חזרתו לכס הנשיאות של דונאלד טראמפ מלווה בשורה ארוכה של מהלכים מתוכננים, שמטרתם לשרטט מחדש את מדיניות החוץ האמריקנית כלפי מגוון השחקנים בזירה הבינלאומית – בנות בריתה של ארה"ב, יריבותיה ואויבותיה, כמו גם ארגונים בינלאומיים, תאגידים גלובליים וגורמים לא-מדינתיים שונים. בדומה לכהונתו הראשונה, טראמפ עושה את דרכו לחדר הסגלגל כאשר הוא מלא כרימון בביקורת סביב מדיניות החוץ של הנשיא הדמוקרטי היוצא, ומצויד ברטוריקה חדה שמטרתה להדגיש את התועלתנות, הקשיחות ("הובלה מתוך עמדה כוחנית") והעליונות האמריקנית בכל הנוגע למדיניות החוץ העתידית שלה. במאמר זה אבחן את התמורות הצפויות במדיניות החוץ האמריקנית אל מול מרחבי ההמשכיות המסתמנים, ואת המשמעויות הראשוניות עבור ישראל.
על הציר שבין המשכיות לבין שינוי, ניתן להצביע על מספר "מסלולי התנגשות" בולטים בהשוואה בין קווי היסוד של מדיניות החוץ של הנשיא היוצא, ג'ו ביידן, לבין הצעדים הצפויים של ממשל טראמפ הנכנס. ראשית, הנשיא ביידן הקדיש את כהונתו לתמיכה כלכלית, צבאית ודיפלומטית בלתי מתפשרת באוקראינה, שעודנה מתמודדת באופן מעורר הערכה מול הפלישה הרוסית לשטחה. זאת, תוך מאבק נחוש בביקורת פנים-אמריקנית חריפה בצל השקעת כמאתיים מיליארדי דולרים בסיוע חוץ לאוקראינה. כחלק מתפיסת עולם זו, ממשל ביידן גם חיזק רבות את ברית נאט"ו, שבחסות המלחמה התרחבה ל-32 מדינות (לאחר כניסת פינלנד ושבדיה לברית בשנים 2024-2023), והפכה לגורם מהותי בהבטחת היציבות הביטחונית באירופה.
לצד זאת, ממשל ביידן נקט גם בפעולות לעיגון המחויבות האמריקנית להגנה על טאיוואן מפני פלישה צבאית סינית, שעשויה הייתה לטרוף את הקלפים במרחב דרום-מזרח אסיה ולבסס את מעמדה של סין כמעצמת על שוות ערך לארה"ב, שעודנה נהנית ממרחב השפעה אזורי משמעותי בזירה זו. במסגרת זו, הנשיא ביידן אף התבטא פומבית על אודות מחויבותו לבוא לעזרתה של טאיוואן במקרה של התקפה סינית, הצהרה שנתפסה כמעוררת מחלוקת גם בקרב חוגים פנים-אמריקניים, בשל המשמעות החריפה של עימות צבאי ישיר בין ארה"ב לבין סין.
בשדה האקלים העמיק ממשל ביידן את ההתחייבויות האמריקניות למאבק בהשלכות המשבר, לרבות צמצום יעדי הפליטות של ארה"ב, ופעל במסגרות מולטילטרליות (רב-צדדיות) על מנת למקסם את ההישגים בתחום זה. במימד הערכי הקפיד ממשל ביידן לעשות שימוש ברטוריקה של דמוקרטיזציה וערכים, ואף כינס שני מפגשי פסגה של "מועדון הדמוקרטיות" תחת חסות אמריקנית, בהשתתפות כ-110 מדינות.
מעביר את האחריות על אירופה – לאירופאים
הגם שממשל טראמפ הנכנס טרם החל במימוש עקרונותיו בסוגיות אלה, כבר בשלב זה ניתן להצביע על כיווני פעולה הצהרתיים מצד הבכירים בו – מזכיר המדינה המיועד מרקו רוביו, מזכיר ההגנה המיועד פיט הגסת', והיועץ לביטחון לאומי מייק וולץ – העומדים בסתירה למדיניות ביידן. קונקרטית, גורמים אלה הטילו ספק בצורך בהמשך הסיוע הצבאי והכלכלי לאוקראינה וקראו, כחלופה, לאמץ פתרון מדיני בזירה זו, הגם שזה יחייב בסבירות גבוהה את אוקראינה להשלים עם אחיזתה של רוסיה בשטחים במזרח המדינה. הצו הנשיאותי שעליו חתם טראמפ ב-20 בינואר 2025 בדבר השהייה זמנית של כל סיוע חוץ אמריקני חדש, מחזק את הסברה כי בכוונתו של ממשלו לחדול מתמיכה כלכלית מאסיבית במאמץ המלחמתי של אוקראינה, למגינת ליבן של מרבית מדינות אירופה ונאט"ו.
מהלך צפוי זה יחייב את מדינות נאט"ו להשקיע תשומות גבוהות הרבה יותר בסיוע לאוקראינה מכפי שעשו עד כה, ולהעביר את כובד האחריות על המאבק על גבולה המזרחי של היבשת לידי "האגף האירופי" בברית. זאת, בהמשך להצהרתו של טראמפ בדבר רצונו לכפות על מדינות אירופה החברות בברית להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן לכדי 5% מהתמ"ג, בהשוואה לממוצע של כ-2.1% בעת הנוכחית. הצהרות אלה כבר העמידו את ממשל טראמפ הנכנס במסלול התנגשות עם מדינות כמו גרמניה וצרפת, הרואות ביעד זה כבלתי ריאלי.
בנוסף, המחויבות ההצהרתית של בכירי ממשל טראמפ הנוכחי כלפי טאיוואן נמוכה בהרבה מזו של ביידן, ועד כה סירבו אלה לומר אם יגנו עליה במקרה של פלישה סינית. לא מן הנמנע כי נשיא סין, שי ג'ינפינג, עשוי לפרש איתותים אלה כהזדמנות להעמיק את אחיזתו באי, ולחתור להשלמת תוכניתו לאחד אותו עם סין גופא באופן סופי ובלתי הפיך.
בחזית המאבק במשבר האקלים צפויה נסיגה משמעותית במחויבות האמריקנית לסוגייה, שכבר באה לידי ביטוי בצו נשיאותי שהנפיק טראמפ לפרישה מ"הסכם פריז", המסדיר את הצעדים הנדרשים למיתון השפעות משבר האקלים, ובהכרזה על אישור קידוחי נפט וגז חדשים, לרבות בזירות גיאוגרפיות רגישות.
לצד כל אלה, הצהרותיו המפתיעות של הנשיא טראמפ מהשבועות האחרונים על אודות כוונתו לבסס אחיזה אמריקנית משמעותית בגרינלנד, תוכניתו להשתלט על תעלת פנמה ולהפקיע אותה לשימוש אמריקני, ושאיפתו לפעול להחלשת הריבונות הקנדית במרחב הצפון-אמריקאי, צפויות להתפרש כנסיגה נוספת מהעקרונות המייסדים של הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השנייה. זאת, בדגש על היעדר הלגיטימציה לשימוש בכוח ודבקות בשלמות הטריטוריאלית של מדינות במערכת הבינלאומית, ובאופן שצפוי לתת "רוח גבית" לגורמים המאתגרים את הסדר העולמי הזה (דוגמת שי ג'ינפינג) למימוש גישה תוקפנית יותר מבעבר.
"מרחב הסכמה" צבאי ומדיני במזה"ת
לצד התמורות הצפויות במדיניות החוץ האמריקנית, ניתן להצביע גם על מספר "מרחבי הסכמה" בין הממשלים היוצא והנכנס. אחד הנושאים המצוי בקונצנזוס רחב הוא היחס לישראל והתפיסה בדבר הצורך להרחיב את האינטגרציה האזורית בינה לבין שכנותיה. כך, ממשל ביידן דבק לאורך כהונתו במחויבות האמריקנית לישראל וליציבות אזורית במזרח התיכון, כאשר התייצב בעוצמה (הגם שלא נטולת סייגים) לצד ישראל במערכה הרב-זירתית שפרצה בעקבות טבח 7 באוקטובר, והדף ביקורת קשה שהוטחה בארה"ב בשל כך. בהובלת מזכיר המדינה היוצא, אנתוני בלינקן, הטילה ארה"ב וטו באופן חוזר על תכתיבים במועצת הביטחון שנועדו לגרום לישראל לעצור את המלחמה ברצועה, והמשיכה לספק לישראל רשת ביטחון רחבה בכל הנוגע לזירה הצפונית ולמאבק באיראן ובשלוחותיה באזור. זאת, באופן שבא לידי ביטוי בהשתתפות האמריקנית הפעילה ביירוט טילים בליסטיים מאיראן ומתימן, ברתימת שותפות אזוריות לקואליציה שמטרתה להפגין חזית אחידה מול האיום האיראני, ובאספקת סיוע חירום בגובה מיליארדי דולרים למאמץ המלחמתי הישראלי.
הגם שממשל ביידן השתמש במנופי לחץ מול ישראל (דוגמת מניעת אספקת רכיבים צבאיים מסוימים) על מנת לכפות עליה לפעול בהתאם לאינטרס האמריקני, בתמונה הכוללת הוא הפגין מחויבות עמוקה לביטחון ישראל.
עמדות הבסיס של ממשל טראמפ כלפי ישראל צפויות לעלות בקנה אחד עם עקרונות יסוד אלה. קונקרטית, בכירים בממשל הנכנס כבר התבטאו בדבר הצורך להמשיך במתן תמיכה צבאית אקטיבית לישראל (למשל, ביירוט איומים איראניים ישירים), ובאשר לרצונם לספק לה מעטפת הגנה מדינית במימד הדיפלומטי – הן מול לחצים של מדינות מערביות והן בזירת האו"ם, שם צפויה השגרירה המיועדת אליס סטפאניק לאמץ קו פרו-ישראלי מובהק.
כמו בממשל ביידן, גם בכירים בממשל טראמפ הנכנס התבטאו בדבר עניינם לקדם נורמליזציה אזורית בין ישראל לבין סעודיה, כחלק מראיית עולם הסדרית המתרכזת בתועלות הכלכליות שצפויות לצמוח משותפות כזו עבור האינטרס הלאומי האמריקני. זאת, באופן העולה בקנה אחד עם הרצון להמשיך בהרחבת "הסכמי אברהם" – כיוון פעולה המצוי בקונצנזוס בין הממשל היוצא לבין זה הנכנס. בדומה לכך, המשך מדיניות משולבת של הפעלת לחץ דיפלומטי וכלכלי על איראן – לצד איום צבאי אמין – עשוי לדחוק את טהרן לשאת ולתת עם צוותו של ממשל טראמפ, בניסיון לייצר מרחב הסכמה שיאפשר לאיראן "לרדת מהעץ", ולספק לטראמפ את מראית העין הרצויה של מנהיג רב השפעה שביכולתו להניע מהלכים אסטרטגיים בקנה מידה היסטורי.
היחס לישראל: התחזית – התחממות
הגם שבמכלול הרחב מדיניותו של ממשל טראמפ צפויה להתאפיין בהמשכיות בכל הנוגע ליחסו לישראל, ניתן להצביע על מספר רבדים שבהם – לכל הפחות במישור הרטורי – הממשל הנכנס צפוי לאמץ מדיניות של "פנים מחייכות" בסוגיות שבהן קודמו נתפס כנצי באופן ביחסי. כך, בכל הנוגע ל"צעדי ענישה" מול גורמים ישראלים, ממשל טראמפ כבר ביטל בצו נשיאותי את האפשרות להטיל סנקציות על מתיישבים הנחשדים במעורבות בהתקפות אלימות נגד פלסטינים ביהודה ושומרון. זאת, באופן שלווה בהתבטאויות פרו-ישראליות מצד השגריר האמריקני המיועד לישראל, מייק האקבי, ובהבעת תמיכה מצדו בהעמקת הנוכחות הלגיטימית של ישראל ביהודה ושומרון ובשלילת ההיתכנות לחזון "שתי המדינות".
בנוסף, ממשל טראמפ כבר הודיע על כוונתו להטיל סנקציות אישיות על בכירים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), שהנפיק בחודשים האחרונים צווי מעצר כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, בחשד לביצוע פשעי מלחמה במסגרת מלחמת חרבות ברזל. הגם שמדובר בצעד סמלי, משקלו בשדה הבינלאומי רב, והוא מהווה קריאת כיוון בדבר צעדים עתידיים מסוג זה, באופן שעשוי לסחוף אחריו גם מדינות אחרות המסתייגות מהחלטת ה-ICC בנושא הישראלי. נוסף על כך, מדובר בהזדמנות נוספת של ממשל טראמפ לשחוק את הלגיטימציה של מוסדות בינלאומיים שאותם הוא תופס כמתערבים בענייני הפנים של ארה"ב ובנות בריתה.
לבסוף, לפי דיווחים ראשוניים, ממשל טראמפ אף עשוי להסיר חלק מהמגבלות שהטיל ממשל ביידן על מכירת תחמושת כבדה לישראל (בדגש על פצצות כבדות למטוסי קרב), הגם שמהלך זה עשוי להיות מותנה בעתיד במחויבות ישראלית למדיניות ממשל טראמפ אל מול הזירה הפלסטינית והאזורית.
מהזווית הישראלית, על מנת להגביר את הסבירות להמשך הקו ההצהרתי והמעשי הפרו-ישראלי בסוגיות בעלות חשיבות אסטרטגית עבורה (איראן, הסדרים אזוריים, המרחב המאקרו-כלכלי), על ירושלים לכלכל את צעדיה כך שתימנע מלאתגר באופן פומבי את וושינגטון, על אף המחירים הפוליטיים הפנים-ישראליים שעשויים להיות כרוכים בכך.