היו זמנים באמריקה, שבהם היה מובן מאליו כי מיד לאחר שמועמד דמוקרטי מכריז על ריצה לתפקיד ציבורי בכיר, הוא מצהיר באופן חד משמעי על תמיכתו בישראל. "חבילת התמיכה" הזו כללה גם נאום חשוב בפני קהל יהודי-אמריקאי ולעתים גם ביקור בארץ הקודש. ברוח זו, באופן מסורתי באותם זמנים, עלולה הייתה ביקורת כלפי ישראל – ולו המתונה ביותר – להיחשב להתאבדות פוליטית עבור פוליטיקאי דמוקרטי השואף להתקדם.
שיקולים היסטוריים, תרבותיים, פוליטיים וגיאו-אסטרטגיים – כולל השפעתה של הקהילה היהודית-אמריקאית הפעילה פוליטית, שתושביה חיו במדינות מפתח מבחינה אלקטורלית ותרמו כספים למפלגה הדמוקרטית – הפכו את התמיכה בישראל לעמדה פוליטית כמעט מובנת מאליה.
אף שהתמיכה בישראל הייתה בגדר קונצנזוס דו-מפלגתי, הרי שהמפלגה הדמוקרטית – ביתם הפוליטי של רוב יהודי ארה"ב – נחשבה במשך שנים כמקדמת סדר יום פרו-ישראלי אף יותר מהמפלגה הרפובליקנית. ליברלים היללו את ישראל כמעוז דמוקרטי ופרוגרסיבי במזרח התיכון, בעוד שהרפובליקנים נחשבו למזוהים עם מדינות הנפט הערביות.
כל זה נשמע היום כהיסטוריה רחוקה לאוזניים של בני דור המילניום שצופים בזירה הפוליטית האמריקאית: כיום, הנפת דגל ישראל מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, שנתמכת בבסיס פוליטי של נוצרים אוונגליסטים ציוניים, ומיוצגת על ידי נשיא וחברי קונגרס שלעיתים נדמה כי הם משמשים כדוברים של מפלגת הימין הישראלית, הליכוד.
בו בזמן, הדור הישן של המפלגה הדמוקרטית, שעוצב לאור הטראומה של השואה והמאבק על קיומה של מדינת ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה – מפנה את מקומו. במקומו עולה דור חדש של פעילים פוליטיים – בני דור המילניום, אפרו-אמריקאים, היספאנים, מוסלמים – שחיבורם לקהילה היהודית ועמדותיהם כלפי ישראל הם במקרה הטוב אמביוולנטיים, ולעיתים אף עוינים, כמו במקרה של זוהראן ממדאני, מועמד המפלגה הדמוקרטית לראשות עיריית ניו יורק.
מניו יורק תבוא הרעה?
לתאר את ממדאני כאויב של מדינת ישראל לא יהיה הגזמה. גם לנוכח הטבח הקשה ביותר ביהודים מאז השואה, מצא המועמד הדמוקרטי דרך להפוך את האירוע לכלי תעמולה אנטי-ישראלי. כבר ב-8 באוקטובר, 36 שעות לאחר מתקפת חמאס, פרסם כי הוא "מתאבל על מאות האנשים שנהרגו בישראל ובפלסטין ב-36 השעות האחרונות", ובהמשך הוסיף: "הדרך לשלום צודק וארוך טווח חייבת להתחיל בסיום הכיבוש ובפירוק האפרטהייד".
עד 13 באוקטובר כבר הכריז ממדאני כי ישראל "על סף רצח עם", ואף נעצר בעת שהפגין נגדה. כיום, הוא אף מתחייב לפעול למעצרו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אם יגיע לניו יורק.
ממדאני היה ממייסדי הסניף של "סטודנטים למען צדק בפלסטין" במכללת בודואין – תנועה אשר הנחתה את סניפיה ב-8 באוקטובר לחגוג את "הניצחון ההיסטורי של ההתנגדות הפלסטינית". כחבר בית הנבחרים של מדינת ניו יורק הוא הפך את גינוי ישראל לעדיפות עליונה וטען שחרם עליה הוא "הפתרון היחיד", וניתן לצפות שיקדם זאת גם כראש עיר. בשנת 2023 הציע חוק שיפגע ברוב המוסדות היהודיים התורמים לישראל, סירב לתמוך בהחלטות התומכות בזיכרון השואה ותמך בקידום הסיסמה "גלובליזציה של האינתיפאדה". ואחרי כל אלו, זה המועמד שניצח ברוב קולות בפריימריז של הדמוקרטים לראשות העיר המאוכלסת ביותר ביהודים בעולם – מחוץ לישראל.
אבל נצחונו של ממדאני לא אמור להפתיע, על רקע השינוי הדרמטי שחל בעמדות הדמוקרטים כלפי ישראל. ב-2013, על פי סקר של גאלופ, נטו הדמוקרטים להזדהות עם ישראל בפער של 36 נקודות אחוז לעומת הזדהות עם הפלסטינים. לעומת זאת, בסקר שפורסם בפברואר האחרון, נמצא כי הדמוקרטים מזדהים עם הפלסטינים בפער של 38 אחוזים לעומת ישראל. בדומה לכך, בסקר שנערך בפברואר השנה על ידי The Economist ו-YouGov נמצא כי 46 אחוזים מהדמוקרטים רוצים שארה"ב תצמצם את הסיוע הצבאי לישראל, רק שישה אחוזים רוצים להגדילו, ו-24 אחוזים סבורים שיש להשאירו ברמתו הנוכחית. בסך הכל, רק אחד מתוך שלושה דמוקרטים כיום מחזיק בעמדה חיובית כלפי ישראל, לפי סקר גאלופ.
המגמה הזו באה לידי ביטוי בהתבטאויות של חברת הקונגרס אילהאן עומאר ממינסוטה – אחת משתי הנשים המוסלמיות הראשונות שנבחרו לקונגרס. היא צייצה בעבר כי התמיכה בישראל היא "כולה בגלל הבנימינים", רמז לשטרות של 100 דולר ולכוחו של לובי איפא"ק הפרו-ישראלי. עומאר, כמו דמוקרטים נוספים, כולל יהודים, מאמינה כי ליהודים אין את הזכות שיש לקבוצות היסטוריות-תרבותיות אחרות להגדרה עצמית לאומית. התפיסה הרווחת במעגלים אלו היא כי הציונות – כתנועה הלאומית של העם היהודי – היא תנועה קולוניאליסטית וגזענית, ולכן אינה לגיטימית.
למעשה, הבעיה היא לא רק שהמפלגה הדמוקרטית הופכת לפחות תלויה בתמיכה האלקטורלית והכספית של יהודי ארה"ב – אוכלוסייה שגם כך נמצאת בנסיגה מספרית – אלא שגם בסיס המצביעים החדש רואה בישראל מוצב אירופי בלב העולם השלישי, ואת אזרחיה כמדכאים של אוכלוסייה ערבית "ילידית" שאינה לבנה.
המלחמה בעזה משתלבת היטב בנרטיב הזה, כאשר הישראלים מוצגים כקולוניאליסטים שכביכול מבצעים רצח עם באוכלוסייה פלסטינית מקומית ומדוכאת. העובדה שישראל וראש ממשלתה, בנימין נתניהו, נהנים מתמיכה מובהקת מצד הנשיא דונלד טראמפ והמפלגה הרפובליקנית, רק מעצימה את התחושות הללו בקרב דמוקרטים צעירים בעלי נטיות שמאליות.
תזכורת מהאנטישמיות הקלאסית
הנכונות של רבים בשמאל הפוליטי לתקוף, ולעיתים אף לשלול את הזהות הלאומית היהודית – בניגוד מוחלט לתמיכתם הנלהבת בזהויות אתניות אחרות – בולטת במיוחד. מבקרים אלה, כמו ממדאני, מהללים זהויות אפריקאיות, מוסלמיות או פלסטיניות, ומכנים כל ביקורת על קבוצות אלו כ"גזענות". יתרה מכך, העיסוק האובססיבי בישראל והמגמות האנטי-ציוניות הנלוות לכך, מתחילות להצטלב בנקודה מסוימת עם אנטישמיות קלאסית. התפיסה הרווחת היא שיהודים אמריקאים שתומכים בישראל הם חלק מהאליטה הלבנה הפריבילגית שמבקשת לשמר את עושרה וכוחה – תוך שלילת זכויות מקבוצות מדוכאות.
עדיין לא ברור כיצד מגמה זו תשפיע על דפוסי ההצבעה של יהודי ארה"ב, שרובם מצביעים מסורתית למועמדים דמוקרטים בבחירות לנשיאות. סקרים מראים כי אחוז לא מבוטל של יהודים ניו יורקים, במיוחד מהדור הצעיר, הצביע עבור ממדאני. רבים מהצעירים היהודים האמריקאים, בדומה לפוליטיקאים יהודים כמו הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, מזדהים עם השקפת עולם פרוגרסיבית אוניברסלית, ומתנערים מהציונות ומצורות אחרות של זהות יהודית "שבטית".
הרצון לשמר את בריתם עם כוכבי השמאל העולה במפלגה הדמוקרטית, גובר על המחויבות ההולכת ופוחתת כלפי מדינת ישראל אשר בכל מקרה נעה ימינה. נדמה כי הם מחפשים את חיבוקו של ממדאני, ולא את זה של נתניהו.
