שנת 2025 עמדה בסימן השינוי הגיאו-אסטרטגי באזורנו, בעקבות מבצע "עם כלביא". מבצע זה התאפשר, בין היתר, בזכות רצף הישגים ישראליים מרשימים מול חיזבאללה, שהוביל לנפילת משטר אסד ובהמשך לכך – לחיסול עיקר מערכי הצבא הסורי. התוצאה: צה"ל ביסס את העליונות האווירית בשמי האזור ופתח לעצמו מסדרון בדרך לאיראן.
בגזרת עזה יצרו התמרון העמוק של צה"ל והאיום הקיומי על שרידות חמאס, כמו גם התקיפה האווירית בדוחה בספטמבר 2025, את התשתית לתוכנית 20 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ ולהפסקת האש שהחלה ב-10 באוקטובר 2025. התוכנית גובתה גם בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם ומימושה יאפשר את הגשמת חמש מטרות המלחמה שנקבעו על ידי ממשלת ישראל.
חזרתם של כל השבויים החיים ו-27 חללים מתוך 28 (נכון לכתיבת שורות אלו) ושליטה ישראלית ב-53 אחוזים משטח הרצועה, הם הישגים חשובים ביותר, אלא שהמערכה טרם הסתיימה: חמאס לא פורק מנשקו, הרצועה טרם פורזה וגם שלטון אלטרנטיבי טרם הוקם.
הפסקת האש מופרת על ידי חמאס באופן קבוע וצה"ל, שמרוסן ומוגבל בכל הנוגע לפעולות יזומות נגד מהלכי ההתעצמות של ארגון הטרור השולט ברצועה, מגיב להפרות באופן חריף ולא פרופורציונלי כדי לקבע כללי משחק ברורים ולגבות מחיר כבד מחמאס. ריסונו של צה"ל הוא תוצאה של לחץ אמריקאי, כשהממשל בבית הלבן עדיין מתאמץ לממש את תוכנית הנשיא טראמפ ומאמין שניתן יהיה לשכנע את חמאס, באמצעות טורקיה וקטר, להתפרק מנשקו.
קטר וטורקיה: ישראל צריכה לפקוח עין
האתגרים המשמעותיים ביותר הניצבים לפתחה של ישראל בשנת 2026 הם התעצמות מחודשת של חמאס וביסוס שלטונו ברצועת עזה, לצד מאמצי השיקום של חיזבאללה בסיוע איראן. האחרונה גם פועלת במשנה מרץ לשיקום ופיתוח היכולות הבליסטיות ומערכי הכטב"מים והרחפנים, בד בבד עם הגברת מאמצי הסייבר והפיגועים ביעדים ישראליים ויהודיים בחו"ל.
למעשה, ישראל עדיין נתונה במלחמה פעילה בחמש חזיתות עיקריות: איראן, רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון ודרום סוריה. נדמה ששני מרכזי הכובד הבולטים הם רצועת עזה ולבנון, ובשתי הזירות האלו תידרש ישראל להכרעה כדי להחליש את איראן ולאפשר היערכות טובה יותר מול מאמצי ההתעצמות שלה והאפשרות הסבירה למהלך התקפי שלה.
על האתגרים האלו נוספים, במעגל השני, האתגר הטורקי והאתגר הקטרי. חשוב לחזור ולהדגיש כי מדובר בשתי מדינות תומכות חמאס, המבקשות לעצמן תפקיד משמעותי ומשפיע ברצועת עזה, כשטורקיה שואפת גם לנוכחות צבאית שם. שתי המדינות עוינות לישראל ופועלות נגדה במישור הבינלאומי, במקביל לסיוע פעיל לחמאס, לרבות בכספים, ואירוח מנהיגי הארגון ופעילי הזרוע הצבאית על אדמתן.
טורקיה מאפשרת לפעילי הזרוע הצבאית של חמאס לארגן פעולות טרור נגד ישראל, בעיקר ביהודה ושומרון.
שתי המדינות מבקשות השפעה ברצועת עזה – קטר מבקשת להשתמש בכך כמנוף לביסוס מעמדה כשחקנית אזורית וגלובלית, וטורקיה רוצה למנף את מעמדה הנוכחי כהגמון אזורי. בהקשר הישראלי, טורקיה הופכת לאיום משמעותי הן בשל שאיפותיה האזוריות, הן בשל עוינותה המתגברת והן בשל נוכחותה בסוריה והרחבת השפעתה שם. זה כולל, בין היתר, נוכחות צבאית, סיוע לבנייה מחדש של הצבא הסורי וחימושו, לצד, כך נראה, תמיכה בארגוני טרור סונים בדרום סוריה ועידודם לפעולה נגד ישראל.
להישמר מפני ריסון יתר
הישגיה המשמעותיים של ישראל מאז יולי 2024 הובילו לשינוי אמיתי של המערך האזורי וקיבעו את מעמדה כמעצמה מובילה. אותם הישגים גם שיפרו את התנאים להרחבת הסכמי אברהם ולשינוי עומק של הארכיטקטורה האזורית החדשה, בגיבוי ובהובלה של ארה"ב.
נקודת התורפה והמכשול בפני השינוי היא רצועת עזה. הסבירות למימוש מוצלח של תוכנית 20 הנקודות אינה גבוהה וישראל צריכה לפעול באופן שיאפשר את הלגיטימציה, בעיקר האמריקאית, לחידוש המהלך הצבאי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה באופן שיאפשר את התנאים למימוש התוכנית. האפשרות לקבע מציאות שבה רצועת עזה נותרת מחולקת בין מזרח למערב לאורך "הקו הצהוב", כאשר חמאס נותר ריבון אפקטיבי בשטח שבשליטתו במזרח הרצועה מבלי שצה"ל יכול לפעול לפירוק ארגון הטרור ולפירוז כולל, היא גרועה ומסוכנת עבור ישראל. ריסונה של ישראל על ידי ארה"ב עלול להפוך לתקדים מסוכן גם בנוגע לחיזבאללה ולאיראן ולהצר את צעדיה בסוריה.
מעורבותה העמוקה של ארה"ב במרחב – רצועת עזה, לבנון, סוריה ואיראן – לצד העמקת היחסים האסטרטגיים עם קטר וערב הסעודית ובריתות ההגנה איתן, מעמידה את ישראל בפני קושי בכל הנוגע לחופש הפעולה מול האתגרים והאיומים בכל אחת מהזירות. קרבתם של נשיא טורקיה, טאיפ רג'יפ ארדואן והאמיר הקטרי, תמים בן חמד אאל ת'אני, לטראמפ, וההערכה המופגנת שהוא מביע כלפיהם, מצמצמים עוד יותר את מרחב התמרון הישראלי מול השתיים.
לצד כל זה אסור לשכוח כי ארה"ב היא עדיין המשענת האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל. לפיכך, האתגר המשמעותי מבחינתה הוא שימור רמת התיאום ושיתוף הפעולה עם הממשל האמריקאי ותמיכה בלתי מסויגת ממנו לצד חופש פעולה מבצעי בכל הזירות. מדובר במתח שאינו קל ליישוב בהתחשב באינטרסים האמריקאים ובנחישותו של הנשיא טראמפ לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה באמצעות הרחבת הסכמי אברהם, בהם היה מבקש לכלול גם את סוריה ולבנון ולקבע את מעמדו ודימויו כמשכין שלום.
אתגר המנהיגות הישראלית
שנת 2026 תעמיד את ישראל בפני מבחנים לא פשוטים. מפת האתגרים שלה מורכבת וענפה ובין הזירות השונות מתקיימות זיקות והשפעות הדדיות, המקשות על הפרדה ביניהן. חולשה בזירה אחת תשליך בהכרח על האחרות, כאשר בכולן לארה"ב מעורבות ואינטרסים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם אלו הישראליים.
2026 תהיה בהכרח שנתה של המנהיגות הישראלית ויכולתה לשלב בין מצביאות לבין מדינאות, באופן שיאפשר את ניהול מתח העיקרי שבין האינטרס לשימור היחסים הקרובים והמיוחדים עם ארה"ב לבין ההכרח שבשמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו.
אתגר המנהיגות הישראלית הופך למורכב עוד יותר כשמדובר בשנת בחירות במציאות של פוליטיקה רעילה, הפועלת תחת צלם הכבד של חוק הגיוס ומשפט נתניהו ובקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה. לכך תוסיפו משבר אמון חריף בין הדרגים המדיני והצבאי, שפל במעמדה הבינלאומי של ישראל וחברה מצולקת הנתונה בטראומה מאז 7 באוקטובר 2023, למרות חוסן מרשים שהפגינה במהלך שנות המלחמה. בנוסף לעובדה שהחברה הישראלית חשופה לשסעים מבית, גם אמון הציבור במוסדות המדינתיים נשחק והולך.
הכלכלה הישראלית אמנם הוכיחה חוסן מרשים והנתונים אף מצביעים על צמיחה מרשימה בשנה הקרובה, אלא שגם אלו עלולים להימצא שבריריים בהינתן התדרדרות במציאות הביטחונית. היתדרדרות כזו תחייב היקפי פעילות רחבים של הצבא ושל מערך המילואים, ותציף מחדש ובעוצמה את משבר חוק הגיוס, שיזין בתורו את פוליטיקת השסעים.
לאור כל זאת, 2026 תהיה שנה שבה האתגרים הביטחוניים והמדיניים שזורים באתגרים החברתיים, כלכליים ופוליטיים, והאופן שבו תפעל ההנהגה יקבע אם תהיה זו השנה שבה ישראל תפרוץ את הדרך לביצור מעמדה כמעצמה המשולבת בארכיטקטורה האזורית חדשה. האפשרות קיימת, הסיכוי גבוה והדבר בידינו, אלא שחולשת דעת עלולה לקפד את האפשרות ואת הסיכוי כאחד.
