האם גם לנו, החילונים, יש אחריות מסוימת לכשל התודעתי שקדם לשבעה באוקטובר?
זו שאלה לא נוחה, אבל אל לנו להתחמק ממנה. לא אחריות במובן המבצעי או המודיעיני, ובוודאי לא אשמה קולקטיבית באסון, אלא אחריות לבחון בכנות את תפיסת העולם שבאמצעותה הסתכלנו על המציאות.
האם החילוניות הישראלית, ובעיקר זו הליברלית והמשכילה, פיתחה במשך השנים נקודת עיוורון? האם התרגלנו להניח שגם מי שעומד מולנו חושב בסופו של דבר כמונו, רוצה פחות או יותר את מה שאנחנו רוצים, ומפרש את המציאות באמצעות אותם מושגים של רווחה, רציונליות, קדמה וחיים טובים?
זו אינה שאלה פילוסופית בלבד. זו שאלה הנוגעת גם לביטחון הלאומי שלנו.
האם אנחנו מבינים את האויב – או משליכים עליו את תפיסת עולמנו?
אדם ליברלי רגיל לחשוב שהאדם האחר דומה לו בבסיסו: שגם הוא מבקש ביטחון, רווחה, חינוך לילדיו, חופש והזדמנות לחיות את חייו. מכאן קצרה הדרך להנחה שגם סכסוכים לאומיים ודתיים ניתנים בסופו של דבר לפתרון באמצעות אינטרסים משותפים, כלכלה, פשרות ושיפור תנאי החיים. זו תפיסה אנושית ראויה, העומדת בבסיס חלק גדול מהישגי העולם המערבי. אולם היא עלולה להפוך למסוכנת כאשר אנחנו מפסיקים להקשיב לאדם האחר ומתחילים להסביר לעצמנו מה הוא באמת חושב.
במילים אחרות, ייתכן שאחת הטעויות שלנו הייתה שחשבנו שאנחנו מבינים את האויב טוב יותר משהוא מבין את עצמו. כאשר אויב מדבר בשפה דתית, היסטורית ולאומית, האדם המערבי נוטה לעיתים לתרגם אותה לשפה שהוא מכיר: מצוקה כלכלית, מאבק על זכויות, סכסוך טריטוריאלי או תגובה למדיניות מסוימת. כאשר נשמעות הצהרות קיצוניות, קל להסביר שהן מיועדות לקהל פנימי, שמדובר ברטוריקה בלבד, ושבסופו של דבר גם הצד השני מעוניין בשקט ובשגשוג. לפעמים זה נכון. אבל ביטחון לאומי מחייב להביא בחשבון גם את האפשרות המטרידה שלפעמים אדם מתכוון בדיוק למה שהוא אומר.
מתקפת שבעה באוקטובר מחייבת אותנו לבחון מחדש את ההנחות הללו.
אנשי חמאס שתקפו את יישובי הנגב המערבי לא הבחינו בין חילוני לדתי, בין איש שמאל לאיש ימין ובין אדם שהאמין בשלום לאדם שלא האמין בו. תושבי בארי, כפר עזה וניר עוז לא נשאלו מהי השקפת עולמם. מבחינת התוקפים, ההבחנות הפנימיות שאנחנו מייחסים להן חשיבות עצומה לא שינו את עצם היותם יעד למתקפה. מכאן נובעת אמת קשה: אנחנו יכולים לבחור כיצד להגדיר את עצמנו, אבל איננו יכולים תמיד לבחור כיצד האויב מגדיר אותנו.
האם החילוניות הישראלית התרחקה מן הזהות היהודית?
דווקא כאן מתחבר הכשל התפיסתי לשאלת הזהות היהודית. במשך השנים התפתחה בחלקים מן הציבור החילוני תפיסה המבקשת להפריד בין הישראליות לבין היהודיות. "אני ישראלי ורק אחר כך יהודי", אמרו רבים. אחרים ביקשו לראות בישראליות זהות אזרחית עצמאית, מודרנית וליברלית, שאינה זקוקה עוד לעוגן היהודי.
בעיניי, זו טעות. היהדות אינה שייכת לדתיים בלבד. אדם יכול להיות חילוני לחלוטין ובה בעת יהודי בכל נימי נפשו. ההבנה הזאת אינה רק עניין של תרבות, מסורת או אמונה. יש לה משמעות ישירה לחוסן הלאומי וליכולת שלנו להמשיך להתקיים כאן כחברה וכמדינה.
חוסן לאומי אינו נמדד רק במספר המטוסים, הטנקים והטילים, או במיליארדים המושקעים בתקציב הביטחון. מאחורי כל אלה עומד אדם. כדי שאדם יהיה מוכן לעזוב את ביתו, את ילדיו ואת עבודתו ולסכן את חייו, הוא צריך להאמין שיש משהו ששווה להגן עליו.
לכן השאלה "מי אני?" קשורה באופן עמוק לשאלה "על מה אני מוכן להילחם?". השבעה באוקטובר המחיש זאת גם מן הכיוון ההפוך. בחודשים שקדמו למתקפה הייתה החברה הישראלית בעיצומו של אחד המשברים הפנימיים החריפים בתולדותיה. על רקע המחלוקת סביב השינויים במערכת המשפט, הודיעו אנשי מילואים כי יפסיקו להתנדב לשירות אם המהלכים יימשכו. אין צורך להכריע במסגרת הדיון הזה אם צדקו או טעו. החשיבות הייתה בעצם התופעה: הנכונות לשאת בנטל הביטחוני התגלתה כקשורה באופן עמוק לתחושת השייכות למדינה ולדמותה בעיני אזרחיה.
ואז, בבוקר אחד, המציאות השתנתה. אנשי מילואים התייצבו בהמוניהם, אנשים שלא חיכו לצו ביקשו להגיע ליחידותיהם, וישראלים ששהו בחו"ל חיפשו דרכים לחזור ארצה.
המחלוקות לא נעלמו, אבל תחושת הגורל המשותף התעוררה מחדש. ברגע שבו הקיום המשותף נתפס כמאוים, הזהות המשותפת שבה והפכה למשאב של חוסן. כל מדינה זקוקה לסיפור משותף. במקרה שלנו, הסיפור הזה הוא יהודי. לא דתי בהכרח, אלא יהודי.
הציונות החילונית מעולם לא ביקשה למחוק את היהדות
הציונות עצמה הייתה במידה רבה מפעל חילוני. הרצל ורבים ממייסדיה לא ביקשו להקים מדינת הלכה. הם ביקשו להוציא את היהודי מן הגטו ולהפוך אותו לאדם חופשי בארצו. אבל הם לא ניסו לבנות את הבית הלאומי באמצעות מחיקת היהדות. אחד העם חשש שמדינה שאין בה עומק רוחני ותרבותי תהפוך לעוד מדינה ככל המדינות. הרב קוק, מנקודת מוצא שונה לחלוטין, ראה דווקא בחלוצים החילונים שבנו את הארץ חלק מתהליך יהודי היסטורי, גם כאשר הם עצמם מרדו בדת.
ייתכן שכאן נמצא אחד המפתחות לישראל שאחרי השבעה באוקטובר. אדם יכול שלא לשמור שבת, לא להתפלל ולא לקבל עליו את ההלכה, ובכל זאת לראות בתנ"ך את מורשתו, בירושלים חלק מזהותו, בחגים חלק מזיכרונו ובגורלו של העם היהודי חלק מגורלו. אין שום סתירה בין הדברים. הבעיה מתחילה כאשר החילוניות הופכת מדרך חיים לניתוק מן הזהות.
כאשר אנחנו מנתקים את הישראליות מן הסיפור היהודי, אנחנו עלולים לאבד בהדרגה חלק מן התשובה לשאלות הבסיסיות ביותר של הביטחון הלאומי: מדוע אנחנו כאן? למה דווקא כאן? ולשם מה אנחנו מוכנים לשלם את המחירים הכרוכים בהגנה על המקום הזה?
התשובה "משום שזו המדינה שלי" היא כמובן תשובה חשובה, אבל לאורך דורות היא עלולה שלא להספיק לבדה. מדינות אינן מתקיימות רק מכוח דרכון, גבול, כלכלה וצבא. הן מתקיימות גם מכוח זיכרון, שייכות, תרבות וסיפור משותף.
היהדות אינה רכושו של מגזר אחד
מכאן נובעת גם האחריות המיוחדת שלנו כחילונים. איננו צריכים לחזור בתשובה ואיננו צריכים לקבל על עצמנו את תפיסת העולם הדתית. להפך: אסור לנו למסור את היהדות למגזר אחד. מותר לנו להתווכח איתה, לפרש אותה מחדש, לקבל חלקים ממנה ולדחות אחרים. אדם אינו זקוק לכיפה כדי ללמוד תנ"ך, ואינו חייב לשמור שבת כדי להרגיש שיום הכיפורים הוא חלק ממנו.
היהדות אינה רכושו של מגזר כלשהו. אולם האחריות שלנו עמוקה יותר. עלינו להכיר גם בגבולותיה של תפיסת העולם שלנו. ליברליות היא ערך. השכלה היא כוח. ספקנות היא תנאי לחברה חופשית. אבל אף אחד מאלה אינו פוטר אותנו מן החובה להקשיב לאויב בשפה שבה הוא מדבר על עצמו.
איננו יכולים להניח שאמונה דתית היא תמיד כסות לאינטרס חומרי, שאידיאולוגיה היא תמיד תעמולה, או ששגשוג כלכלי בהכרח גובר על אמונה, לאומיות, נקמה או תפיסת שליחות היסטורית. זו אולי נקודת העיוורון החשובה ביותר שעלינו לתקן אחרי השבעה באוקטובר: לא כל אדם בעולם הוא ליברל שעדיין לא גילה זאת.
הברית המחודשת: חילוניות, יהדות ואחריות משותפת
חוסן לאומי מחייב שני ערכים שנראים במבט ראשון סותרים. מצד אחד, חברה פתוחה, ביקורתית, ליברלית וחופשית, שאינה מוותרת על הערכים שהפכו את ישראל למדינה מודרנית. מצד אחר, חברה המסוגלת להבין שיש בעולם גם כוחות הפועלים מתוך מערכות אמונה שונות לחלוטין, ושאינה מעצבת את הערכת האיום שלה על פי מה שהייתה רוצה שהאחר יחשוב.
אולם גם לציבור הדתי והחרדי יש אחריות במסגרת הברית הזאת. אי אפשר לדבר על אחדות גורל ובאותה נשימה לדרוש מאחרים לשאת לבדם בנטל הביטחוני. יהדות שהופכת לכלי של כפייה, הדרה או הימנעות מאחריות משותפת אינה מחזקת את החוסן הלאומי, אלא מחלישה אותו. החיבור חייב להיות דו־צדדי: החילוני אינו צריך לפחד מן היהדות, והדתי אינו צריך לפחד מן החילוניות.
ברית כזאת אינה מחייבת הסכמה על כל שאלה של אמונה, הלכה או אורח חיים. היא מחייבת הכרה בכך שאנחנו חולקים גורל, נושאים באחריות משותפת לעתידה של המדינה וזקוקים זה לזה כדי להבטיח את קיומה. דווקא ההכרה בשונות יכולה לאפשר לנו לבנות זהות משותפת שאינה מבוססת על מחיקת ההבדלים, אלא על היכולת לחיות איתם.
להיות חילוני לחלוטין ויהודי לחלוטין
בסופו של דבר, הלקח של השבעה באוקטובר אינו שעלינו להיות פחות ליברלים או פחות חילונים. הוא שעלינו להיות מפוכחים יותר. להיות חילוני אינו מחייב להתנתק מן היהדות. להיות ליברל אינו מחייב להניח שהאויב ליברל. להיות משכיל אינו מקנה לנו זכות להסביר לאדם אחר שהוא אינו מתכוון למה שהוא אומר. ולהאמין בשלום אינו פוטר מדינה מן החובה להתכונן למלחמה.
מדינת ישראל זקוקה למטוסים, למודיעין, למערכות הגנה ולצבא חזק. אבל מתחת לכל אלה היא זקוקה גם לחוסן תודעתי: ליכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולא רק כפי שהיינו רוצים שתהיה, ולחברה שיודעת מדוע היא קיימת ועל מה היא מוכנה להגן.
השבעה באוקטובר הזכיר לנו בדרך האכזרית ביותר שאנחנו חולקים גורל. האתגר שאחריו הוא להפוך את הגורל המשותף גם לזהות משותפת, בלי לוותר על החירות ועל החילוניות שלנו.
אפשר להיות חילוני לחלוטין ויהודי לחלוטין. אפשר להיות ליברל ומפוכח. אפשר לרצות שלום ולהבין את האויב.
ייתכן שהשילוב הזה הוא אחד היסודות שעליהם נוכל לבנות את החוסן הלאומי של ישראל אחרי השבעה באוקטובר.
