשי המילואים שלא להתנדב, טבח ה-7 באוקטובר, המחלוקות במהלך מלחמת "חרבות ברזל", או ההתפטרות של הרמטכ"ל הרצי הלוי.
אלא שהסתכלות כזו מחמיצה את התופעה המדאיגה של משבר האמון המצטבר.
שורשיו נטועים לכל הפחות באמצע שנות התשעים. במידה רבה, כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, החל ב־1996, היא נקודת מוצא מרכזית להבנתו. נתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה כשהוא נושא עמו תפיסה חשדנית כלפי חלקים מהמערכת הביטחונית. מבחינתו, הצבא לא היה רק גוף מקצועי הכפוף לממשלה. הצבא, או לפחות חלקים מהפיקוד הבכיר שלו, נתפסו כמי שהיו מעורבים עמוקות בתהליך אוסלו, הזדהו עמו במידה רבה ואף תרמו לו לגיטימציה ציבורית, ולכן נתניהו זיהה את הדרג הצבאי כלעומתי לדרג המדיני וכגורם שמכרסם בלגיטימציה הציבורית שלו ושל משנתו המדינית.
הדבר אינו מפתיע לחלוטין. ב־1994, עוד לפני כהונתו הראשונה של נתניהו, ראש הממשלה יצחק רבין מינה את סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק לעמוד בראש משלחת המשא ומתן הישראלית עם הפלסטינים. בכך הפך הצבא, במישרין ובעקיפין, לשותף בתהליך מדיני שהיה שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית. רבין סמך על הצבא יותר מאשר על גורמים אחרים בממסד המדינתי, מה גם שבראייתו השיקולים המנחים לגיבוש ההסכם היו חייבים להיות שיקולים ביטחוניים, ולכן העדיף את קציני הצבא על פני אזרחים. עם קציני הצבא מצא שפה משותפת והוא סמך על מחויבותם ועל יכולת הביצוע שלהם וראה בהם את האמצעי להבטחת האינטרסים הביטחוניים, שהיו, בעיניו, החשובים ביותר. בנוסף לכך, הצבא נהנה ממעמד ציבורי חריג בישראל, ולכן היה גם מקור חשוב ללגיטימציה. אולם עצם השימוש בגורם הצבאי כמקור לגיטימציה למהלך מדיני תרם לטשטוש הגבול שבין הצבא לבין הזירה הפוליטית.
מנקודת מבטו של נתניהו, התוצאה הייתה משמעותית: אם הצבא מעורב בתהליך מדיני שהוא מתנגד לו, ואם קצינים בכירים מזוהים עם התהליך ועם האליטה הפוליטית התומכת בו, הרי שהגבול בין "מקצועי" ל"פוליטי" מיטשטש.
מפרשת האלוף אורן שחור ועד 7 באוקטובר
פרשת האלוף אורן שחור ב־1996–1997 המחישה לנתניהו את הסכנה כפי שראה אותה. שחור, שהיה מעורב בצוות המשא ומתן עם הפלסטינים מטעם הממשלה וניהל את התיאום האזרחי מול הרשות הפלסטינית מתוקף תפקידו כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, נפגש עם שמעון פרס ועדכן אותו על מהלכי המשא ומתן. הפרשה הסתיימה בהדחתו מהצוות ובהמשך בפרישתו מצה"ל. בעיני נתניהו, הפרשה חיזקה את החשד כי הפיקוד הבכיר אינו רק גורם מקצועי המיישם מדיניות, אלא יכול להיות בעל זיקה פוליטית עצמאית.
בהמשך חזר הדפוס, בעיני נתניהו, בגרסאות שונות.
ב־2012, סביב הדיון על תקיפה אפשרית באיראן, התנגדו בכירים במערכת הביטחון למדיניות שיוחסה לנתניהו. כאשר חלק מן המחלוקת הגיע אליו באמצעות הדלפות לתקשורת, וכאשר נחשפה פגישתו של ראש המוסד מאיר דגן עם עמיתיו וכנראה גם בכירים בממשל האמריקאי, כשהוא למעשה ובפועל דוחק בהם לסכל את כוונותיו של נתניהו כשהוא מזהיר מפני מסוכנותן, התחזקה, מבחינת נתניהו, האפשרות לפרש את ההתנגדות לא רק כמחלוקת מקצועית אלא כפעולה פוליטית לסיכול מדיניותו.
ב־2015–2016 התגלעו מחלוקות סביב אופן ההתמודדות עם הטרור (אינתיפאדת הסכינים/היחידים בשנים 2016-2015) ופרשת אלאור אזריה. גם כאן, המחלוקת המקצועית נטענה במשמעות פוליטית וערכית רחבה יותר.
ב־2023, במהלך המשבר סביב הרפורמה המשפטית, השתנה המגרש אך לא בהכרח הדפוס. כאשר אנשי מילואים הודיעו על הפסקת התנדבותם, וכאשר הצבא התקשה – או נתפס כמי שאינו מוכן – להתעמת עמם, חלקים בימין הפוליטי פירשו זאת כהתערבות של הצבא במאבק פוליטי. משבר האמון כבר לא התייחס רק למידע מודיעיני, למדיניות ביטחונית או להערכת מצב. הוא נגע לשאלה הבסיסית ביותר: האם הצבא נאמן לממשלה הנבחרת, או שמא הוא רואה עצמו כנושא אחריות רחבה יותר להגנה על אופייה של המדינה, שומר סף?
ה־7 באוקטובר העצים את השבר. אך גם במקרה זה חשוב להיזהר מהסבר פשטני. מתקפת 7 באוקטובר חשפה כשלים חמורים במערכת הביטחון, אך היא גם העלתה שאלות הנוגעות לאחריותו של הדרג המדיני: מה ידע, מה שאל, באיזו מידה היה מעורב בבניין הכוח, באסטרטגיה מול חמאס, ובהתאמה בין המטרות המדיניות לבין המדיניות הצבאית.
כלומר, השאלה אינה "האם הצבא אשם או הממשלה אשמה?". השאלה היא איזה מנגנון של יחסים בין הדרגים אפשר למערכת להגיע לנקודת הכשל, וכיצד משבר האמון השפיע על יכולתה ללמוד ממנו.
אין אמון – אין מחלוקת
רוב הספרות הקלאסית העוסקת בזיקה בין האזרחי לצבאי (civil-military relations) מתמקדת בסמכות, שליטה, פיקוח, אוטונומיה או פערים בין הצבא לחברה. ההתייחסות למושג האמון קיימת, בעיקר בתיאוריית ״האחריות המשותפת״ של דגלאס בלנד, אלא שברוב המקרים האמון הוא תוצאתי/משתנה תלוי או לכל היותר סוג של ״משתנה אוירה״. האמון, בעיקר משבר אמון שנבנה במהלך תקופה, אינו מטופל כמשתנה בלתי-תלוי – כגורם הסברי או אפילו סיבתי.
אמון בין הדרגים אין פירושו שהדרג המדיני חייב להסכים עם הצבא, ואינו אומר שהצבא חייב להסכים עם הדרג המדיני. למעשה, מערכת שבה כולם מסכימים כל הזמן היא מערכת שאינה מקיימת דיון מקצועי אמיתי. אמון פירושו שכל צד מסוגל להניח שהצד האחר פועל בתום לב במסגרת תפקידו. הדרג המדיני צריך להניח שהצבא מציג לו את האמת המקצועית גם כשהיא אינה נוחה לו. הצבא צריך להניח שהדרג המדיני אינו מבקש להשתמש בו לצרכים פוליטיים, אינו מתנער מאחריותו, ויעמוד מאחורי החלטות שקיבל. כאשר האמון מתקיים, ניתן להרשות לעצמנו מחלוקת. כאשר האמון נעלם, עצם המחלוקת הופכת לראיה לאי־נאמנות. וזה בדיוק השלב שבו מערכת היחסים נכנסת לסחרור.
כאשר הדרג המדיני אינו סומך על הצבא, הוא עלול לפרש מידע מקצועי דרך עדשה פוליטית: "הם מנסים לסכל אותי", "הם רוצים להשפיע על המדיניות", "הם חושבים שהם יודעים טוב יותר".
כאשר הצבא אינו סומך על הדרג המדיני, הוא עלול להניח שהפוליטיקאים אינם מסוגלים או אינם רוצים לשאת באחריות להחלטותיהם. שחיקת האמון מפוררת את מהות האחריות המשותפת כמושג מארגן ביחסי הדרגים. במצב כזה הצבא עשוי להרחיב את שיקול הדעת שלו, להסתמך יותר על ערוצי תקשורת בלתי פורמליים או להציג את עמדתו בפומבי, באופן הנתפס ומבטא ביקורת כלפי הדרג המדיני או הסתייגות ממהלכיו וניסיון ל״רכוש״ תעודת ביטוח למקרה בו הדרג המדיני לא יעמוד בעקרונות האחריות המשותפת ויסרב לגבות את הדרג הצבאי במקרה של כישלון.
העיקרון: הדרג המדיני הוא בעל הסמכות להכריע; הדרג הצבאי מחויב להציג את עמדתו המקצועית גם כאשר היא מנוגדת לעמדת הדרג המדיני. זהו "דיאלוג לא־שוויוני" – לא שוויון בסמכות, אלא פתיחות בשיח.
אחריות משותפת אינה טשטוש אחריות
דגלאס בלנד הציע לראות את יחסי הדרגים כמערכת שבה שני הצדדים חולקים באחריות לשליטה בצבא ולתוצאות הפעולה הצבאית. אין פירוש הדבר שהאחריות שלהם זהה. הדרג המדיני אחראי לקביעת המטרות המדיניות, להכוונה ולהגדרת מטרות המהלך הצבאי באופן שישרת את המטרות המדיניות; הדרג הצבאי אחראי לביצוע המקצועי, להתרעה ולהצגת החלופות והסיכונים.
הבעיה מתחילה כאשר אחד הצדדים מבקש ליהנות מהיתרונות של הסמכות בלי לשאת במחירה של האחריות. הדרג המדיני אינו יכול לומר: "הצבא הציע, ולכן האחריות עליו", אם הוא עצמו קיבל את ההחלטה ואישר את המשאבים והמדיניות. הצבא אינו יכול לומר: "זו הייתה החלטה מדינית", אם לא הציג בזמן אמת את מלוא המשמעויות המקצועיות והתריע מפני הסיכונים.
מכאן נובעת הבחנה חשובה: אחריות משותפת אינה חלוקת אשמה. היא חלוקת אחריות וגיבוי של הדרג המדיני לדרג הצבאי גם במקרה של כישלון.
נתניהו ב־2026: משבר האמון כעמדה תפיסתית
החשיבות של דברי נתניהו בריאיון לתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, ב־30 באוגוסט 2026 אינה רק במה שנאמר על אירוע כזה או אחר. חשיבותם היא בכך שהם משקפים את האופן שבו ראש הממשלה עדיין מפרש את היחסים בינו לבין מערכת הביטחון.
במהלך הריאיון, כפי שעולה מהתיעוד של התוכנית ומהדיווחים על דבריו, נתניהו הציג תמונה שלפיה גורמים בכירים במערכת הביטחון חשבו שהם יודעים טוב יותר מן הדרג המדיני כיצד יש לפעול, וביקר את התפיסה שלפיה פקידים וגנרלים רשאים להציב עצמם מעל לנבחרי הציבור. בהקשר של ה-7 באוקטובר הוא חיבר זאת גם להחלטתו של ראש השב"כ לשעבר רונן בר שלא להעירו, מחשש שמידע על ההתפתחויות יוביל ל"מיסקלקולציה".
זהו ביטוי מובהק של משבר אמון עמוק, משום שהפרשנות אינה רק שהתקבלה החלטה מקצועית שגויה. היא מניחה אפשרות למערכת יחסים שבה הדרג המקצועי אינו רק טועה, אלא עלול לפעול מתוך תפיסה שהוא רשאי למנוע מן הדרג הנבחר מידע או החלטה משום שהוא סבור שהוא יודע טוב יותר.
הטענה הזו ראויה לדיון ענייני ולא לביטול אוטומטי. אבל גם אם מקבלים את עצם החשש של נתניהו מפני אוטונומיה של גורמי ביטחון, היא מעלה שאלה הפוכה: כיצד נוצר מצב שבו הדרג המדיני והצבאי הגיעו לרמה כזו של חוסר אמון, שבה כל צד מסוגל לפרש את פעולת הצד האחר כפעולה בעלת משמעות פוליטית?
שני הצדדים נושאים באחריות
הדיון יהיה חלקי אם יטיל את האחריות למשבר האמון על הצבא בלבד.
לאורך השנים, ממשלות ישראל, ובהן ממשלות נתניהו, הרחיבו את האוטונומיה המעשית של הצבא בתחומים שבהם הדרג המדיני היה אמור להיות מעורב יותר. הדבר בולט במיוחד בכל הנוגע לגיבוש אסטרטגיית צה״ל ולתהליכי בניין הכוח של הצבא.
פרסום מסמכי "אסטרטגיית צה"ל" ב־2015 וב־2018 המחיש מצב שבו הצבא נדרש לנסח בעצמו את תפיסת הפעלת הכוח שלו ואת הקשר בין איום, כוח ומדיניות, משום שהדרג המדיני לא סיפק תמיד את ההכוונה האסטרטגית הנדרשת. ב־2018 אף נדרשה במפורש מעורבות מדינית רבה יותר כדי למנוע מצב שבו הדרג המדיני יתנער בדיעבד מאחריות ויטען שלא הכיר את יכולות הצבא ואת משמעותן. הכישלון הצבאי החמור ב-7 באוקטובר העצים באחת את הבעייתיות שנכרכה בשינוי אסטרטגיית צה״ל במהלך השנים מאסטרטגיית הכרעה לאסטרטגיית הרתעה והכלה.
גם תוכנית "תנופה" של הרמטכ"ל אביב כוכבי המחישה את הפרדוקס: הצבא נדרש לגבש תפיסות ותוכניות ארוכות טווח, בעוד המעורבות המדינית בתהליך אינה תמיד מספקת.
כלומר, יש כאן שתי תנועות מנוגדות: מחד גיסא, נתניהו חושש מהשפעת יתר של הצבא, ומאידך גיסא, הדרג המדיני מאפשר לצבא לאורך זמן מרחב פעולה משמעותי בעיצוב התפיסה הצבאית, בבניין הכוח ובמילוי משימות שאינן צבאיות מובהקות.
זהו הפרדוקס של משבר האמון הישראלי: הדרג המדיני חושש מהאוטונומיה הצבאית, אך לעיתים הוא עצמו יוצר את התנאים לאותה אוטונומיה. הציווי הפופולרי "צריך להחזיר את האמון בין הדרגים" נשמע נכון, אבל הוא אינו מספיק. אמון אינו יכול להיות יעד רגשי בלבד והוא לא נבנה באמצעות הצהרות פומביות; צריך ליצור מערכת שבה אמון הוא תוצאה של התנהגות מוסדית.
הדרג המדיני צריך להיות מעורב יותר באסטרטגיה ובבניין הכוח. הצבא צריך להיות מחויב יותר לשקיפות מקצועית ולגבולות הפעולה הפוליטיים. שני הצדדים צריכים להכיר בכך שהמחלוקת ביניהם היא חלק מהמערכת ולא תקלה שיש להעלים. במילים אחרות: לא צריך מערכת שבה הדרגים סומכים זה על זה כי הם מחבבים זה את זה. צריך מערכת שבה הם יכולים לסמוך זה על זה משום שכללי המשחק ברורים ומעוגנים גם בחקיקה מתאימה.
ארבעה צעדים לשיקום מרחב השיח בין הדרגים
לצד הפנמה עמוקה של מושג האחריות המשותפת, מהות הפיקוח האזרחי של הדרג המדיני על הדרג הצבאי ועדכון החקיקה הקיימת (חוק הצבא מ-1976), שיבהיר את מהות כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני ואת סמכויות הדרג המדיני ובכלל זה סמכויות המינויים והפיטורים. האתגר הוא ליצור שיטה בה ייושמו לכל הפחות ארבעת העקרונות המרכזיים:
- מעורבות בהחלטות אסטרטגיות
הממשלה והקבינט צריכים להיות מעורבים באופן שיטתי בעיצוב המטרות האסטרטגיות, בבניין הכוח ובקביעת סדרי העדיפויות. - לאפשר מחלוקות מקצועיות
יש להסדיר את העניין לפיו הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון מציגים באופן עצמאי את עמדותיהם לדרג המדיני. עמדה כזו יכולה להיות הפוכה משל הדרג המדיני, אך זו צריכה להיות במסגרת דיון מקצועי סגור. הדרג המדיני אינו רשאי להציג את עמדת מערכת הביטחון כחוסר נאמנות, או כהתרסה כלשהי, אך הוא בהחלט רשאי שלא לקבלה. - למנוע פוליטיזציה של הצבא
לשתי המערכות יש אחריות למנוע מהצגת מחלוקות מקצועיות כפוליטיות. מערכת בריאה אמורה להיות כזו המקיימת דיונים, בהן עולות עמדות מערכת הביטחון, אך מראש ברור מהם התחומים בהם הדרג המדיני מקבל החלטות והדרג הביטחוני מבצע אותן. - לבנות מנגנון של אחריות ולמידה
עיצוב מרחב שיח פתוח ונטול הירארכיה, המאפשר תהליך למידה אסטרטגית, בניית תשתית מושגית משותפת, ייצור ידע נדרש, שיבטיח את היכולת ליצור את ההתאמה שבין מהלך צבאי למטרה מדינית, כאשר הדרג המדיני מכיר מקרוב את יכולות הצבא לצד מגבלותיו והדרג הצבאי מבין את המשנה המדינית של הדרג המדיני ואת הנחיותיו. מרחב שיח מסוג זה, מאפשר גם ניתוח לאחר כשל אסטרטגי, שבמהלכו יש לבחון את כלל שרשרת קבלת ההחלטות: מה ידעו, מה הוצג, מה נשאל, מה הוחלט ומה בוצע. בירור כזה חייב להבחין בין אחריות מקצועית, אחריות פיקודית ואחריות מדינית.
פתרון עקרוני – לא פרסונלי
ייתכן שמשבר האמון בין נתניהו למערכת הביטחון יסתיים כאשר יתחלפו האנשים. אבל אם זה כל מה שיקרה, ישראל תחמיץ את הלקח החשוב באמת, מפני שהבעיה עמוקה יותר מנתניהו, אף שהוא שחקן מרכזי בה. הבעיה נוגעת למהות האחריות המשותפת כמושג מארגן ביחסי הדרגים ולמבנה היחסים בין מדינה דמוקרטית לבין צבא רב־עוצמה בחברה שבה הצבא ממלא תפקיד מרכזי כל כך, שבה גבולות החברה האזרחית והצבאית חדירים, ושבה קצינים בכירים עוברים לעיתים מן הצבא לפוליטיקה.
בנסיבות כאלה, אמון הוא משאב אסטרטגי. כאשר הוא קיים, הוא מאפשר לצבא לומר לממשלה דברים שאינה רוצה לשמוע, ולממשלה לקבל החלטות שהצבא אינו אוהב – בלי שאף צד יפרש את המחלוקת חוסר נאמנות או כבגידה, ולאפשר את מימוש האחריות המשותפת. כאשר האמון נשחק, כל מידע הופך לחשוד, כל מחלוקת מקבלת משמעות פוליטית וכל כשל הופך למאבק על אחריות. זה בדיוק מה שאסור שיקרה.
השורה התחתונה
המשבר ביחסי הדרג המדיני-הדרג הצבאי בישראל לא התחיל ב־7 באוקטובר, והוא גם לא יסתיים בהחלפת הרמטכ"ל או ראש הממשלה. הוא נבנה במשך שלושה עשורים של יחסי גומלין מורכבים, שבהם הצבא נתפס לעיתים כגורם מקצועי ולעיתים כשחקן פוליטי; שבהם הדרג המדיני דרש מהצבא לגלות נאמנות מוחלטת, אך לעיתים העביר אליו אחריות וסמכויות, שמעבר לתחומי העשייה הצבאית; ושבהם כל משבר דרדר את מערכת היחסים ההכרחית בין מערכת הביטחון לדרג הנבחר.
דבריו של נתניהו ב־30 באוגוסט 2026 חשובים דווקא משום שהם מראים שהחשדנות אינה זיכרון היסטורי. היא עדיין חלק מתפיסת היחסים שלו עם מערכת הביטחון.
אך גם אם מקבלים את ביקורתו על הסכנה שבאוטונומיה צבאית, אין להסיק מכך שלגיטימי להשתיק את עמדות מערכת הביטחון; להיפך.
הדרך לשיקום הסמכות המדינית עוברת דווקא דרך פתיחת מרחב השיח המקצועי. צבא שאינו רשאי לחלוק על הממשלה אינו צבא מקצועי. ממשלה שאינה מפקחת על הצבא ואינה מגדירה את מטרותיו אינה ממשלה אחראית. המערכת הנכונה היא אפוא מערכת של עליונות מדינית ברורה לצד שיח מקצועי פתוח; פיקוח אזרחי לצד אמון; ומחלוקת לגיטימית לצד אחריות משותפת.
זהו המבחן האמיתי של יחסי מדינה-צבא בישראל: האתגר הוא לא יצירת הסכמה בין המערכות, אלא יצירת מערכת בה הצדדים מסוגלים שלא להסכים מבלי לפגוע במערכת יחסי האמון ביניהם ובוודאי שמבלי לפגוע בעניין המהותי – שמירה על הדמוקרטיה ושמירה על ביטחון המדינה.
