"בחזון שאני רואה לפני, ניצור מערכת שלמה, בעצם 'משושה' של בריתות מסביב, או בתוך המזרח התיכון. זה כולל את הודו, מדינות ערב, מדינות אפריקה, מדינות ים-תיכוניות (יוון וקפריסי) ומדינות באסיה שלא אפרט כרגע"; כך פתח את ישיבת הממשלה ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-22 בפברואר 2026.
החזון ה'משושה' של נתניהו הוא ניסיון לתרגם רב-קוטביות עולמית לנכס אסטרטגי ישראלי. הוא מציע לישראל תפקיד חדש, שאינו מתמצה בהגנה, אלא של ציר עולמי. מבחן הדוקטרינה יהיה ביכולתה של ישראל לגשר על הפער בין חזון מדיני למתווה ממסדי בפועל.
האסטרטגיה שהציג נתניהו נשענת על חמישה צירים, או מרחבים גיאוגרפים, כשישראל היא סוג של נקודת מפגש (hub), או למעשה הציר השישי. הציר הישראלי מחבר את המזרח התיכון וישראל כמרכז של שלוש היבשות – אסיה, אפריקה ואירופה. בכך הוא יצר מבנה משושה (hexagon) של בריתות.
את החזון נכון להבין כהצעה למסגור מחדש של סביבת הפעולה האזורית של ישראל: מעבר מהישענות על הסכמות דיפלומטיות והרתעה דו־צדדית, למבנה רב־ממדי המשלב תיאום ביטחוני, קישוריות תשתיתית ושיתופי פעולה גיאו־כלכליים. החדשנות בתפיסה מצוי בניסיון להפוך יחסים קיימים לתצורה רשתית בעלת היגיון מוסדי ותשתיתי.
חזון זה מאתגר את השיח הישראלי בעניין “סדר אזורי”, הנע תדיר בין מיקוד באיומים ובמאזן צבאי לבין מיקוד בנורמליזציה ובהזדמנויות כלכליות. חזון “המשושה האזורי” מנסה לאחד קטבים אלה לתפיסה אחת רחבה וקוהרנטית, המבקשת למקם את ישראל כצומת המאפשר תיאום ביטחוני וקישוריות תשתיתית־כלכלית מול אתגרים עולמיים חוצי־גבולות.
למעשה, מדובר בהתייחסות פרטנית ראשונה לחזונו של נתניהו בדבר שינוי פני המזרח התיכון ועיצוב מבנה אזורי חדש, כהכרח אסטרטגי בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 של חמאס, שהובילה את ישראל למלחמה אזורית מרובת חזיתות, הנמשכת עד עצם ימים אלו.
כבר בימיה הראשונים של המלחמה התבטא ראש הממשלה בהקשר זה והצהיר על כוונת ישראל להוביל לשינוי אזורי. למרות שלא השתמש במינוחים המקובלים בז׳רגון האסטרטגי, הוא כיוון לשינוי מהמעלה השנייה, שמהותו היא שינוי של המערכת הקיימת, להבדיל משינוי של המעלה הראשונה שהוא שינוי בתוך מערכת קיימת.
חזונו האסטרטגי הוא עדיין עקרוני, כללי ואבסטרקטי במהותו, כטבעם של חזונות, ומציף שורה של שאלות, פערים וחסמים בפני מימושו, אך בהחלט ניתן וצריך להתייחס אליו כאל מצפן אסטרטגי, אליו חותר נתניהו להגיע. בה בעת, חשוב להבחין בין “ארכיטקטורה אזורית” כמכלול סדור של מוסדות, מנגנוני תיאום, פרויקטים ותמריצים היוצרים יכולת פעולה חוזרת לאורך זמן, לבין “ארכיטקטורת הסכמות” מתארת צבר הסדרים דיפלומטיים (הצהרות, הסכמים, ביקורים) שאינם בהכרח מגובים במנגנוני יישום ותשתיות. ההבחנה חשובה במיוחד כאשר מנסים להעריך האם חזון מדיני מבקש רק להרחיב מעגלי שותפות, או שמהותו היא לבנות תצורה עמידה הכוללת סטנדרטים, ניהול סיכונים והקצאת משאבים.
את האופק האסטרטגי שמשרטט נתניהו ניתן להבין כתוחלת "הניצחון המוחלט", להגדרתו, במלחמה שנכפתה על ישראל ושחשפה לצד עוצמותיה הצבאיות, הטכנולוגיות והכלכליות, כמו גם חוסן לאומי וחברתי מרשים, את חולשת המדינות הערביות במרחב, את ההכרח, החשיבות והיתרון העצום שבמיסוד מסגרת של שיתופי פעולה אזוריים, ובעיקר את מרחב ההזדמנויות האסטרטגי החדש שנפתח בפני ישראל ואת יכולתה להשתלב באופן עמוק ומשמעותי יותר במרחב.
חשוב וצריך להבין את חזון זה גם בהקשר הפוליטי. מימוש החזון או לכל הפחות, תחילת מימושו, עשוי לשמש את נתניהו לצורך הצלחתו בבחירות הקרובות (לקראת סוף 2026). מדובר בהישג משמעותי אותו יוכל להציג כסוג של ניצחון ושאולי יהיה בו כדי להקהות במשהו את הטראומה בה נתון הציבור הישראלי בשל ה-7 באוקטובר ואת האחריות המיוחסת גם לנתניהו לכשל זה.
כדי להצליח להתחיל ולתרגם את החזון למעשה של ממש, מתחייב הישג משמעותי וחד-משמעי למול איראן, בין אם בהחלשה משמעותית מאוד של המשטר ובין אם בהחלפתו – הישג שיבטיח את נטרול האיום האיראני ואת איראן כגנרטור של אי יציבות אזורית. הישג משמעותי באיראן יחולל, להבנת נתניהו, אפקט דומינו לחיזבאללה וחמאס, ויאפשר לפרק את שני הארגונים מנשקם. בנוסף, הוא ימתן את המוטיבציה החות׳ית לתרום את חלקה למאבק ציר ההתנגדות. הישג משמעותי מול איראן, פירושו פירוק הלכה למעשה של ציר ההתנגדות שהובילה איראן ושינוי מבני יסודי במאזן הכוחות, הביטחון והאימה במזרח התיכון.
בנוסף, יצטרך נתניהו למצוא את הדרך לנטרול המוקש הפלסטיני – המבוי הסתום והיעדר אופק מדיני, שיאפשר למדינות ערביות, המצהירות על מחויבותן לפתרון הבעיה הפלסטינית להירתם למהלך ולהתגבר על התנגדויות מבית.
לצד גיבוי אמריקאי למהלך, יצטרך נתניהו לבסס לגיטימציה רחבה מבית, שספק אם ניתן לייצרה בהרכב הנוכחי של הקואליציה ולניהול מושכל ויצירתי של מתחים מובנים, הנובעים מאינטרסים מכוננים של השחקנים השונים. כך למשל, הודו, מעצמה אזורית באוריינטציה מזרח-אסייתית המקיימת יחסים קרובים עם איראן, או קפריסין ויוון, חברות האיחוד האירופי – שלהן אינטרסים המושפעים מהאיחוד האירופי ומאינטרסים שלו.
מימוש החזון מחייב תרגום של רעיונות ועקרונות מופשטים לדפוסי פעולה, מוסדות, שיתופי פעולה וגם למימון משמעותי. ליחסים אישיים קרובים בין מנהיגים, כמו למשל בין נתניהו לראש ממשלת הודו, יכולה להיות השפעה מסייעת, אך מימוש החזון מחייב הישענות על מוסדות ואינטרסים מדינתיים ומחויבות להשקעת הזמן והמשאבים הנדרשים לצורך כך.
מהמלחמה לסדר אזורי
נאום פתיחת ישיבת הממשלה שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-22 בפברואר 2026, ערב ביקורו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל, אינו נאום טקסי בלבד. יש להבינו כהצהרה מפורשת בדבר חזון אסטרטגי, המבקש לשרטט את מקומה של ישראל בסדר האזורי המתהווה לאחר שנות הלחימה האינטנסיביות. בעיני נתניהו, החזון האסטרטגי הזה הוא סגירת המעגל המתחייבת של טראומת ה-7 באוקטובר, הוא הריפוי של הכשל והכתם שרודף אותו, למרות כל מאמציו להסיט את האחריות ממנו למערכת הביטחון ולקהילת המודיעין ואפילו למערכת המשפטית, במטרה למזער את חלקו שלו באחריות לכשל הטראומטי ביותר בעיני החברה הישראלית מאז כינונה של המדינה. ואכן, נתניהו מציג שאיפה יומרנית ואפילו מרחיקת לכת בהצהרתו בדבר כוונתו לבנות 'מערכת שלמה' – 'משושה' של בריתות, שתמקם את ישראל לא כמדינה הנאבקת על הישרדות בסביבה עוינת, אלא כצומת חיונית ברשת של שותפויות, ארכיטקטורה הגולשת אל מעבר למזרח התיכון, כזו המחברת בין שלוש יבשות. מרכז כובד חדש ומשפיע במערכת הבינלאומית.
בבסיס החזון עומדות שתי הנחות מרכזיות: ראשית, שישראל פגעה קשה ב'ציר ההתנגדות הרדיקלי', שהובל על ידי איראן ועל כן נפתח 'חלון הזדמנויות' אסטרטגי; ושנית, שציר סוני רדיקלי חדש (האסלאם הפוליטי בהובלת טורקיה) עלול להתעצם בריק שנוצר לאחר היחלשותה של איראן והתפוגגותו של ציר ההתנגדות. הלגיטימציה והמוטיבציה לעיצובה של הארכיטקטורה האזורית המשושה נובעות מהאינטרס המשותף לשותפים לארכיטקטורה החדשה למנוע את התחזקותם והשתקמותם של שני הצירים המאיימים ולייצב את המציאות הביטחונית האזורית על בסיס מנעד רחב של אסטרטגיים ביטחוניים וכלכליים, באופן שיבטיח ביטחון, יציבות ושגשוג כלכלי.
האנטומיה של 'המשושה'
נתניהו מנה חמישה מעגלים של שותפות – שש 'צלעות', אם מונים את ישראל עצמה כציר. נתניהו מקפיד להציג את החזון במונחים אזוריים ונזהר מלהציג את ישראל כגורם ההגמוני במבנה האזורי המורחב, אך ניתוח זהיר של התבטאויותיו הן בהצהרתו בפני הממשלה והן מהתבטאויות קודמות שלו, מאפשר להבין את האופן בו הוא מזהה את תרומתה של ישראל למהלך המעצב והן את האופן בו ישראל תיתרם מהמהלך.
מבחינה גיאו־אסטרטגית, ציר הודו–יוון–קפריסין מאפשר לישראל למצב את עצמה כמדינה המחברת בין “מערכות” ולא רק בין שכנים. הודו נתפסת ככוח עולה בעל תפיסה של אוטונומיה אסטרטגית, יכולת ימית מתרחבת, ותמריץ ברור להרחבת נתיבי סחר מערבה. יוון וקפריסין, לעומת זאת, הן שחקניות קטנות יותר אך בעלות ערך מוסדי: הן מחוברות לאיחוד האירופי, משמשות נקודות לוגיסטיות במזרח הים התיכון, ומצויות בליבת הוויכוחים האזוריים (עם טורקיה) סביב תיחומי ים ותשתיות. מכאן נובע פוטנציאל של “חיבור מערכות”: שיתוף פעולה שאינו מתמצה בהצהרות, אלא ביכולת לתאם סטנדרטים, פרויקטים וניהול סיכונים לאורך קשת גיאוגרפית רחבה.
בטבלה הבאה מוצגים הדברים באופן עקרוני וסכמטי:
כאמור, המשותף לכל השותפות הללו, לפי נתניהו, הוא 'תפיסה שונה' של המציאות האזורית, תפיסה המזהה בסדר אזורי רדיקלי באשר הוא, כפי שמיוצג על ידי איראן, האסלאם הפוליטי (בהובלת טורקיה) ותנועות ג'יהאד, איום מהותי על ביטחונן ורווחתן ויסוד מערער של היציבות האזורית. בה בעת, חשוב להדגיש שהשותפים הפוטנציאלים למבנה האזורי המורחב אינם מייצגים בלוק הומוגני או מונוליטי. כך למשל, הודו שומרת על קשרים אסטרטגיים עם איראן; מדינות ערב מתנסחות בזהירות ביחס לישראל ומתנות התקדמות בתהליכי הנורמליזציה בהתקדמות בערוץ הפלסטיני והנהגותיהן מתמודדות עם דעת קהל מאוד עוינת כלפי ישראל; ומדינות ים-תיכוניות כיוון וקפריסין, החברות באיחוד האירופי, מוטות לדיפלומטיה ולאוריינטציה פנים-אירופית. לפיכך, את ה'משושה', יש להבין כארכיטקטורה אזורית הנשענת על שיתופי פעולה מגוונים על בסיס מנעד רחב של אינטרסים משותפים ולא כברית פורמלית.
הממד הרשתי: נדבך נוסף לתפיסת הביטחון
היסטורית, תפיסת הביטחון הישראלית נשענת על ארבע רגליים: הרתעה, התראה, הכרעה והגנה. העיקרון שהנחה את ישראל לאורך כל שנות קיומה היה שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה. בחזון המוצע, מוסיף נתניהו נדבך חמישי לתפיסת הביטחון הישראלית, את הממד הרשתי. לצד היכולות הישראליות תעמודנה יכולות נוספות, הן בהיבט ההרתעתי והן בהיבט ההגנתי, שתתאפשרנה בזכות שיתוף הפעולה הביטחוני המרחבי.
שיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל לבין מדינות ערביות במרחב כבר מתקיים הלכה למעשה מאז צורפה ישראל לפיקוד המרכז של ארה״ב (CENTCOM) והוא גם בא לידי ביטוי בממד ההגנתי ובאופן מרשים כבר במהלך יוני 2025 (מבצע rising lion) ובצורה בולטת ומשמעותית עוד יותר במהלך מבצע "האריה השואג" ((roaring lion בשמו הישראלי, או "זעם אפי" (epic fury) בשמו האמריקאי. במהלך המבצע האחרון הפגינה ישראל יכולות צבאיות ומודיעיניות מרשימות וסייעה באופן פעיל בהגנתן של מדינות ערביות במפרץ. היכולות שהפגינה ישראל שכנעו את מנהיגי המדינות הערביות במפרץ בנחיצותה ובתרומתה החשובה של ישראל לביטחונן ולהגנתן. ישראל לא מוותרת על העיקרון של הגנה על עצמה בכוחות עצמה, אלא מעבה ומחזקת את היכולת הזו בשכבה משמעותית נוספת. שיתוף הפעולה הביטחוני מסייע לחיזוקה של ההרתעה האזורית למול הצירים הרדיקלים ותאפשר דיכוי מהיר ויעיל של כוחות אלו במקרה ויפעלו לערעור יציבותה הביטחונית של המערכת האזורית.
בבסיס הדוקטרינה עומד מה שנתניהו מכנה 'ציר נגד צירים': ישראל מנסה לייצר קואליציה של מדינות שרואות 'עין בעין' את הסיכון מהצירים הרדיקליים – שיעי וסוני רדיקלי כאחד. אולם, מכיוון שלא מדובר בברית אלא במבנה אזורי הנשען על אינטרסים משותפים, הבנות ושיתופי פעולה, שאלת עומק ההתחייבות הביטחונית נותרת פתוחה: האם הארכיטקטורה 'המשושה' מציעה ערבויות ביטחון הדדיות? האם יש מנגנוני קבלת החלטות ותיאום מבצעי, שיאפשרו גם פעילות התקפית כנגד איום מתהווה? או שמא מדובר בשיתוף פעולה מודיעיני ולוגיסטי רופף ווולונטרי כאשר אסטרטגיית הגידור המסורתית של מדינות המפרץ תמשיך למשול בכיפה?
החידוש האפשרי בתפיסה, בהיבט הביטחוני, הוא ההנחה כי חלק מאיומי הליבה, בפרט טילים, כטב״מים ושילוב אמצעים היברידיים, מחייבים היגיון אזורי ולא רק לאומי. במונחים מעשיים, פירוש הדבר אינו בהכרח יצירת “ברית” עם סעיף הגנה הדדית, אלא הרחבת מנגנוני תיאום: התראות מוקדמות, שיתוף תמונת מצב אווירית־ימית, תרגול תרחישי שיבוש תשתיות, והגדרת סטנדרטים להגנה על מתקנים קריטיים. שאלת היתכנות מרכזית היא מידת הנכונות של שותפות (בפרט מדינות ערב והודו) לשתף מידע רגיש, והאם ניתן ליצור שיתופיות “מספקת” גם בתנאי אמון חלקי.
הממד הפיזי של הארכיטקטורה
הממד הפיזי של הארכיטקטורה האזורית החדשה אמור להישען על שני יסודות: האחד הוא חיבור תשתיות לאומיות לתשתיות אזוריות והשני הוא החיבור הימי-יבשתי שבין הודו במזרח לאירופה במערב דרך איחוד האמירויות, ערב הסעודית, ירדן וישראל (IMEC). שני היסודות הללו אמורים לעצב מרחב חוצה יבשות ולאפשר חיבוריות רציפה, המאפשרת פעילות תשתיתית וכלכלית בסדרי גודל שונים מאלו שהכירו השותפות הפוטנציאליות עד כה. החיבוריות מאפשרת מינוף כלכלי, אנרגטי, תחבורתי ותשתיתי ויצירת מכפילי כוח ייחודיים כבסיס לעוצמה כלכלית אזורית, שתוביל לשגשוג האזור וליציבותו באמצעות תלות הדדית מרצון ועל בסיס שיתופי פעולה חוצי גבולות.
ואכן, נתניהו בהצגת חזונו בפני הממשלה קישר בין ה'תשתית הפנימית' של ישראל, בהתייחסותו לשדות התעופה ציקלג שבנגב ורמת-דוד בעמק יזרעאל, לפיתוח הנגב, ולתכנון העירוני לבין האסטרטגיה האזורית. הקישור הזה, גם אם נותר מעורפל, תואם לוגיקה גאו-כלכלית ממשית. הקמת שדה התעופה בציקלג (דרום) ופיתוח שדה התעופה הקיים ברמת-דוד (צפון) אינם רק פרויקטי תיירות ופיתוח כלכלי פנימי. כושר תעופה גדול ומפוזר הוא גם כושר לוגיסטי ביטחוני, ביזור שמקטין את פגיעות התשתית תחת מתקפה. שדה תעופה דרומי עשוי לשמש 'עוגן' לוגיסטי לחיבוריות עם הים האדום ועם מדינות אפריקה, ציר שנתניהו מזכיר במפורש כחלק מהמשושה.
פרויקט IMEC — India-Middle East-Europe Corridor — שנחשף בספטמבר 2023 בפסגת ה-G20 בניו-דלהי, ממקם את ישראל כחיבור פיזי בין הודו לאירופה, דרך איחוד האמירויות, ערב הסעודית וירדן, ישראל עצמה, ושותפות ים-תיכוניות. יוזמות בסגנון IMEC ממחישות כיצד קישוריות הופכת מכלי כלכלי למכשיר אסטרטגי. אם ישראל מבקשת להשתלב במסדרון כזה, עליה להציע “תפקוד” ולא רק “מיקום”: יעילות לוגיסטית, אבטחה, רגולציה מאפשרת וביטוח סיכונים. בהקשר זה יוון וקפריסין עשויות לשמש שער אירופי תשתיתי־רגולטורי, בעוד ישראל מחברת בין המזרח התיכון למזרח הים התיכון.
יוון וקפריסין הן החוליות האירופיות הטבעיות של המסדרון הזה — הן שערי הכניסה לאיחוד האירופי, ובעלות נמלים, קווי כבלים תת-ימיים, ותשתיות אנרגיה (ובכללן תשתיות אנרגיה ישראליות של מאגרי גז טבעי ויכולת הולכה של נפט מנמל אילת לאשקלון). הקישור הזה נותן ל'משושה' מימד פיזי ממשי, לא רק חזון מדיני, אלא ארכיטקטורה שיש לה 'צינורות' מוחשיים. יוון וקפריסין ממלאות תפקיד כפול: הן שותפות ביטחוניות ים-תיכוניות (תרגילים משותפים, שיתוף מודיעיני) וגם 'שערי כניסה' לתשתית האירופית. בעצם היותן חלק מהארכיטקטורה האזורית הזו, מקבלות מדינות אלה, שאינן מעצמות גדולות, משקל אסטרטגי משמעותי הגדול ממשקלן הפורמלי.
במזרח הים התיכון, אנרגיה וחשמל אינם רק שדות כלכליים אלא משאבי השפעה: הם קושרים בין רגולציה אירופית, צרכים לאומיים לביטחון אספקה, ואיומים על תשתיות קריטיות. מסגרת ישראל–יוון–קפריסין משמשת לאורך השנים זירה לקידום שיתופי פעולה בתחומי גז ותשתיות חשמל; דוגמה בולטת היא תכניות לחיבור רשתות החשמל באמצעות כבל תת־ימי אשר נושאות פוטנציאל לשלב את ישראל במרחב אנרגיה אירופי דרך קפריסין ויוון. מנגד, פרויקטים כאלה חשופים לבעיות מימון, לאי־ודאות רגולטורית ולסיכונים גיאופוליטיים/ביטחוניים בים, ולכן מהווים מבחן מובהק ליכולת הארכיטקטורה “המשושה” להפוך חזון לתשתית עובדת.
בהיבט הגיאו־כלכלי, ניתן לראות בארכיטקטורה “המשושה” מענה לתהליכי הפחתת סיכון (דה־ריסקינג) בשרשראות אספקה: מדינות וגורמים עסקיים מחפשים נתיבי מעבר יציבים, גיוון שווקים, והפחתת תלות בצווארי בקבוק גיאופוליטיים. במסגרת זו, ארכיטקטורה אזורית אפקטיבית אינה נמדדת בהיקפי סחר בלבד, אלא ביכולת ליצור תנאים לסחר: רגולציה תואמת, סטנדרטים, קיצור זמני מעבר, וביטוח מפני סיכוני שיבוש. מכאן נגזרת חשיבותם של פרויקטים לוגיסטיים ושל שיתופי פעולה בהגנת נתיבי סחר ותשתיות.
בינה מלאכותית וקוואנטום כמנופי כוח
בעידן שבו נתונים, שירותי ענן ותקשורת תת־ימית הם “תשתית קריטית”, ארכיטקטורה אזורית מתעצבת גם דרך פרויקטים דיגיטליים: כבלי סיבים אופטיים, מרכזי נתונים, וחיבוריות מאובטחת בין מערכות. אך כאן נחשפות מגבלות ייחודיות: דרישות אבטחת מידע, עמידה בסטנדרטים אירופיים (במקרה של יוון וקפריסין), וסוגיות אמון פוליטי. לפיכך, אם הארכיטקטורה “המשושה” אמורה לכלול גם נדבך דיגיטלי, יידרשו הסדרים מעשיים של רגולציה ותאימות (compliance), ולא רק הצהרות על חדשנות.
בחזונו, רותם נתניהו את עוצמתה הטכנולוגית של ישראל ואת הטכנולוגיה בכלל לחיזוק הארכיטקטורה המשושה. לשיטתו, בינה מלאכותית (AI) וחישוב קוואנטי 'הם ההווה, לא העתיד'. הצהרה זו היא יותר מהבטחה מדינית, היא ביטוי לכוונה לעצב את עוצמתה הטכנולוגית-קוגניטיבית של ישראל כמשהו שונה מהמסורתי. אם ישראל הצליחה לייצא ביטחון וציוד מודיעין, ה'ממד הבא' הוא ייצוא כוח טכנולוגי-קוגניטיבי.
הודו היא שותפה מרכזית וחשובה ביותר בזכות הקשר הקרוב בין המדינות, שיתופי הפעולה הביטחוניים, הכלכליים והטכנולוגיים שכבר קיימים בין המדינות ובזכות כוח הייצור ההמוני, יכולת ההטמעה והמספר הגבוה של מהנדסים מיומנים. במסגרת שיתוף הפעולה הטכנולוגי תוכל ישראל לתרום את יתרונה הטכנולוגי לפיתוח מוצרים בעוד הודו תתרום את יכולותיה הייחודיות לייצור המוני של אותם מוצרים.
הניסיון ההיסטורי מוכיח ששיתופי פעולה כלכליים תורמים ליציבות, למרות שהיו מקרים בהם גם מדינות שקיימו ביניהן שיתופי פעולה כלכליים נקלעו לעימותים ולמלחמות ביניהן. אלא כשמדובר בשיתופי פעולה טכנולוגיים ובעיקר כאלו שיש להם ממד ביטחוני, נוצרת תלות הדדית ומחיר הנטישה הופך ליקר ומסוכן יותר. שיתופי פעולה טכנולוגיים, שיתורגמו גם לממד הביטחוני באופן שיתרום לביטחונן של כל השותפות ולחיזוקו, עשוי להיות דבק חזק של הארכיטקטורה המשושה באמצעות ארבעה מנגנונים: (1) פרויקטי מו״פ משותפים; (2) תקינה והסכמי תאימות רגולטורית; (3) יישומים להגנת תשתיות קריטיות (סייבר, גילוי־איומים, ניהול תנועה ושרשראות אספקה); (4) חיבור בין הון, כישרונות ושווקים.
חשיבות החיבור הבין-יבשתי
נתניהו רואה בחיבור ובהתכה של ששת הצירים למסגרת רעיונית ואופרטיבית אחת. החיבור שבין מזרח למערב, בין הודו לבין יוון וקפריסין עם התווך המזרח תיכוני הוא בעל משמעות עמוקה, אך בה בעת, אינו בחזקת מובן מאליו. הודו היא מדינת ענק, הדמוקרטיה הגדולה בעולם ומעצמה אסייתית עולה. יוון וקפריסין הן מדינות קטנות המשולבות באיחוד האירופי והמדינות המזרח תיכוניות ייחודיות בדרכן, אינן דומות להודו, גם לא ליוון ולקפריסין ואפילו לא לישראל.
אומנם הבחירה בהודו כ'עוגן' של הממד האסיאתי במשושה היא בעלת פוטנציאל אסטרטגי ניכר, אך בצידה, כפי שכבר הוזכר, גם מגבלות מובנות. הודו נוקטת מדיניות חוץ 'רב-קוטבית' – היא שומרת על קשרים עמוקים עם איראן (פרויקט נמל צ'אבהר), עם רוסיה (נשק ואנרגיה), ועם מדינות ערב (תגמולי עובדים, נפט). יחסיה של ניו-דלהי עם איראן מגבילים את מידת האמון שניתן להניח בשותפות הודית כ'חלק מחזית' כנגד איראן. בהקשר זה, 'המשושה' מחייב הגדרה זהירה של הציפיות הביטחוניות מהודו, וחשיבה יצירתית לגבי דפוסי שיתוף הפעולה הביטחוני.
בעוד הודו מייצגת את הציר ה'אינדו-פסיפי' – כוח עצום שאינו חבר בברית אטלנטית ושומר על אוטונומיה, יוון וקפריסין, מייצגות את הציר ה'מערבי' — גישה ואוריינטציה לאיחוד האירופי, מסגרות NATO (יוון), שיתוף פעולה ים-תיכוני. בראייתו של נתניהו, ישראל אינה צריכה לבחור בין השתיים אלא לנסות להיות ה'ציר' שמחבר אותן.
יחסים מיוחדים עם מעצמה בינלאומית והבטחת תמיכתה הם נדבך משמעותי והיסטורי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. בשנים הראשונות לקיומה של המדינה הייתה זו צרפת ולאחר אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת דה-גול על ישראל ב-1967, החלו להתפתח היחסים המיוחדים בין ישראל לבין ארה״ב. למעשה, במהלך השנים, לא התמודדה ישראל באמת עם הדילמה בנוגע להישענותה על ארה״ב כציר יחיד, מאחר ומעולם לא היה לארה״ב תחליף אמיתי בעבור ישראל, למרות שהמערכת הבינלאומית הפכה לרב-קוטבית, כששחקנים רביזיוניסטים מבקשים לשנות את הסדר העולמי המבוסס על הגמוניה אמריקאית. גם כעת לא תוותר ישראל על המשענת האמריקאית, אך הארכיטקטורה המשושה בראיית נתניהו היא בחזקת ניסיון ישראלי לתרגם רב-קוטביות עולמית לנכס אסטרטגי.
ניתוח ביקורתי: בין חזון למציאות
כל ניתוח של 'דוקטרינת המשושה' חייב להתחיל בשאלה האם ישראל גדולה, משפיעה ולגיטימית (בעיני השותפות הפוטנציאליות) מספיק כדי לשמש 'ציר' מחבר? ההיסטוריה מלמדת שמדינות ה-'ציר' הגדולות בהיסטוריה (בריטניה בין האטלנטי לאימפריה, סינגפור בין מזרח למערב) הצליחו בזכות שילוב של מיקום גיאוגרפי, יציבות פנימית, לגיטימציה ומשאבים מוסדיים. ישראל עומדת בחלק מהמבחנים הללו — אך לא בכולם. בנוסף, חשוב לעמוד גם על פערים שבין החזון לבין המציאות הגיאו-פוליטית העכשווית ועל מתחים פנימיים שבין השותפות הפוטנציאליות, הנובעים ממעמדן הגיאו-פוליטי, מהאינטרסים המכוננים שלהן ומעצם זהותן ואופיין כמדינות וכחברות.
מימוש חזונו של נתניהו ניצב בפני חמישה אתגרים מרכזיים:
האתגר הראשון: רטוריקה לעומת מחויבות, הסדריים מוסדיים ומימון
נאום ממשלתי הוא הצהרת כוונות, לא הסכם. חזון הארכיטקטורה 'המשושה' כפי שנוסח אינו מלווה בתוכן ועומק המניחים תשתית הסדרית אפשרית בנוגע לביטחון הדדי, הסדרים כלכליים מחייבים או שיתוף פעולה תשתיתי על בסיס חיבור בין תשתיות לאומיות של המדינות השונות. החזון נותר כרעיון מופשט שאיננו מתורגם לארכיטקטורה מוסדית עמידה. לפיכך, השאלה המהותית שניצבת בפנינו היא איננה 'האם החזון נכון?' אלא 'מה יהיו המנגנונים שיבטיחו את יישומו ועד כמה תהיינה השותפות הפוטנציאליות מחויבות למימוש החזון?‘
לרוב, חזונות אזוריים נתקעים לא בשלב הדיפלומטי אלא בשלב הפיננסי־רגולטורי. פרויקטים תשתיתיים חוצי־גבולות דורשים מימון ארוך טווח, חלוקת עלויות, ערבויות מדינתיות/בין־לאומיות, וביטוח סיכונים ביטחוניים. בהיעדר מנגנונים כאלה, “ארכיטקטורה” נשארת ברמת הצהרה. לפיכך, מבחנו האמיתי של החזון הוא ביכולת להקים ולבסס מסגרות עבודה שמאגדות משרדי ממשלה, רגולטורים, בנקים/מוסדות מימון, וחברות תשתית ואשר מתרגמות יעד אסטרטגי לפרויקטים עם לוחות זמנים, מדדי סיכון־תשואה והקצאת אחריות.
האתגר השני: הזירה הפלסטינית כגורם מערער יציבות וכחסם
ישראל שמבקשת לשמש 'מסדרון' ו'ציר' המחבר בין שלוש יבשות – אסיה, אפריקה ואירופה, חייבת ליהנות מיציבות פנימית ומהסדרת הממד הפלסטיני, שכן אף לא שותפה אזורית לא תשקיע בתשתית עוברת דרך שטח שמצבו המשפטי והביטחוני שנוי במחלוקת. נתניהו, בנאום עצמו וכבגישתו הכוללת, אינו מתייחס לשאלה הפלסטינית ומקפיד לערפל את כוונותיו בנוגע ל״יום שאחרי״, בין אם ברצועת עזה ובין אם למול הרשות הפלסטינית והזירה הפלסטינית בכללותה, ומותיר את הזירה לאגף הימני האידיאולוגי בממשלתו. המבוי הסתום ברצועת עזה, סטטוס-קוו המתדרדר למלחמת התשה ומציאות של ״גחלים לוחשות״ ביהודה ושומרון בצל חולשה גוברת של הרשות הפלסטינית והמציאות הכלכלית, הם בחזקת 'הפיל שבחדר' של הדוקטרינה: הארכיטקטורה ה'משושה' מחייבת את הרחבת הסכמי אברהם כשהנורמליזציה עם ערב הסעודית היא מפתח חשוב לצורך כך, אלא שהרחבת הנורמליזציה עם מדינות ערב מותנית בהתקדמות כזו.
האתגר השלישי: היחסים עם ארצות הברית במציאות של אינטרסים מנגדים
ידידות אישית בין נתניהו לטראמפ אינה מבטלת מתח מבני. ארה"ב מבקשת 'הסדרים מוסכמים' — הפסקות אש, שיקום עזה, יציבות לבנונית. ישראל, לפי הדוקטרינה, מתבססת על 'הרתעה פעילה' ובניית ברית עוקפת. האינטרסים של ארה״ב כמעצמה אינם חופפים את האינטרסים הישראלים ובמקרים מסוימים אף סותרים אותם. דוגמה בולטת לכך נמצאת בכפיית הפסקת האש על ישראל בלבנון וריסון ישראל בתגובותיה להפרות חמורות של חזבאללה את הפסקת האש. מאחר והגיבוי האמריקאי הוא בחזקת תנאי הכרחי למימוש הארכיטקטורה המשושה, מתחייבים תיאום ושיתוף פעולה עם הממשל האמריקאי, שמבקש מבחינתו לשמר תלות מסוימת של ישראל בארה״ב כאמצעי שליטה בישראל וריסונה במקרים בהם היא עלולה לסכן אינטרסים אמריקאים. ישראל לעומת זאת, מבקשת לגדר סיכונים, הכרוכים בתלות כל כך גדולה בשחקן אחד, ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. לשמר את היחסים המיוחדים עם ארה״ב, אך לבנות במקביל מקורות עוצמה נוספים. השאלה המתבקשת בהקשר זה היא האם חזונות של נתניהו אכן עולה בקנה אחד עם האינטרסים האמריקאים במרחב ועד כמה גדול או משמעותי מרחב הפעולה של נתניהו בהקשר זה.
האתגר הרביעי: הודו ואיראן — הגבול של הברית
הודו מפתחת את נמל צ'אבהר האיראני, רוכשת נפט איראני, ושומרת על ערוצים דיפלומטיים פתוחים עם טהרן. ניסוח 'מדינות שרואות עין בעין את המציאות' מטעה אם מניחים שהודו 'רואה' את המציאות האזורית כמו ישראל. ניו-דלהי 'רואה' את איראן כשוק ואת שיתוף הפעולה האיראני כאינטרס במקביל לראיית ישראל כשותפה. בראייתה של הודו כמעצמה אזורית, הקרובה לאיראן גיאוגרפית יותר מאשר לישראל ונזקקת לה מבחינה אנרגטית, זה לא בהכרח סותר. לפיכך, רתימת הודו למהלך מעצב בסדר גודל כזה מחייבת מיפוי מדויק של מה שהודו יכולה ומוכנה לתרום לתהליך ולחזון ולמצוא את הדרך לגשר על המתחים המובנים בין האינטרסים שלה כמעצמה אזורית לבין ההיגיון המארגן של המערכת האזורית הל'משושה'.
האתגר החמישי: מרכז הכובד של הארכיטקטורה המשושה
בבריתות קלאסיות קיים מרכז כובד/עוצמה אחד שמסדיר את הברית ומייצבה (ארה״ב במקרה כמו NATO). בחזון הארכיטקטורה 'המשושה' של נתניהו הוא מזהה את המזרח התיכון כ-hub של המערכת – הציר המחבר בין שלוש היבשות ואת ישראל-כ-Hub של ה-hub, אך ללא 'דומינציה' פורמלית. אלא שהלכה למעשה, במבנה כזה אין מרכז כובד מוסכם והגמוני ולכן מדובר במבנה רשתי גמיש. מבנה כזה אומנם יכול להיות יציב בהעדר משברים, אך הניסיון מלמד שבריתות גמישות מסוג זה נוטות להתפרק בשעות משבר אם אין מחויבות מוסדית מסגרתית, הנשענת על מרכז כובד הגמוני מוסכם. מבחן הארכיטקטורה ה'משושה' יבוא בדיוק ברגעים האלה.
יוון, קפריסין, ובאופן שונה, הודו — הן 'כוחות ביניים' (Middle Powers) במובן הקלאסי: מדינות שאינן מעצמות-על, אך גם אינן שוליות. כוחות ביניים נוטים לחפש מנוף בשיתוף פעולה רב-צדדי – בדיוק כפי שהחזון מציע. אולם כוחות ביניים גם שואפים לשמור על אוטונומיה מקסימלית — מה שמגביל את עומק ההתחייבות שניתן לצפות מהם. ערב הסעודית מביאה איתה את עושרה ואת שאיפתה למצב עצמה כמנהיגת העולם הערבי הסוני ואיחוד האמירויות את עושרה ואת קדמתה הטכנולוגית לצד שאפתנותה למצב עצמה כמרכז הכובד הכלכלי והפיננסי של המפרץ ומעבר לו. ישראל רואה עצמה כמעצמה צבאית וטכנולוגית. ריבוי השחקנים, האג׳נדות והאינטרסים בהעדר מרכז כובד והגמון הוא אתגר מורכב במאמץ לבניית ארכיטקטורה יציבה, הרמונית ומתפקדת.
מענה אפשרי לאתגר זה הוא בגישה מינילטרליסטית הנשענת על היגיון של שיתופי פעולה מצומצמים אך ממוקדים, המאפשר לצרף שותפים בעלי אינטרסים שונים סביב שפה משותפת של “יציבות” ו”התמודדות עם קיצוניות”; והוא מצדיק השקעה בתשתיות ובטכנולוגיה כמרכיבי ביטחון, ולא רק כיעדים כלכליים. עם זאת, מסגור מינילטרליסטי כזה כרוך גם בסיכונים: הוא עלול להקשות על גיוס שותפים שמעדיפים עמימות, ועלול להעצים דינמיקות קיטוב אזוריות.
השורה התחתונה
חזון הארכיטקטורה 'המשושה' של נתניהו הוא חזון אסטרטגי בעל הגיון פנימי מרשים, אך בה בעת אבסטרקטי ורווי אתגרים במימושו. נתניהו מבקש לתרגם מציאות של עולם רב-קוטבי, ניצחונות ביטחוניים ישראליים, שלמרות היותם חלקיים ולא מוחלטים, ממצבים את ישראל כמעצמה צבאית אזורית המפגינה נחישות צבאית לצד יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מרשימות, ועלייתה של הודו כמעצמה, לאדריכלות אזורית שתמקם את ישראל לא כחריג, אלא כ'ציר'. חיבור יוון וקפריסין עם הודו תחת אותה מסגרת הוא מהלך מקורי, שאפתני ומרחיק ראות, המבטא הבנה שהארכיטקטורה החדשה לא תוכל להתבסס רק על מזרח-תיכון, אלא חייבת להתעצב ולהתנהל בקטגוריות אינדו-פסיפיות-אירופיות ואפריקאיות בו-זמנית.
את חזונו של נתניהו ניתן להבין כחזון הנשען על ״ארכיטקטורת רשת״, שהמאפיין המוסדי המרכזי שלה הוא הימנעות ממחויבות משפטית אחת (כמו אמנת ברית), לטובת הצטברות של מסגרות תיאום, פרויקטים ומנגנוני עבודה חוצי־תחומים. המודל מתאים במיוחד לאזור שבו לחלק מהשחקנים מגבלות פוליטיות פנימיות, ולפיכך שיתופי פעולה נוטים להיות פונקציונליים (ביטחון ימי, סייבר, אנרגיה, לוגיסטיקה) ולא הצהרתיים. במונחי מדיניות, היתרונות הם גמישות, מהירות ושימור אוטונומיה ריבונית ותפקודית שחשובה לשותפות, ואילו החסרונות הם העדר מנהיגות/מרכז כובד, כושר נשיאה של המסגרת בעת משברים ומחלוקות וביכולת לתחזק רציפות בין־ממשלתית. לכן, מבחן המפתח הוא ביצירת “שגרה מוסדית”: צוותי עבודה, תקצוב, סטנדרטים תפעוליים ומדדי ביצוע.
אלא שבין חזון ליישום קימיים פערים מהותיים: היעדר מנגנונים מוסדיים לצד עלויות גבוהות והעדר מקורות מימון מובטחים; ההנחה שישראל יכולה לשמש 'ציר' ללא הסדרת הממד הפלסטיני; מתח פוטנציאלי עם ארה"ב; מגבלות ספציפיות של שותפות כהודו המשמרות ריבונות אסטרטגית לצד יוון וקפריסין המבקשות לשמר אוטונומיה באוריינטציה לאיחוד האירופי וריבוי אג׳נדות, אינטרסים ושאיפות של השותפות האחרות, וכל אלו בהעדר מרכז כובד והגמון מוסכם, מה שיכביד על יציבות המערכת ברגעי משבר ומחלוקות.
לפיכך, מבחן האמת של החזון לא יהיה בנאומים, אלא בשאלה האם תצמח ממנו בשנים הקרובות ארכיטקטורה עם 'שלד מוסדי': הסכמים כתובים, מנגנוני תיאום פעילים, ותשתיות פיזיות שמחברות בין השותפות. עד לרגע כזה, הארכיטקטורה ה'משושה' היא רק חזון בעל פוטנציאל, אך עדיין בגדר שאיפה אסטרטגית המחכה למימוש.
