חודש יוני נפתח בשלושה מקרי רצח נוספים בחברה הערבית – שניים מפיצוץ מטען ברכב בג'לגוליה ועוד אחד מירי בלוד. קדמו לכך שני נרצחים ערביים מלוד יחד עם שלושה שנרצחו ב-29 במאי, בשלושה אירועי ירי שונים בטמרה, בערערה ובכפר כנא. עוד ועוד זירות במעגל בלתי נגמר של מוות, ומדינת ישראל לא עושה דבר. לא מדובר רק בשגרת האלימות של השנים האחרונות, אלא במציאות שמתרחבת ומקצינה: מציאות שבה חיי אדם בחברה הערבית הפכו כבר לפני שנים רבות להפקר, והרשויות לא באמת מנסות לעצור את הסחף.
מאז תחילת שנת 2025 נרצחו 97 אזרחים ערבים בישראל, ואנחנו רק בחודש יוני. ב-2024 כולה עמד המספר על 230, שנתיים קודם לכן על 111, ב-2021 על 126 ובשנת 2020 על 109. מדובר בעלייה חדה ורציפה בשנים האחרונות, ונתון זה מדגים בבירור לא רק את עומק המשבר אלא את כשלון כלל הגורמים הרלוונטיים בנסיונם להתמודד עם התופעה.
ב-5 ביוני נערך דיון חירום של ועדת השרים לטיפול בפשיעה בחברה הערבית בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בדיון השתתף גם נציג בכיר משב"כ, שהתריע כי מדובר ב"איום ממשי על ביטחון המדינה". לדבריו, "אם יפרוץ עימות כפי שקרה במבצע 'שומר החומות' (מאי 2021), הוא יהיה קטלני בהרבה, בשל כמות אמצעי הלחימה הבלתי חוקיים, איכותם, ופריסת ארגוני הפשיעה. יש ברשותם רימונים, נשק צבאי ואפילו טילים. לא מדובר רק באקדחים". נשק זה, כך הזהיר, "עלול לשמש גם בעת חירום פנימית או במקביל להתלקחות ביטחונית חיצונית".
בדברים הבאים אציע מבט רחב ככל האפשר – ביטחוני, ממשלתי, חברתי, כלכלי והיסטורי – על התופעה החמורה והשלכותיה, במטרה להבהיר כי אין מדובר עוד בבעיה מגזרית אלא בבעיה לאומית כוללת המאיימת על כלל מדינת ישראל, וכי הגיעה העת לעבור לגביה מדיבורים למעשים, עם תוכניות סדורות ומתוקצבות.
חשוב לזכור כי הקורבנות למעשי הרצח בחברה הערבית הינם צעירים ומבוגרים, נשים וגברים וגם ילדים. הנתונים לבדם, כפי שהצגתי, מעידים כי אין מדובר באירועים פליליים נקודתיים אלא בתהליך מואץ של הידרדרות. אבל הבעיה איננה רק בהיקף ובמספרים. מדובר באירועים אלימים, חלקם מתוכננים היטב, עם שימוש בנשק חם מתוחכם, ובחלק מהמקרים גם בזירות צפופות או במקומות ציבוריים. אין כמעט עיר או כפר ערביים שלא נפגעו, ולא רק גורמים עבריינים נמצאים בסכנה אלא גם ראשי רשויות, אנשי ציבור, מתמודדים בבחירות מקומיות ואזרחים תמימים שנפגעו או קיבלו איומים. לכך יש להוסיף את התופעות החמורות המאפיינות את המגזר הבדואי – בעיקר בדרום ובצפון מזה שנים, שהתרחבו בשנים האחרונת גם למרכז הארץ – של היעדר משילות, אלימות, פשיעה ופרוטקשן.
האזהרות נותרו באוויר
לפי הערכות גורמי הביטחון, נמצאים כיום עשרות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים ברחוב הערבי. חלקם הגדול הגיע מצה"ל או מהברחות דרך הגבולות עם ירדן, לבנון ומצרים ומדובר בכמות חסרת תקדים, כאשר מאז אוקטובר 2023 אף ניתן לראות החרפה במגמה. השילוב בין נשק בלתי חוקי, אידיאולוגיה קיצונית, אלימות מאורגנת וחוסר שליטה משטרתית הוא מסוכן, כזה המעמיד את ישראל בפני תרחישים אסטרטגיים חמורים, וכפי שהבהיר נציג שב"כ בדיון האחרון: "אנו עלולים למצוא עצמנו במצב שבו בעת עימות מול חמאס או חיזבאללה נפתחת גם חזית פנימית בתוך המדינה".
המאבק בפשיעה בחברה הערבית אינו אתגר חדש. כבר בתחילת שנות ה-2000 התריעו בכירים בשב"כ ובמשטרה מפני המסוכנות של שילוב האינטרסים בין ארגוני פשיעה, חמולות, אידיאולוגיה לאומית-דתית ונשק בלתי חוקי. ראש שב"כ לשעבר, יורם כהן, הזהיר ב־2006 כי מדובר באיום ש"עלול לפרוץ את גבולות הפשיעה ולהפוך לאיום ביטחוני".
אלא שממשלות ישראל לדורותיהן מיעטו להשקיע משאבים וגם כשכבר היו תוכניות והכרזות הן בדרך כלל התמסמסו. זאת, עקב שילוב של סדרי עדיפויות לקויים, לחצים פוליטיים, פיצול סמכויות בין גופים שונים ואף טענות לרתיעה ממעורבות "מוגזמת" של שב"כ. גופים קצרי־טווח הוקמו ופורקו – האחרון שבהם, המטה לביטחון קהילתי הערבי, בוטל בשנת 2023 על ידי השר לביטחון לאומי הנוכחי, איתמר בן גביר. ביטול הגוף סימן גם דה־פאקטו נסיגה של המדינה מהתמודדות ריכוזית עם הנושא, והתוצאה – עד היום, למרות הנתונים המטרידים וההתרעות לגבי השלכות חמורות עוד יותר שעלולות להיגרם בהיעדר טיפול מיידי, לא קיימת תכנית חירום רב־מערכתית אמיתית לטיפול בפשיעה הערבית. תוכנית כזו, לכשתהיה בשעה טובה, חייבת לכלול גם טיפול בנושאי חינוך, תעסוקה, תכנון ובנייה, פיקוח משטרתי, מעקב מודיעיני, ענישה כלכלית ותמיכה ברשויות המקומיות.
האחריות הפנימית והנזק הכלכלי
לצד הטענות כלפי הממשלה והגופים השונים של הממסד, חשוב גם להצביע על האחריות של החברה הערבית למצב הקיים, ושל הנהגתה בפרט. למנהיגיה – הפוליטיים, הדתיים, והאזרחיים – יש חובה מוסרית, חוקית וציבורית להוקיע את האלימות, לשתף פעולה עם גורמי החוק ולבנות חלופות קהילתיות. אלא שנראה כי הם הרבה יותר עסוקים במאבק למען תושבי הרצועה, חמאס ונושאים דומים בגזרה הפלסטינית מאשר בהצלת האוכלוסייה הערבית מהבעיות הקיומיות המאיימות עליה ועל המדינה.
ידוע שבחלק מהמקרים ראשי רשויות ערביות חוששים לשתף פעולה עם מערכת האכיפה מחשש לנקמה. כבר היו מקרי רצח, גם של אישי ציבור, ועלו חשדות וטענות לקשר של נבחרי ציבור מסוימים לפשע המאורגן. כל עוד לא יתייצבו כלל ראשי הציבור במגזר הערבי ויובילו לאיחוד הציבור שלהם נגד גורמי הפשיעה החיים בתוכם ומעיבים על חייהם ועל עתידם – גורמי החוק והסדר לא יוכלו לבדם למגר התופעה – ובפרט שלצד תופעות הפשע והרציחות קיימת לגיטימציה, לפחות במשתמע, לאלימות, כולל לארועי ירי בחתונות ובשמחות שגם בהן נפצעים ונהרגים אזרחים.
השלכות אירועי האלימות אינן עוצרות בביטחון האישי. מדובר גם בבעיה כלכלית עצומה: חברות קבלן, עסקים קטנים, יזמים וראשי מועצות – לא רק במיגזר הערבי, גם של יהודים – נאלצים לשלם דמי חסות (פרוטקשן) לארגוני פשיעה. מכרזים עירוניים נפגעים, קבלנים נרתעים מלגשת לתוכניות פיתוח, וגם מיזמי תשתית ממשלתיים מוקפאים או מתעכבים. הנזק למשק נאמד במיליארדי שקלים בשנה, אם מחשבים אובדן פריון, ביטוח, סיכון, אבטחה ו"פרמיות אלימות" והפשיעה הזאת משתלבת במקרים רבים עם הלבנת הון, הברחות, סחר בסמים ובכלי נשק והשתלטות ממשית על מוקדי שליטה כלכליים.
להתייצב במשותף מול הרוע
בעקבות ההתפתחויות האחרונות, נבחנת האפשרות להכריז על חלק מארגוני הפשיעה בחברה הערבית כעל ארגוני טרור, לפי קריטריונים שתגבש היועצת המשפטית לממשלה. המשמעות היא החלת חוק המאבק בטרור על כלל חברי הארגון, כולל החזקת רכוש, קשרים כלכליים וענישה מחמירה. זהו צעד חריג אך הכרחי לנוכח ההשפעה והנזק השליליים ההולכים וגוברים של ארגוני פשע אלו על הציבור הערבי והיהודי, על המשילות ועל עצם יכולתה של מדינת ישראל להבטיח ריבונות, חוק וסדר.
כפי שגורמי שב"כ ואחרים מתריעם כבר שנים – האלימות בחברה הערבית איננה איום מקומי אלא אתגר לאומי ממדרגה ראשונה. מדובר באיום חברתי, ביטחוני, כלכלי ופוליטי, שהזנחתו עלולה להוביל לקריסת שלטון החוק באזורים שלמים, להתרסקות האמון של אזרחים ערבים במדינה, ולאיום מבפנים בעת מלחמה או משבר חיצוני.
זהו הרגע לתוכנית לאומית כוללת שאותה יוביל ראש הממשלה, תוכנית אשר תקיים דיוני מעקב שוטפים, תקצה משאבים כספיים וכח אדם. נדרש כעת לממש את אחריות המדינה, לחזק את המשטרה ושב"כ, לדרוש ממערכת המשפט אכיפה מרתיעה ולדרוש גם מן החברה הערבית עצמה הנהגה אמיצה, שתתייצב מול הרוע מבית. כל עיכוב – יסכן את כולנו.
