מלחמת הסחר שינתה את הסדר העולמי, האיצה את המעבר לעולם דו קוטבי, ובניגוד לכוונת המשורר הקפיצה את סין צעד גדול קדימה לעבר עצמאות וקדמה טכנולוגית. יחסי סין עם ארה"ב יאתגרו בעתיד הקרוב מדינות רבות, כולל את אלו שהצליחו עד עתה לדלג בהצלחה בין הטיפות, וקרוב היום בו יאלצו לבחור בין המעצמות ולקבוע מדיניות בהתאם להכרזת נאמנותם.
אי ודאות אופפת את היחסים בין סין לבין ארה"ב בתחילת הקדנציה השנייה של דונלד טראמפ. האם אחד העימותים החריפים והמשמעותיים ביותר במאה ה-21 יתפתח לכדי היפרדות מוחלטת ואולי אפילו יגיע לכדי מלחמת עולם שלישית? האם פנינו למלחמת "טיט פור טאט" מתישה? או אולי דווקא פנינו לעסקה משמעותית בין המעצמות? ספוילר – אומנם קשה עד כדי בלתי אפשרי להעריך לאן יוביל עידן טראמפ 2.0, האם ההכרזות העדכניות ייושמו בהמשך והאם בכלל תהיה מגמה ברורה. להערכתי הצנועה, מבין כל האפשרויות הכיוון יהיה דווקא עסקי. עוד הרבה מהמורות לפנינו בטרם יחתם הסכם שיהיה WIN WIN, אך לשני הצדדים יש יותר מידי מה להפסיד בתסריט של המשך האסקלציה.
במאמר זה אנסה לשקף את התפיסה הסינית של הסכסוך, תפיסה פחות ידועה במערב. אטען כי הטלת המכסים והחרמות ההדדיות, כמו גם הגבלת יצוא הטכנולוגיה, לא רק שלא השיגו את מטרתם אלא הובילו לתוצאה ההפוכה. הסנקציות האמריקניות האטו את ההתקדמות הטכנולוגית של סין בטווח הקצר בלבד, בעוד שבטווח הבינוני והארוך הם דחפו אותה להגיע לעצמאות טכנולוגית ולמקורות אנרגיה חדשים, אולי עד כדי עליונות טכנולוגית.
הפעם, סין מגיעה מעמדת השפעה
בעיני הסינים, הנשיא טראמפ בקדנציה השנייה שלו, המוביל את מדיניות "אמריקה תחילה", מציב אומנם אתגרים חדשים אך מהווה הזדמנות עבור סין לממש את מטרתה ולהפוך למעצמת על ולמנהיגה עולמית.
מלחמת הסחר – מעבר לפגיעה הישירה בכלכלות סין וארה"ב – מרעידה את השווקים בעולם, גורמת לעליות מחירים ולמיתון כלכלי. "המלחמה הקרה" המודרנית פגעה בכל אחד מאתנו ברמה האישית: אנו משלמים מחירים גבוהים יותר, שוק העבודה הפכפך, הגבלה טכנולוגית הפכה לכלי משחק, מחירי האנרגיה ומחירי הייצור עולים והעולם חווה שיבושים בשרשראות האספקה.ֿ
בתחילת כהונתו השנייה הטיל טראמפ מכסים בשיעור מצטבר של עשרים אחוזים. סין, בתגובה, העלתה את המכסים על מוצרי חקלאות ב־15 אחוזים והגבילה עוד יותר את ייצוא המתכות הנדירות, דבר שעשוי לשבש את תעשיית האלקטרוניקה והרכבים בכל העולם. שרשראות אספקה אזוריות הפכו חשובות יותר בניסיון ליצור אי תלות בסין או בארה"ב, וחברות מבזרות כעת את מקורות האספקה כדי להימנע מתקלות.
במאבק על סדר עולמי חדש, צמיחתה המהירה של סין ועלייתה כמעצמה עולמית מפחידות את האמריקנים המבקשים לבלום את השפעתה. הברית בין סין לבין רוסיה נבנתה בשנים האחרונות כנדבך מרכזי בבניית הציר נגד השפעת המערב, וכעת ממשל טראמפ טורף את הקלפים מחדש.
סין תחת שלטון הנשיא שי ג'ינפינג, מעולם לא הסתירה את כוונתה להפוך למעצמה החשובה והמשפיעה בעולם. להשקפתה, ארה"ב מובילה כבר עשרות שנים ללא עוררין את הסדר העולמי, וכעת נוצרה הזדמנות לשנות את הסדר הקיים. גישתו הבדלנית של טראמפ יוצרת ואקום שסין ממהרת להיכנס אליו. מאז סיום מגפת הקורונה, מנסה נשיא סין להעביר מדינות רבות תחת חסותה של הרפובליקה העממית. כמקובל משחר ההיסטוריה הסינית הוא מארח בנדיבות ובפאר מנהיגים וכינוסים אזוריים, מסתובב בעולם וחותם על עסקאות ענק.
סין בשנים האחרונות, וביתר שאת כעת, מנסה להיכנס לכל מקום שארה"ב מפנה. ארגונים בינלאומיים דוגמת הבנק העולמי וארגון הבריאות העולמי, שטראמפ הסיר את התמיכה בהם, מצאו אצלה בית חם.
וכך, עם תכנון ארוך טווח ובהתכווננות ברורה, פוגשת סין את טראמפ 2.0 כשהיא במצב שונה לחלוטין מהפגישה איתו במערכה הראשונה. כעת, היא כבר בעלת השפעה נרחבת במזרח התיכון, בדרום מזרח אסיה, בדרום אמריקה ובאפריקה ושותפת הסחר הגדולה ביותר של 120 מדינות. הממשל הסיני מתכוון לחזק כעת עוד יותר את פרויקט "החגורה והדרך" השאפתני, שמטרתו למקם את סין במרכז רשת הסחר הגלובלית, באמצעות אסטרטגיה המתמקדת בקשרים ובשיתוף פעולה יבשתי וימי ואשר כוללת שליטה בנמלים ובדרכי התובלה במדינות השותפות. במסגרת התוכנית השאפתנית – מיזם הדגל של הנשיא שי – בנו חברות סיניות יותר מ-1200 פרויקטים ב-150 מדינות.
במקביל, מציגה עצמה סין כמדינה שוחרת שלום ויציבות, שני ערכים שאותם היא מדגישה אל מול הבדלנות ו"ההפכפכות" של טראמפ. בינתיים, קיים פער עצום בין המילים היפות שסין משמיעה לבין המעשים מחרחרי המלחמה בים הסיני הדרומי ומול טאיוואן. בייג'ין עדיין לא סיפקה קבלות כמתווכת יעילה או משכינת שלום עולמי כפי שהיא מבקשת להציג את עצמה וגם לא מצטיירת כמי שתבוא להגן על בעלות בריתה בעת הצורך. גם מאמצי החיזור של סין כעת אחרי מדינות אירופה ודרום מזרח אסיה, בתקווה שממשל טראמפ החדש יוביל אותן לזרועותיה, עדיין לא צלחו. אין שום אינדיקציה שמדינות אלו יפנו עורף לשותפה הטבעית, אך ניתן לומר בוודאות שאת יכולת המיקוח שלהן הן חייבות כעת לסין.
המערב כלוא בתחושת העליונות
הטלת מכסים הדדית עוד לא הוכיחה עצמה כיעילה וה"וול סטריט ג'ורנל" אף כינה את צעדיו האחרונים של טראמפ בתחום העלאת המכסים – "מלחמת הסחר הטיפשית בהיסטוריה".
אלא שהשם "מלחמת הסחר" כלל לא משקף את המתרחש. המלחמה הזאת היא בראש ובראשונה על עליונות טכנולוגית ועל שליטה בעתיד הטכנולוגיה. מאחורי הטענות הצודקות של ארה"ב על פרקטיקות סחר לא הוגנות, גניבת ידע, היצף, סובסידיות, מאזן מסחרי שלילי, אי שמירה על קניין רוחני ועוד, עומד החשש המשמעותי מאובדן היתרון הטכנולוגי. הדחיפה של סין להגיע להסתמכות עצמית והובלה בתחומים כמו בינה מלאכותית, מוליכים למחצה, מחשוב קוונטי ו-G5, נצפים בארה"ב כאיום על הביטחון הלאומי.
מלחמת הסחר החלה רשמית ב-2018, זמן מספיק כדי לקבל פרספקטיבה ולבחון את יעילות האמצעים שננקטו נגד סין. המטרה של אותן סנקציות היתה לבלום את ההתקדמות הטכנולוגית של סין באמצעות הגבלת יצוא טכנולוגי והחרמת חברות, וגם אם עדיין לא נראים מנצחים או מפסידים אולטימטיביים, ניתן להעריך כי המהלכים שנקטה ארה"ב לא רק שלא הוכיחו עצמם אלא פעלו כבומרנג. הגבלת הגישה לטכנולוגיות קריטיות בקדנציה הראשונה של טראמפ, דחפה את סין בכוח לפתח עצמאות וקדמה טכנולוגית בתחומים רבים. ההתקדמות הפנומנלית בתחומים כמו הבינה המלאכותית והמוליכים למחצה מוזכרת בסין בצמוד לביטויים "באדיבות טראמפ" או "בזכות טראמפ".
ניכר שהעולם המערבי ככלל וארה"ב בפרט עוד לא השתחררו מתחושת העליונות ואולי זלזול כלפי הסינים (בעוד שהסינים מרגישים עליונות כלפי המערב עוד משחר ההיסטוריה). נראה שבכל פעם מחדש ארה"ב מופתעת מכך שהסינים מצמצמים את הפער ובמקרים מסוימים אף משיגים עליונות. האמריקנים הופתעו כשסין פיתחה מטוס קרב חמקן דור מתקדם, טיל היפרסוני, פיתוח טכנולוגיות G5 ובינה מלאכותית – תחום שאותו היא מתכננת להוביל עד 2030. אפילו בתחום התרופות המתקדמות, שבו שולטות החברות האמריקניות ללא עוררין, הפתיעה לאחרונה חברת ביוטק סינית עם תרופה לסרטן הריאות.
המפץ הגדול בבינה המלאכותית
ואז הגיעה דיפ-סיק עם מודלים מתקדמים של בינה מלאכותית, עלות תפעול נמוכה וקוד פתוח. דיפ-סיק הפתיעה את ארה"ב בעיקר בגלל היכולות המתקדמות שלה בעיבוד ובניתוח כמויות עצומות של נתונים והעמידה בסימן שאלה את יעילות המאמצים להאט את ההתקדמות הטכנולוגית. השחקן החדש בתחום ערער את תפיסת העליונות האמריקנית במגרש שבו שלטה ללא עוררין, ודיפ-סיק היא מן הסתם סנונית ראשונה שאחריה יגיעו חברות סיניות נוספות, שזכו "באדיבות טראמפ" לסיוע ממשלתי מסיבי ולכר נרחב לניסוי, בדמות שוק של 1.4 מיליארד בני אדם.
ממשל בידן ניסה להאט את קצב ההתקדמות של סין על ידי הגבלת ייצוא שבבים מתקדמים, עצירת השקעות אמריקניות והחרמת ענקיות טכנולוגיה סיניות כמו וואווי ו-ZTE. וואווי היא מקרה בוחן מצוין לחברה בחזית המאבק הטכנולוגי. ההגבלות פגעו ביכולתה לפתח ולייצר מוצרים מחד, אך דחפו אותה לחזית הקדמה הטכנולוגית מאידך. ב-2019, כשענקית הטכנולוגיה הוכנסה לרשימה השחורה של ארה"ב, הגיבו הסינים, הפטריוטים כדרך חיים, בקניית סמרטפונים "רק מוואווי". באותה שנה, תחת הסלוגן "רק מוואווי", עקפה החברה את אפל במכירות הטלפונים הניידים ושנה לאחר מכן הדהימה את האמריקנים עם מערכת ההפעלה HARMONYOS – אלטרנטיבה משמעותית לאנדרואיד ובעיקר סימן ברור להקטנת התלות בטכנולוגיה מערבית.
אנבידיה היא דוגמא לחברה אמריקנית שנקלעה לעין הסערה בצד השני. ארה"ב הגבילה אותה במכירות לסין, הסינים הגיבו בחקירה נגד החברה בחשד להפרת החוק האנטי מונופוליסטי, ובחודשים האחרונים אנבידיה מחקה משוויה כטריליון דולר (600 מיליארד דולר בשבוע שבו הופיע דיפ-סיק). ממשלת סין מעודדת את החברות המקומיות ומגבילה את אנבידיה, מה שגורם לה להיות תלויה יותר ויותר בייצוא למדינות אחרות מלבד סין. רק שגם על הייצוא הזה מאיים כעת טראמפ שמבקש למנוע זליגת טכנולוגיה למדינות נוספות מחשש שאלה יהוו תחנת מעבר בדרך לסין. הממשל האמריקני מזהיר כי יחסום ייצוא AI לכ-150 מדינות, ומהלך כזה עלול להחליש את ארה"ב ולדחוף מדינות אחרות לזרועותיה החסונות של וואווי, אשר ממתינה כמו זאב האורב לטרפו כדי לקבל לידיה החסונות את "פליטי אנבידיה".
כלכלת סין מדשדשת מאז ימי הקורונה ומתקשה להתאושש. סין לא יכולה להרשות לעצמה האטה נוספת בכלכלה שכעת לא יכולה להסתמך על גידול בייצוא כמנוע צמיחה. אולי זאת הסיבה המרכזית מדוע מלחמת הסחר בתחילת כהונתו של טראמפ מגיעה בגרסה מרוככת. טראמפ הטיל מכסים בערך של עשרים אחוזים, אך מדובר בשיעור נמוך משמעותית משישים האחוזים מכס שהבטיח טרם נכנס לתפקידו כנשיא. גם הסינים הגיבו במידתיות והטילו "רק" 15 אחוזים מס על מוצרים חקלאים.
מחד, טראמפ מאייש את הבית הלבן במתנגדי סין דוגמת מייק פומפיאו המוחרם ברפובליקה העממית, אך מנגד הוא מציל את טיק-טוק. יתכן וההתרככות קשורה באילון מאסק, מי שתפס מקום מרכזי בבית הלבן וקרוב מאד לאוזנו של הנשיא. אין לחשוד במאסק כאיש מתון אך בהחלט יש לקחת בחשבון את מגוון האינטרסים וההשקעות הרחבות שלו בסין, כמו גם את קשריו הענפים עם הממשל הסיני. השוק הסיני הוא מקור הרווח השני בגודלו לחברת טסלה שבבעלותו ובמהלך המשבר שבו כמעט ונסגרה טיק-טוק, היה זה דווקא הממשל הסיני שהציע לו לרכוש את החברה. מאסק אף צוטט לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" כמי שמשוכנע ש"ארה"ב תמצא דרכים לעבוד עם סין כדי להוריד את המתיחות".
סימנים של התקרבות?
פוטנציאל ההסלמה קיים בנקודות רגישות כמו הגבלות נוספות על ציוד לייצור שבבים והגבלת ייצוא המתכות הנדירות. כך למשל הסכם ההשקעה של חברת TSMC הטאיוואנית עם ארה"ב על סך מאה מיליארד דולר, מעלה עוד יותר את המתיחות סביב האי וסין כבר הודיעה שהעברת ייצור השבבים מטאיוואן לארה"ב בתמורה להגנה היא עילה למלחמה.
ההיסטוריון נוח הררי הזהיר כי מלחמת עולם שלישית עלולה לפרוץ דווקא מאסקלציה צבאית בים הסיני הדרומי. סין טוענת שם לריבונות על שטחים ימיים, דבר שיכול להוביל לעימות צבאי עם המדינות השכנות.
אולם אל מול האיום הזה כדאי לזכור שלסין יש צד מאוד ריאלי ופרקטי שלדעתי עשוי למנוע הסלמה. היא מביאה עמה ריאל פוליטיק ושיקולים ריאליסטים שמאחוריהם עומד צורך אמיתי להמשיך להאכיל, לכלכל ולספק אנרגיה ל-1.4 מיליארד בני אדם. בהינתן הצורך הקיומי הזה, יציבות גלובלית היא אינטרס עליון עבורה. בסכסוך במזרח התיכון, גם אם סין מביעה עמדה נחרצת לטובת הפלשתינים, היא בראש ובראשונה רוצה להבטיח המשך יציב של אספקת נפט, גז ומשאבים, ומלחמה אזורית לא משרתת מטרה זאת. על רקע הצורך לשקם את כלכלתה המדשדשת, סין צריכה לייצב את הייצוא וההשקעות, מה שלטעמי מרחיק עוד יותר את האפשרות של יציאה למלחמה.
התגובות הרפות לכל אחד מצעדי המנע של טראמפ רק מחזקות הנחה זאת. כל עוד טראמפ לא יגע בנקודה כואבת מידי, כזאת שבנוסף לנזק ממשי עלולה לגרום ל"איבוד פנים" פנימי וחיצוני בממשל שי, ימשיכו התגובות להיות רפות.
הריאליות הסינית הופכת את תגובות הסינים לאירועים אלו לצפויות יותר, בטח יותר מאלו של ממשל טראמפ. הנחה זאת יכולה להוות בסיס לחיפוש פתרון לסכסוך, כאשר משבר האקלים, מלחמות אזוריות, מניעת מגיפות – כל אלה תלויים בשיתוף פעולה בין שתי המעצמות. הגיע הזמן לפתרונות מתקדמים יותר, למשל במקום הטלת מגבלות נוספות לנסות דווקא לאפשר לסינים גישה ולהפוך אותם תלויים בייצור האמריקני והטאיוואני.
לא יהיה קל להגיע לשיתוף פעולה כזה. מדובר בשתי מעצמות עם ראיית עולם שונה לחלוטין שבהן הכלכלות מנוהלות אחרת, ובנוסף דעת הקהל האמריקנית נגד סין, ובסין הולכים וגוברים הרגשות הלאומניים.
בתחום הדיפלומטי צריך להכיר את הצרכים המיוחדים של סין והשאיפות שלה. סין מזה זמן מנסה להציג עצמה כמתווכת הוגנת בעלת כוח להביא שלום. היא הצליחה לתווך בין ערב הסעודית לבין אירן אבל הראתה חוסר ניסיון במאמצי התיווך בין חמאס לבין פתח. הסינים אמרו בקול רפה שהם מוכנים לתווך במזרח התיכון רק שאף אחד, בישראל או בארה"ב, לא הרים את הכפפה. לעניות דעתי, החומצה כאן הזדמנות להביא את סין לשולחן המשא ומתן, כשהיא מביאה עמה נדוניה של מעצמה שמשפיעה יותר מאחרות על אירן, תימן, צפון קוריאה ואפילו רוסיה.
הנשיא טראמפ עשה צעד מרשים בכך שהזמין את בייג'ין לתווך במלחמה באוקראינה. "יש להם הרבה השפעה", אמר, "ואנחנו מתכוונים לעבוד איתם". יתכן ששיתוף פעולה כזה ייתן לבייג'ין בדיוק את מה שהיא מחפשת וזאת ההזדמנות להוכיח לכל העולם שהיא מעצמה שפניה להשכין שלום. כדאי שהפנייה לסין תיעשה תוך נתינת הרבה כבוד גלוי, והיא צריכה לא רק להיעשות אלא גם להיראות. פנייה כזאת, קבל עם ועולם, עשויה להביא את סין לשולחן המשא ומתן.
ועוד הערה לסיום, הנובעת מתובנות שלמדתי בעמל רב, בעבודה קשה עם סין על פני שנים רבות. אם הצדדים יהיו חכמים מספיק כדי ללכת בדרך הסינית (ולאחרונה גם של ארה"ב) שבה הדברים לא חייבים בהכרח להיות אבל חייבים להיראות, יוכלו הצדדים להגיע להסכם ביניהם שיכיל בתוכו ויתורים הדדיים וכואבים שיוצגו כלפי חוץ כ"ניצחון המוחלט". כך נוכל לעלות על דרך המלך, "ותשקוט הארץ 40 שנה".
