בחודש יולי האחרון השתתפו 19 מדינות בוועידה שהתכנסה במטה האו"ם בניו יורק ושאותה יזמו, ארגנו והובילו צרפת וערב הסעודית. תכליתה הייתה להכשיר את הקרקע להרחבת ההכרה במדינה פלסטינית במסגרת העצרת הכללית של האו"ם, הצפויה להתקיים בספטמבר הקרוב. הכרזתן של צרפת ומדינות נוספות על הכרתן במדינה פלסטינית במסגרת העצרת תצטרף ל-142 מדינות שכבר עשו זאת, רובן מאז העצרת הכללית בשנת 2012.
צרפת דאגה לארגן ברוב הוד והדר דיפלומטיים ובקול רעש וצלצולים מהדהד את הוועידה, כאשר הצהרת הסיכום שלה נושאת את הכותרת "הצהרת ניו יורק בדבר הסדר שלום בנוגע לסוגיה הפלסטינית ויישום פתרון שתי המדינות". הצרפתים, בסיוע ערב הסעודית, שותפתם ליוזמה, עשו כל מאמץ כדי למרכז ולמקד את תשומת הלב הלאומית לאירוע ולהציגו כמשמעותי ביותר – הן בנוגע לתכניו ולמהותו והן בהתייחס למספר המדינות המשתתפות, חשיבותן ועצם שותפותן להצהרת הסיכום. בנוסף הדגישה צרפת את השפעתה של ההצהרה הזו על סדרי עולם, ככל שאלו נוגעים לסוגיה הפלסטינית ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קריאה מעמיקה של הצהרת הסיכום מלמדת על עומק קיבעונה של החשיבה המדינית בזירה הבינלאומית – ככל שמדובר בצרפת כמייצגת את אירופה ואת המדינות הלא-אירופאיות שהשתתפו בוועידה – כמו גם את רפיון הדיפלומטיה הבינלאומית ותרומתה השלילית והמזיקה ליישוב סכסוכים בכלל וליכולת לייצר פריצת דרך כלשהי בסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט.
מהלכים שתוצאתם החלשת ישראל
ההצהרה מבקשת להוביל להקמת מדינה פלסטינית ברוח פרדיגמת שתי המדינות של תהליך אוסלו, להבדיל מפרדיגמת שתי מדינות הלאום, דרך סיום המלחמה ברצועת עזה, החזרת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה וניהולה, בואכה חיבורה לגדה המערבית כישות פוליטית וטריטוריאלית אחת. אלא שבמעלה הדרך שבה ההצהרה ומשחררת את הפלסטינים מאחריות אמיתית, למרות כמה אמירות, חשובות כשלעצמן, בנוגע לשינויים שהפלסטינים חייבים לעשות, דוגמת הצהרה בדבר הצורך בהתפרקות חמאס מנשקו ואי השתתפותו בניהול רצועת עזה ביום שאחרי וגינוי מתקפת 7 באוקטובר. הצהרת הסיכום הזו היא כשל מוסרי ואיוולת מדינית, בשעה שהיא מתעלמת מלקחי עבר חשובים ומשכפלת עיוותים ומנגנוני הנצחה של הסכסוך.
הצהרת הסיכום משוללת כל היגיון מדיני בריא וסביר ואפילו מוסרי – ככל שמוסר עדיין ממלא תפקיד בדיפלומטיה הבינלאומית – כשהיא מתפרשת כהישג עבור חמאס, בעיני עצמו לפחות, אשר מנהיגיו מסבירים את החזרת הסוגיה הפלסטינית לראש סדר היום של הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה את ההצהרה עצמה, כהישג של מתקפת 7 באוקטובר.
הצרפתים, המבקשים לעצמם תפקיד והשפעה במזרח התיכון דרך מה שנתפס בעיניהם כמבואה או כמקפצה המשמעותית ביותר – הסכסוך הישראלי-פלסטיני – מתעלמים מלקחי עבר ומתעקשים להיצמד לנוסחאות ישנות ולמנגנוני פעולה כושלים ומכוונים למהלך ולתוצאה שאחריתם החלשת ישראל. את המוטיבציה הסעודית ניתן אולי להסביר כניסיון לרצות את דעת הקהל מבית, להבדיל מהצרפתים שרוחשים אמון ואפילו סוג של מחויבות ערכית-היסטורית לפלסטינים, ששורשיה, כך נראה, בייסורי מצפון קולוניאליסטים המהולים בגישה ביקורתית מאוד כלפי ישראל, אולי אפילו מהולה באנטישמיות.
ההנהגה הסעודית מתעבת את חמאס, ביקורתית מאוד כלפי הרשות הפלסטינית ואיננה באמת חשה מחויבות עמוקה לפלסטינים, אלא כמס שפתיים. האינטרסים האסטרטגיים של הסעודים נטועים במחוזות אחרים לחלוטין ושיתוף פעולה עם ישראל – גם אם לא במסגרת נורמליזציה ולא באופן מוחצן ופומבי – עדיף, חשוב ורצוי יותר בעיניהם הרבה יותר. גם אם בעקבות המלחמה ברצועת עזה והמראות הקשים שאליהם נחשפים גם האזרחים הסעודים, מצהיר בית המלוכה הצהרות מחייבות יותר בעניין הפלסטיני ובזכות הקמת מדינה פלסטינית, אין בכך, מבחינתו, כדי להעמיד זאת כתנאי לקידום הנורמליזציה עם ישראל.
אחד העיוותים הבולטים ביותר במסמך הסיכום של הוועידה הוא המאמץ העיקש והשיטתי לשמר סימטריה קפדנית ודווקנית עד כדי קדושה בין הפלסטינים לבין ישראל, כל אימת שמדובר בטרור והסתה, כאילו באמת יש כאן מקום לאיזון. בעצם המאמץ ליצירת הסימטריה הזו – כאשר בכל פעם שבה מופיעה במסמך קריאה לפלסטינים לחדול מטרור והסתה עולה מייד דרישה דומה גם מישראל – יש לא רק משום רידוד האחריות הפלסטינית לשרש את התופעות האלו. יש בכך התניה או תירוץ עבורם שלא לבצע את מה שנדרש מהם לעשות במשנה מרץ ובנחישות הראויה כל אימת שישראל אינה עושה מעשה.
ושוב – דבקים ב"זכות השיבה"
באופן לא מפתיע, כשמדובר בצרפת ובאחרים המסרבים ללמוד את לקחי ההיסטוריה, העיקרון המנחה של הסימטריה המקודשת וההכרחית נעלם כאשר מגיעים במסמך לעניין זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. עניין זה מוזכר שלוש פעמים כאשר אזכור לגבי זכות ההגדרה של העם היהודי אינו מופיע ולו פעם אחת. ההתמקדות בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני וההתעלמות מזו של העם היהודי, משקפות את ההיצמדות לאג'נדה הפלסטינית ולפרשנות שלה בנוגע לפרדיגמת שתי המדינות.
לשיטת הפלסטינים, התומכים לכאורה בתהליך אוסלו, פתרון שתי המדינות פירושו פלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני וישראל כמדינת כל אזרחיה, נטולת זהות דתית, תרבותית ולאומית. זו הסיבה לסירובם העיקש להוסיף את מילה "לאום" לנוסחה או לסיסמה של פתרון שתי המדינות. בראיית ישראל, זו ליבת הסכסוך – הסירוב הפלסטיני להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כשהמשמעות היא ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בגבולות כלשהם. הבסיס המשמעותי ביותר לסירוב העקרוני הזה הוא הדבקות ב"זכות השיבה" תוך שימור עיקש על אתוס הפליטות והתמיכה הרחבה בקרב הציבור הפלסטיני בהמשך המאבק המזוין, כפי שמופיעה בעקביות בסקרי דעת קהל ובהתנהגות הקולקטיב הפלסטיני וגיבורי התרבות שלו.
מנסחי ההצהרה גם לא ויתרו על איזכור החלטה 194 בהקשר של בעיית הפליטים הפלסטינים, מבלי שהציגו פרשנות אלטרנטיבית אליה בהתייחס לפרשנות הפלסטינית, הנשענת עליה כמקור סמכות לרעיון זכות השיבה. כדי לבטן את אתוס הפליטות הפלסטיני, קוראים מנסחי ההצהרה לחידוש פעילות אונר"א – אותו מנגנון כושל ומושחת הנשלט על ידי חמאס ברצועת עזה ומאפשר, או לכל הפחות אינו מתנגד, לשימוש במתקניו על ידי הארגון הרצחני לצורכי טרור ושחלק ממועסקיו גם נטלו חלק פעיל במתקפת 7 באוקטובר ואחרים מביניהם הסתירו חטופים בבתיהם. העובדה שהארגון הפך ברבות השנים למנגנון להנצחת אתוס הפליטות, זכות השיבה וקידוש המאבק המזוין, לא הביאה את מנסחי ההצהרה לחשיבה מרעננת ומפוכחת יותר בנוגע לארגון ולסוגיה. הדבקות ההיסטורית באונר"א היא עוד הוכחה לכך שאיוולת היסטורית, גם אם התבררה ככזו, יכולה להמשיך ולהתקיים ואפילו להתחדש ולהתחזק.
בהתעלם לחלוטין מהשינויים שהתחוללו בשטח מאז 1967 ומהסכמות שכבר קובעו במשאים ומתנים עם הפלסטינים בנוגע לנוסחאות או עיקרון חילופי השטחים, שיותירו את גושי ההתנחלויות ובכללן השכונות היהודיות שנבנו סביב ירושלים, קוראים מנסחי ההצהרה לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967 ובכללה ממזרח ירושלים.
לא כוח שמירה, ובטח לא שלום
אחד מהביטויים החריפים והמטרידים ביותר במסמך להיעדר כל רלוונטיות של היוזמה הצרפתית-סעודית, נמצא בהמלצות המנוסחות ברצינות תהומית בהתייחס ליום שאחרי ברצועת עזה. לצד אמירה חשובה והכרחית בדבר פירוק חמאס מנשקו ואי השתתפותו במסגרת השלטונית שתנהל את הרצועה ביום שאחרי, קוראים מנסחי ההצהרה להקמת כוח שמירת שלום של האו"ם או בהובלתו. אלא שקריאתם זו היא כדי לצאת ידי חובה באמירה לגבי הצורך שבהפקת לקחים מפעילות כוחות כאלו במרחב, כדי לסייע לבניית כוח אפקטיבי שכזה.
כוח שמירת שלום אמור להיות אחראי לפירוק חמאס מנשקו ולביטחון ואבטחת הגבול בין רצועת עזה לישראל, לאחר נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל מרצועת עזה, כולל הפרימטר הביטחוני. הרצינות המופגנת במסמך בהתייחסות לכוח האו"ם הייתה יכולה להיות משעשעת לולא הייתה כל כך מדאיגה, כשמדובר בהתעלמות מוחלטת מהכישלון המוכח של כל כוחות שמירת השלום באזורנו מאז 1967. מנסחי ההצהרה אף מוסיפים חטא על פשע כשהם קוראים לחידוש הפעלת EUBAM – מנגנון הפיקוח האירופי שפעל במסוף רפיח מאז ההתנתקות בספטמבר 2005 ועד השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007. אם יש עוד צורך להזכיר – עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, נפוץ המנגנון לכל עבר כשאנשיו נסו בבהלה מרצועת עזה ושבו לארצותיהם.
הכמיהה למחוזות הדמיון גם מובילה את מנסחי ההצהרה למשפטים נשגבים אודות המדינה הפלסטינית הדמוקרטית שתקום לצד מדינת ישראל. כשמצרים, טורקיה וערב הסעודית חתומות על הצהרה כזו, נותר הקורא פעור פה לנוכח רוממות הדמוקרטיה העולה מגרונן של מדינות אלו, שהן "מופת" לדמוקרטיה במרחב.
הצהרת הסיכום של הוועידה, אם כן, למרות התייחסות חשובה למספר נושאים, היא מסמך פרו פלסטיני ואנטי ישראלי מובהק, שאין בו כדי לקדם את היום שאחרי ברצועת עזה וגם לא את הקמת המדינה הפלסטינית הדמוקרטית לצד מדינת ישראל ברוח פרדיגמת הסכמי אוסלו. המסמך מבטא ניתוק מוחלט ומטריד מן המציאות – הן בהתעלמות מלקחים היסטוריים; הן בנוגע לדבקות באתוס הקורבנות והפליטות הפלסטיני והחייאתו באמצעות התייחסות להחלטה 194 וההמלצה להפעיל מחדש את אונר״א ולחזקו; והן בהתעלמות מוחלטת מסיבות ליבת הסכסוך, כשהחשובה שבהן היא ההתנגדות הפלסטינית לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
ההמלצה להפעלת כוחות שמירת שלום של האו"ם כמנגנון יעיל ורלוונטי לטיפול בפירוז הרצועה תוך פירוק חמאס מנשקו, היומרה להפקיד בידי כוח כזה את האחריות לביטחון הגבולות של ישראל והאמונה היוקדת באפשרות הקמת שלטון אזרחי חלופי ברצועת עזה בהובלת הרשות הפלסטינית אך בנוכחות חמאס חמוש בשטח – כל אלו הן לא פחות ממסמרים בארון הקבורה של היוזמה, שמתה עם היוולדה ותהפוך לעוד מסמך נטול חשיבות של ממש, שנוצר בחולשת דעת של הדיפלומטיה הבינלאומית ובשל רפיונה המוסרי.
