השלב הראשון בתוכנית "21 הנקודות" של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, התאפשר לאחר ההסכמות שהושגו בתיווך טורקי-קטרי-מצרי, ונראה כי במסגרת הלחץ שהפעילו שלוש המתווכות על חמאס, מילאה טורקיה את התפקיד המשפיע והמשמעותי יותר.
המהלך שיזם והוביל הנשיא טראמפ נשען על התחייבותן של טורקיה וקטר "לספק את הסחורה" ולכפות על ארגון הטרור את ההסכמה לתוכנית, כשהדגש והמאמץ ניתנו לשלב הראשון הכולל את החזרת החטופים החיים והיערכות כוחות צה"ל לאורך הקו הצהוב, ואשר משמעותו היא למעשה סיום המלחמה.
הנשיא טראמפ גמר אומר להביא את המלחמה שנמשכה שנתיים לסיומה, בין אם משום שהגיע למסקנה שאין כל תוחלת בהמשכה – גם לא במבחן האינטרסים הישראליים – ובין אם מפני החשש, שהועצם בעקבות התקיפה הישראלית בדוחה, בירת קטאר, שאינטרסים אמריקאיים חשובים במרחב עלולים להיפגע בשל התדרדרות חמורה. הסלמה שכזו הייתה עלולה, בראש ובראשונה, לסכל את תוכניתו של טראמפ לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה על בסיס הרחבת הסכמי אברהם. למעשה, כפה הנשיא על הצדדים את עקרונות התוכנית כשאת אופן מימושם הותיר למשא ומתן בהמשך הדרך. השלב הראשון של התוכנית, שבה, כאמור, הושקעו מירב המאמצים במסגרת גיבוש ההסכמות, מסמל בעיניו את ההישג המשמעותי ביותר ואותו הוא יכול להציג כסיום המלחמה.
מרחב הזדמנויות לסחיטת הישגים
הנשיא האמריקני הבין את חשיבותן של טורקיה וקטר בשל השפעתן על חמאס ולכן בחר להעמידן בקדמת הבמה ולהטיל עליהן את משימת השכנוע מול ראשי הארגון. בבחירתו זו, פתח טראמפ את השער למעורבות טורקית וקטרית גם במימוש התוכנית, שמשמעותה נוכחות פעילה ואולי אפילו רחבה ברצועת עזה, ותפקיד משמעותי בתהליך שיקומה ובכלל זה מתן אפשרות לתפקוד תקין של משטר הנאמנות בהובלת טוני בלייר והשתתפות בכוח הייצוב הבינלאומי. לצד זאת, ספק אם הנשיא נתן דעתו להשלכות המאוד משמעותיות של מהלכו זה, ככל שהדבר נוגע לאינטרסים של שתי המתווכות במרחב ובכלל, ולאתגר שניצב בפני ישראל ובפני המדינות הסוניות הפרגמטיות, בדגש לגבי מצרים וערב הסעודית.
טורקיה וקטר תומכות שתיהן באחים המוסלמים ובכלל זה בחמאס, והנחת העבודה המתחייבת צריכה להיות שבהתאם לכך תפעלנה שתיהן לשמור על אינטרסים חיוניים של ארגון הטרור. לפיכך, יש לקחת בחשבון כי הן קטר והן טורקיה יעשו מאמץ לפעול לשמירת כוחו ומעמדו של הארגון כשחקן משפיע ומשמעותי בזירה הפלסטינית ולהכשרת התנאים להשתלטותו על כולה בהמשך, כחלופה לרשות הפלסטינית ולא כשותף לה. השתיים הבינו והפנימו את גודל ציפיותיו של הנשיא טראמפ מהן ולכן לא היססו להפעיל את מלוא כובד משקלן ולחצן על חמאס – סביר שגם באמצעות איומים בנוגע להשלכות שתהיינה במקרה של אי היענות מצדו – להסכים לשלב הראשון והמשמעותי של התוכנית. בעצם מימוש שלב זה, נפתחה בעבורן הדלת לנוכחות ברצועת עזה ולמעורבות משמעותית עוד יותר בכל שיתרחש בה, אלא שלגמרי לא בטוח שמנקודת ראייתן יהיו חייבים הדברים להיעשות ברוח תוכנית טראמפ.
באופן זה, יש להניח שטורקיה וקטר תמצאנה את הדרך לאפשר לחמאס להאריך את המשא ומתן לגבי השלבים הבאים ולייצר בעבורו מרחבי הזדמנויות לסחיטת הישגים באמצעות כפיית ויתורים נוספים מצד ישראל, זאת באמצעות שכנוע הנשיא האמריקני ושליחיו וניצול הצלחתן בחילוץ הסכמת חמאס לשלב הראשון של התוכנית.
ההתרחבות הטורקית, האינטרסים של ישראל
אם הנשיא טראמפ יאבד עניין בהמשך התהליך המתחייב למימוש התוכנית כולה מכיוון שבראייתו השיג את מבוקשו – שחרור החטופים והפסקת המלחמה – והכשיר את הדרך לעיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה באמצעות הרחבת הסכמי אברהם, תוכלנה טורקיה וקטר לסייע לחמאס לייצר הישגים חשובים עבורו, דוגמת הינדוס נוסחאות ורעיונות שיעקרו את רעיון התפרקות הארגון מנשקו, פירוז מלא של רצועת עזה והדרת הארגון מכל מעורבות ב"יום שאחרי". בעצם נוכחותן ברצועת עזה ומעורבותן הפעילה בתהליך השיקום, תצלחנה השתיים לבסס את מעמדן: קטר תחזק את מעמדה האזורי כאשר בזכות השפעתה, לצד השדרוג במעמדה כבת ברית של ארה"ב, תמצב את עוצמתה גם למול יריבותיה במפרץ – ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – וסביר שתוכל להרחיב את השפעתה גם על מצרים בשל העניין המיוחד והרגיש שיש לקהיר בנוגע לרצועת עזה.
בכל הנוגע לטורקיה, מדובר באירוע משמעותי עוד יותר. שאיפותיו ההגמוניות של הנשיא, טאיפ רג'יפ ארדואן, שאותן אין הוא טורח להסתיר – להעמיק את אחיזת הטורקים במרחב ואת השפעתם עליו – הן כחשרת עננים, איום של ממש, על ישראל, על מצרים, על ערב הסעודית ועל איחוד האמירויות. המעורבות הטורקית שתעמיק ברצועת עזה ובכללה נוכחות פיזית שם, לצד העמקת המעורבות בסוריה והקרבה האינטימית לנשיא טראמפ, יאפשרו לארדואן לקדם עוד כמה מהלכים אזוריים משמעותיים אשר יצרו את צעדיהן של ישראל ושל המדינות הסוניות הפרגמטיות, ובה בעת יאיימו על אינטרסים חיוניים של קפריסין ויוון. כך, למשל, האפשרות להקמת נמל ברצועת עזה ובו נוכחות ימית טורקית, או הסכמים ימיים חדשים עם הפלסטינים ועם סוריה שיהיה בהם כדי לאיים על חופש הפעולה הכלכלי של ישראל, קפריסין ויוון במרחב הימי ולהשפיע גם אינטרסים מצריים בהקשר זה.
טורקיה כבר הובילה מספר מהלכים משמעותיים במרחב, דוגמת ההכרה בגנרל ח'ליפה באלקאסם חפתר השולט במזרח לוב וביסוס שיתופי פעולה איתו, במקביל לשיתופי פעולה עם ממשלת לוב השולטת במערב המדינה, ומהלכיה במזרח אפריקה ובכלל זה הקמת נמל ימי צבאי בסוריה. לאור כל אלו, התבססות טורקית ברצועת עזה הופכת את החזון הניאו-עות׳מאני של ארדואן למציאות. הרחבה כל כך משמעותית של מוטת השליטה וההשפעה הטורקית במרחב, לצד התקרבות משמעותית לארה״ב והאפשרות לרכישת מטוסי אף-35 ואף-16, כמו גם מעמדה הייחודי כחברה בנאט"ו וקשריה הייחודיים עם רוסיה, הופכים את טורקיה לשחקן משמעותי, אולי המשמעותי ביותר באזור, שיש ביכולתו לצמצם את מרחב התמרון של ישראל ולפגוע באינטרסים חיוניים שלה.
לצד פוטנציאל האיום המתהווה מצד טורקיה, ניתן לזהות בתהליכים האחרונים הקשורים בה גם הזדמנות. רצונה להרחיב את מעורבותה ברצועת עזה מחייב גם הסכמה ושיתוף פעולה של ישראל. מערכת היחסים המיוחדת והקרובה בין ישראל לבין ארה"ב, הנשענת על הקשר האישי והקרוב בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין הנשיא טראמפ, מאפשרת תיאום אינטימי ורתימה של האמריקנים להפשרת המתח ביחסים שעל ציר ירושלים-אנקרה. לישראל אינטרס חיוני בשיפור הקשרים עם טורקיה וייתכן שבעצם החלטתו של הנשיא טראמפ להוביל את ארדואן לקדמת הבמה, יש משום סיכוי לשינוי.
לטורקיה וקטר, כאמור, תפקיד חשוב בקידום תוכנית טראמפ. השפעתן על חמאס משמעותית וחשוב לנתב אותה למימוש תוכנית "21 הנקודות", אך בה בעת לזכור כי שתי המדינות מזוהות עם האחים המוסלמים ותומכים בהם ולשתיהן יש מוטיבציה להבטיח גם את האינטרסים החיוניים של ארגון הטרור, ובכלל זה את הישארותו כשחקן משמעותי ומשפיע בזירה הפלסטינית. שתיהן גם רוצות למנף את מעורבותן ואת השפעתן בזירה הפלסטינית לצורך האצת תהליך ההתקרבות לארה"ב ולצורך ביסוס מעמדן האזורי, כל אחת לשיטתה. השאיפות ההגמוניות של טורקיה והשאיפות של קטר אינן עולות בקנה אחד עם אינטרסים חיוניים של ישראל, מצרים וערב הסעודית.
לפיכך, זו שעתה של המנהיגות הישראלית, שצריכה למצוא את הדרך לביסוס שיתוף פעולה עם הסעודים ועם המצרים ולפעול להקמת ציר שיוכל לבלום או למתן את השפעתן של טורקיה וקטר. חשוב גם למצוא את הדרך לשכנע את הנשיא האמריקאי להישאר ממוקד, נחוש והחלטי בנוגע לתוכניתו ואת הממשל בבית הלבן להעדיף את האינטרסים הישראלים והאזוריים על פני אלו של הטורקים והקטרים. חשוב גם לזהות נכונה גם את מרחב ההזדמנויות החדש, שיכול להוביל לשיפור הקשר עם טורקיה ולביסוס מנגנוני שיתוף פעולה, שיהיה בהם כדי לסייע למימוש תוכנית טראמפ על כל שלביה ומעבר לכך – בכל הנוגע ליחסים הבילטראליים שבין המדינות.
