לליקוי-המאורות המודיעיני הגדול שאירע בגזרה הצפון-מזרחית של חצי האי סיני, גזרת רצועת עזה, בשבת שמחת תורה 7 באוקטובר 2023, קדם ליקוי-מאורות קולוסאלי אף יותר, בדיוק 50 שנה לפני כן, בגזרה הדרום-מערבית של חצי האי סיני, גזרת תעלת סואץ. גם אז הייתה זו שבת, שבת יום כיפור, 6 באוקטובר 1973. אז, כמו ב-2023 היה גורם רקע בתפקיד משבש: לפני התקפת הפתע ב-1973 שימש יועצו הקרוב של נשיא מצרים אנואר סאדאת, ד"ר אשרף מרואן, כשלוחם של סאדאת והמודיעין המצרי, לצורך ההונאה שבאמצעותה נתגבשה הקונספציה הדוגמטית ולפיה מצרים לא תתקוף את ישראל כל עוד צבאה לא יגיע להתעצמות כוללת שתאפשר לו מבצע כיבוש לעומק סיני.
באופן דומה, לפני תקיפת הפתע ב-2023 הג'יהאד האיסלמי, שתקף שוב ושוב את ישראל, בעוד חמאס דומם – שימש כחזית של חמאס ואיראן, לצורך הונאה רבתי שבאמצעותה נתגבשה הקונספציה הדוגמטית ולפיה חמאס לא יתקוף את ישראל "כי הוא מורתע".
שני צירי-ההונאה המודיעינית הקרדינליים הללו היו חלק ממערך רב-ישויות וזרועות שתכננו היטב אסטרטגיית תקיפה ארוכת טווח, פעלו בתיאום מושלם והיו לגורם המפתח להתחוללותם של שני ליקויי-המאורות. בתקופת מרואן שירתתי באמ"ן מחקר – מינואר 1970 ועד לספטמבר 1990.
ראשיתם של שני צירי-ההונאה הייתה לכל הפחות כשנתיים לפני התממשותם של תאריכי היעד הסופיים שבהם גובשו צירי ההונאה לכלל מתקפות פתע צבאיות. המתווה הכרונולוגי הראה שבמהלך השנתיים שהובילו אל המתקפות, הוטמעה תפיסת ההונאה כלפי ישראל, ומשזו צלחה, החל תכנון קונקרטי של המתקפות ותרגולן הלכה למעשה. זאת במתכונת של יצירת "שגרת תרגילים" ששחקה קשות את דריכות המודיעין הישראלי, אשר היה שבוי כבר ממילא במלכודת ההונאה שהוטמעה בו, לקראת ואל מול אירוע האמת. השחיקה ערערה את הסיבולת והמוכנות של הצבא בכללותו. הדמיון הרב בין אסטרטגיית ההטעיה הבנויה לכדי אסטרטגיה של ממש – בין 1973 ל-2023, מעלה יסוד סברה לפיה המתקפה האחרונה היא שחזור מכוון של ההצלחה של יובל שנים קודם לכן ולא סתם דמיון מקרי.
תילי-תילים של מידע ופרשנויות נערמו כבר במשך 50 השנים האחרונות אודות מרואן, מעשיו ודיווחיו – הן בשבח תרומתו והן בגנותו. אני מבקש להאיר כאן באופן ממוקד ותמציתי, היבטים בעייתיים, שלא לומר אפלים, בהתנהלותו של מרואן. אני לא מתיימר לאמת את מכלול המידע שמצביע על מרואן כסוכן כפול, ועם זאת איני מטיל ספק באמינותם של מדווחיו, ביניהם אל"מ יעקב רוזנפלד (בשעתו ראש המדור הצבאי בענף מצרים, אמ"ן מחקר), האלוף שלמה גזית, והעיתונאי-תחקירן ד"ר רונן ברגמן. מעבר לכך, תקצר היריעה מלפרט גורמים אקדמיים ועיתונאיים כאחד במצרים, בארצות ערביות אחרות, ובעולם, אשר גורסים באופן ענייני, בלתי-תלוי ונטול-אינטרס, כי מרואן פעל למעשה כסוכן כפול. מנגד, ברור לחלוטין שיש שורה ארוכה של טיעונים המצדדים, לכאורה, בכך שמרואן לא היה סוכן כפול, אלא מרגל כשר למהדרין בשירות המוסד. ברם לשון המאזניים נוטה בעליל לעבר היותו סוכן כפול.
ציר חייו המחשיד
דיוקנו של מרואן, במיוחד בחייו, אך גם במותו ולאחר מותו, מגלם שילוב של יותר מדי מאפיינים ורכיבים יוצאי דופן, מכדי שניתן יהיה להתייחס אליהם, כמכלול, כצירוף מקרים תמים. נתייחס לאירועים המרכזיים הנוגעים לענייננו:
1968 – מרואן, הנשוי לבתו של הנשיא נאצר, עובד בלשכת הנשיא, בסיווג מודיעיני גבוה.
1969 – מרואן ואשתו עוקרים זמנית ללונדון, לצורך לימודים לתואר אקדמי מתקדם בכימיה.
1970 – מרואן פונה לשגרירות ישראל בלונדון ומציע לרגל בעבור ישראל. חשוב לציין, כי אפשר שפנייתו זו הייתה אמינה לחלוטין, ואולם אין בכך כלל כדי לשלול את התרחיש לפיו הפך להיות סוכן כפול בהמשך. כתב-החידה השלם חובק, אפוא, בהקשר זה, לפחות שלושה וריאנטים:
א. מרואן הכפיל את עצמו בשלב מסוים;
ב. מרואן הוכפל על ידי המודיעין המצרי, תוך תיאום מלא ביניהם;
ג. מרואן הוכפל על ידי המודיעין המצרי, תוך תיאום חלקי בלבד ביניהם (כלומר המודיעין המצרי עשה בו לפרקים שימוש גם שלא בידיעתו).
ספטמבר 70 – סאדאת נבחר לנשיא מצרים, אחרי מותו של נאצר מהתקף לב, ומקרב אליו מאוד את מרואן כשליח ויועץ אישי.
דצמבר 70 – מרואן מתחיל לספק מידע למוסד ומכה בהלם את המערכת שנהנית ממידע מתועד, אותנטי ומסווג המצוי בידיו. הוא מחדד, כי זוהי רק דוגמית מתוך ספקטרום נרחב ביותר של תחומים והיבטים שאליהם יש לו נגישות בצבא מצרים, ומוסיף, כי יהיה מוכן לשלוח התרעות על כל כוונה של מצרים לפתוח במלחמה.
1971 – מרואן מדווח על תוכנית של מתקפה מצרית רחבה לצליחת תעלת סואץ ולהתקדמות בתוך סיני עד מעברי הגידי והמיתלה. אך יחד עם זאת, מרואן טרח לספק פרוטוקולים של דיונים, כולל ממפגשי פסגה בין מנהיגי מצרים וברית המועצות, מלשכת הנשיא סאדאת ומישיבות הצמרת הביטחונית המצרית. מסמכים אלה הראו כי מצרים אינה רואה עצמה מסוגלת לצאת למלחמה, כל עוד לא תקבל מברית המועצות מטוסי קרב ארוכי טווח (מיג-23) בכמות שתאפשר לפגוע בבסיסי חיל האוויר הישראלי, וכן כמות משמעותית של "נשק מרתיע" – טילי קרקע-קרקע "סקאד" – שיאיימו על העורף הישראלי. זאת במטרה להרתיע את צה"ל מפגיעה במטרות עומק במצרים. ואכן – תנאים אלה לא התממשו עד לאוקטובר 73', אלא שמצרים כן יצאה למלחמה.
1972 – הצבא המצרי משנה מהותית את תוכנית המתקפה, המסתפקת מעתה בצליחת תעלת סואץ וכיבוש רצועה צרה בלבד בגדתה המזרחית, אך מרואן לא מדווח זאת. בעניין זה צצו גרסאות סותרות. גרסתו האמינה של יעקב רוזנפלד: לא ידענו מראש דבר על קיומה של התוכנית הזו, במתכונתה החדשה.
יוני 72 עד יולי 73 – מרואן מדווח שוב ושוב על מועדים שונים ומשתנים של תקיפה מצרית, וזאת באורח הפכפך, מלווה בהערכות אישיות משלו וללא גיבוי במסמכים ועדויות, כמתבקש.
אוגוסט 73 – מרואן מדווח על תכנון של לוב להפיל מטוס אל-על ובכך מאפשר לישראל לסכל את המבצע הלובי. זאת, לאחר שסאדאת בחר בו לספק טילי סטרלה מצריים ללובים, כדי להפיל את המטוס. הדיווח הזה היה רב ערך והעלה את קרנו של מרואן בקרב גופי המודיעין.
מחצית ספטמבר 73 – מרואן מדווח כי בפגישה בין סאדאת לאסד שהתקיימה באוגוסט תוכנן כי מתקפת פתע מצרית-סורית נגד ישראל תבוצע בסוף שנת 73'. כך עולה מציטוט מספר שפרסם המוסד: "בספטמבר 1973 דיווח מרואן, כי המועד שקבע סאדאת לפתיחה במלחמה נגד ישראל הוא סוף שנת 1973, ואסד הסכים לכך".
וכאן מגיע פרק הזמן הקריטי ביותר: מאז דיווחו זה ועד ל-4 באוקטובר, אף זאת באישון ליל, היה מרואן שרוי בשתיקה רועמת.
29 בספטמבר 73 – סאדאת מכנס את חברי המועצה לביטחון לאומי ומוסר להם על החלטתו לפתוח בקרוב במלחמה. מרואן לא מדווח על כך מאומה, הוא גם לא מדווח בזמן אמת (אלא באיחור רב) על כך שהוא עצמו "איתר סימנים מעידים על מלחמה קרובה" (שוב, על פי ספר שפרסם המוסד). "ידיעת הזהב" (so called) מגיעה באיחור קריטי, אך עיתויה מדויק להפליא ואופטימלי בטובת מצרים.
4 באוקטובר 73 – בהתרעה של יומיים, לכאורה למען שימור מעושה של תדמית אמינותו, בשלהי היממה – בשעה 22:30 – מרואן מודיע באופן כוללני וסתמי, על צורך דחוף להיפגש כדי לדווח על מידע הנוגע לפתיחת מלחמה. אך רק בחלוף יותר מיממה נוספת, ב-5 באוקטובר בשעה 23:45 – מתקיימת פגישתו עם ראש המוסד, בלונדון. הוא מדווח כי בשישה באוקטובר – לפנות ערב, עיתוי שיתברר ככוזב, תיפתח מתקפה מצרית נרחבת.
המידע מועבר מלונדון לישראל ב-6 באוקטובר, בשעה 03:00 לפנות בוקר שעון ישראל, כלומר 11 שעות בלבד לפני תחילת המתקפה בפועל – שפרצה בשתיים בצהריים. מדובר בפרק זמן שאינו מאפשר לישראל להיערך באופן שימנע ממצרים את צליחת התעלה וכיבוש גדתה המזרחית – בפרט כאשר מדובר ביום כיפור ובהתמודדות מול שני הצבאות התוקפים סימולטנית בעצמה רבה – מצרים וסוריה.
למרבה האבסורד, זכה דיווחו זה של מרואן לכינוי "ידיעת הזהב".
19 באוקטובר 73 – במועד קריטי זה כ-260 טנקים של צה"ל כבר נמצאו ממערב לתעלת סואץ, וכוחות צה"ל החלו להרחיב את שליטתם בגדה המערבית של התעלה, תוך טיהור השטח כלפי צפון לכיוון איסמעיליה, ודרומה לעבר כביש סואץ-קהיר. מרואן מדווח לישראל, כי 400 טילי סקאד מכוונים אל תל אביב – דיווח שמתברר כמשולל-יסוד, אך בשעתו היה בר-השפעה. הוא מוסיף כי אם כוחות צה"ל יגיעו לדלתת הנילוס תהיה הדלתא בית הקברות שלהם. בעקבות זאת, כעבור שישה ימים משתררת, כפי שייחלו סאדאת ומרואן, הפסקת אש מוסכמת בין מצרים לישראל. היתרון והאיום המאוד מוחשיים שהושגו במאמץ רב על ידי צה"ל בתוככי מצרים ירדו לטמיון, כתולדה מ"תרומתו" המודיעינית הזו של מרואן.
יתר על כן, לכל אורך הדרך, מרואן מקיים במקביל מגעים עם סוכנויות ביון נוספות של ארצות שונות; הוא מסרב להשתמש במכשיר קשר שיאפשר למוסד לפנות אליו בעת הצורך; לא עובר בדיקת פוליגרף; הוא אמנם מספק לרוב מידע מתועד, אותנטי, מגוון וחשוב במיוחד, אך לעומת זאת מוסר את הערכותיו על עיתוי מתקפת הפתע המצרית נגד ישראל באופן מילולי בלבד ובלתי קוהרנטי.
בשנת 2007, עשר שנים לאחר שתם הקשר בין מרואן למוסד, מצא מרואן את מותו בנפילה ממרפסת דירתו בלונדון. נסיבות נפילתו שנראות כתוצאה של מעידה, דחיפה, או התאבדות לא נודעו. במידה והיתה זו דחיפה, כי אז צפה כמובן השאלה למי היתה סיבה טובה לבצעה, ומדוע. במצרים נערכה למרואן הלוויה ממלכתית-צבאית מפוארת ביותר.
מאמצים לכיסוי הכשל?
באורח יוצא דופן לחלוטין, נמצאה הדרך להוקיר ולהנציח את פועלו של האלוף צבי זמיר כראש המוסד לאחר פטירתו, בדגש על שבחי התפוקה המודיעינית שהניב מרואן, אשר הופעל בו זמנית על ידי מפעיל צומת מן המניין ועל ידי זמיר. בספר שהוציא המוסד בעניין בולט גם ניסיון לשכנע שמרואן לא היה סוכן כפול, אך התזה המשמשת לכך אינה מחזיקה מים. למראית עין, הספר שוטח ברמה עובדתית ואובייקטיבית את מכלול המידע הנוגע למרואן ולהפעלתו על ידי המוסד, באופן המיועד לסבר את הדעת בדבר אמינותו ומהימנותו של מרואן. אולם דווקא בהקשר של משימת-העל המודיעינית המוטלת על מרואן – התרעה על מתקפת פתע מצרית נגד ישראל – מוצג בספר פרק בשם "סוגיית עיתוי קבלת ההתרעה" ממרואן, שהינו, ברובו הגדול של הפרק – חוכא ואיטלולא; זאת, באשר לשורה מצטברת של נסיבות מתקבלות על הדעת, כביכול, שבגללן, בשורה התחתונה, הגיעה לישראל התרעה על המתקפה המצרית – שעיתויה נרקם בשבוע האחרון של ספטמבר 73 – רק 11 שעות לפני ביצוע המתקפה. זהו כישלון מחפיר במבחן התוצאה, הכרוך במשימת-המשימות של קהילת המודיעין הישראלית – התרעה בזמן אמת על מתקפת פתע רבתי. דווקא בכך אירע הכשל – ולא במקרה; כלל וכלל לא במקרה.
כלומר, על פני 27 שנים תמימות, תמימות מדי, במהלכן הפעיל המוסד את מרואן, היה פרק זמן של שנה אחת – השנה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, דהיינו השנה המשמעותית ביותר מבחינה מודיעינית אסטרטגית – שבה מרואן תמרן, לשון המעטה, כדי לוודא שהמתקפה המצרית אכן תהיה מתקפת פתע שתישא פרי.
ובמבחן התוצאה מרואן הצליח בגדול. בשולי הדברים – אם לא בליבתם – יצוין כי בספר שפרסם המוסד מובלט שמקורות אנוש של המוסד ידעו והתריעו בספטמבר על מתקפת פתע מצרית שתתרחש באוקטובר 73'; לכן, תמוה מאוד כיצד אירע שמקור-על כמו מרואן לא דיווח זאת, כמותם, אלא דיווח בספטמבר על "סוף שנת73" כמועד המתקפה. הפלא ופלא, "סוף שנת 73" משמעו, לכל הדעות, תחילת דצמבר לכל המוקדם!
צא ולמד: מסכת היחסים בין צבי זמיר לבין מרואן הייתה כה הדוקה (שלא לומר מוקצנת), עד כי לא ניתן לצפות, כל עיקר, שזמיר (או כל אדם אחר, למעט יחידי סגולה) היה יכול לראות בה הולכת שולל. מסכת זאת הקרינה ישירות גם על הנהגת המדינה, בשעה שגולדה מאיר (ראשת הממשלה דאז) היתה נוהגת ביראת כבוד לשאול לעיתים: "ומה אומר החבר של צביקה?". אורים ותומים; פרדוקסלי למדי. דומה, כי תמצית העניין נעוצה באמירתו של שלמה גזית (ראש אמ"ן בשנים 1974-1979):
"עוד נלמד על בשרנו את ההתעללות המבישה של מרואן בצבי זמיר ובמדינת ישראל". האלוף גזית הוסיף כי "מרואן הושתל בעורף ובעומק המודיעין הישראלי, גייס כמשוּטֶּה את ראש המוסד זמיר, היתל בו כרצונו, ובפועל היה הבורג המרכזי של תוכנית ההונאה המצרית". במילים אחרות, בזיון חמור וטראגי, שהצריך (מזמיר) חוזקה אישית מן המעלה הראשונה כדי להכיר בו, לא כל שכן כדי להודות בו. כך גם לגבי ראש הצומת ואחרים במוסד. יתירה מכך, קיים גם ציטוט לפיו מסר זמיר ב- 24 בספטמבר 1973, בישיבה מיוחדת של פורום מטכ"ל, את הערכת המוסד כי מלחמה "לא צפויה בקרוב".
ברקע הדברים, יצוין כי קורות חייו של זמיר מבליטים מסלול מהולל, אל-נכון, בפלמ"ח ובצה"ל (טרם שמונה כראש המוסד), אך נטול הכשרה או תפקיד מודיעיניים כלשהם.
מתוך הספר שפרסם המוסד אודות זמיר, ראוי לצטט אף, כי: "המידע הערכי והפרטים הרבים והמדויקים שהעביר מרואן מתוך חוגי ההנהגה הבכירים בנושאים שונים, חרגו במידה רבה מהנדרש לשם בניית אמינות של סוכן כפול" – זה נכון, אבל מינון היתר המכוון של אמינותו היה מרכיב אינהרנטי של בנייתו כסוכן כפול, על מנת, ובנוסף לבניית מהימנותו האישית הבסיסית:
א. שדיווחיו, ממש כמו גם העדר דיווחיו, יהוו עבור מערכת הביטחון של ישראל משענת מוצקה (בדיעבד – משענת קנה רצוץ), אשר יהיה בה כדי להאפיל על כל מידע ממקורות אחרים, באשר הם, המהווה התרעה (ריאלית וקונקרטית) לקראת מלחמת יוה"כ. עמדת כוח זו של מרואן גברה אף על התרעה נועזת ואמינה מצדו של חוסיין מלך ירדן לגולדה מאיר (במפגש ישיר ביניהם, ב-25 ספטמבר, במטה המוסד, למרבה האירוניה) אודות מתקפת הפתע הקרבה של מצרים וסוריה. עד כדי כך הרקיעה שחקים השפעתו של מרואן, אף מול המלך חוסיין, רחמנא ליצלן.
ב. שמעמדו הרם יישמר גם לאחר פרוץ המלחמה בפועל – ולמרות שכשל כשלון חרוץ במתן התרעה מוקדמת על תאריך היעד של השישי באוקטובר – וכך הוא ימשיך לשרת אינטרסים מצריים גם תוך כדי ולאחר המלחמה, מתוך אותה עמדת כוח מודיעינית עילאית שכבר יצר לעצמו באופן כה מתוחכם. מרוואן עשה, אפוא, חייל רב גם בשני נדבכי פעילותו אלה, וזאת תודות למינון היתר שהושקע בבניית מהימנותו.
יש להדגיש, כי אין בכל האמור לעיל כדי להסיר אשם מאמ"ן מחקר ומראש אמ"ן (אלוף אלי זעירא) בכשל למתן התרעה מוקדמת על מתקפת יום הכיפורים, וזאת, משום שהיו דיווחים בלתי-תלויים וכן סימנים מעידים שהצביעו באופן ברור למדי על המתקפה הקרבה. שתי אבני הנגף שבעטיין לא סיפק אמ"ן התרעה קונקרטית בשבוע שקדם ליום כיפור היו הקונספציה הדוגמטית הנ"ל, שהשתרשה באופן בלתי-הפיך (בהשראת מרואן), מחד גיסא, והיעדר דיווח מתריע מצד מרואן על המתקפה המתוכננת, לפחות מספר ימים לפני החמישי באוקטובר (בו הואיל מרואן, ברוב חסדו, להתריע), מאידך גיסא; משוואה פשוטה למדי, אחר ככלות הכל.
המשוואה מסבירה היטב את הכשל של אמ"ן, אך אינה מצדיקה אותו, כל עיקר. מעבר לכך – וזאת היא נקודת המפתח – יש להניח, בהסתכלות תיאורטית, כי אלמלא קיומו של מרואן, היה אמ"ן מספק, בהינתן כל יתר הנסיבות, התרעה נאותה לקראת יום כיפור 1973. למוסד, כמי שנענה, הפעיל וטיפח את מרואן, היה חלק משמעותי מאוד בכשל המודיעיני הגורף. שהרי, בהיבט המעשי, נטו, של איסוף מידע בזמן אמת, על כל הכרוך בכך – במקרה זה מול מרואן, אודות עיתוי המתקפה המצרית – מלוא האחריות מוטלת על המוסד, לטוב ולרע; זו מהות תפקידו.
ידע, או לא ידע?
לפיכך, שתי השאלות הנוקבות ביותר שנותרו פתוחות, לכאורה, הן: מהו הסיכוי שמרואן לא ידע (בזמן אמת או מעט לאחר מכן) על השינוי (המאוד מהותי, שהיה לבטח מנטרל את הקונספציה המכשילה באמ"ן) במתווה המתקפה המצרית, שינוי (שהתרחש בשנת 72) בו וויתרה מצרים על הגעה לעומק סיני (הסיכוי שלא ידע קלוש עד אפסי. בספר שפרסם המוסד מוצגת תפנית רבת-חשיבות זו שחלה במתווה המתקפה המצרית, בצורה מעורפלת למדי); מהו הסיכוי שמרואן לא ידע (בעת ההתרחשות – לכל המאוחר) כי מהלכי הצבא המצרי שהחלו בראשון באוקטובר 1973, במסווה של "תרגיל אסטרטגי תקופתי" – תרגיל מפקדות בין-זרועי נרחב, יסתיימו כעבור חמישה ימים בצליחת תעלת סואץ והשתלטות על גדתה המזרחית (הסיכוי שלא ידע קלוש עד אפסי).
ידע – אולם לא דיווח. אין ספק שמרואן היה הסוכן החשוב ביותר שהפעיל המוסד במצרים, אך הפעלתו לקתה בשכרון-חושים חמור (ולכך הוא כיוון). למרבה הצער, יוזכר כי גם הפעלתו של הסוכן החשוב ביותר של המוסד בסוריה, אלי כהן, לקתה בכשל חמור, כפי שרמז באופן ברור תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר.
