ישראל הפכה את הביטחון הלאומי למקצוע של לובשי מדים בלבד. כל עוד החשיבה האסטרטגית נשארת בידיהם בלבד נמשיך לספור מחבלים שחוסלו, מנהרות ומשוגרים שיורטו, ולגלות סבב אחר סבב שמהותית דבר לא משתנה.
יש רגע קבוע אחרי בכל מבצע. הדובר עולה למסך, והמספרים זורמים: כך וכך מחבלים חוסלו, כך וכך מנהרות נחשפו, כך וכך משוגרים יורטו. ההצגה מדויקת, הגרפיקה מרשימה והתחושה היא של ניצחון. ואז עובר חודש, חולפת שנה, והאויב שוב שם. אותו ארגון, אותו שלטון, אותה אידאולוגיה. רק שבינתיים גם אנחנו ספגנו עוד הרוגים, עוד טראומה ועוד חשבונות של עשרות מיליארדים. ניצחנו בקרב. הפסדנו במלחמה.
זו אינה תקלה מקרית, ואינה כישלונו של מפקד זה או אחר. זו תוצאה שיטתית של הדרך שבה מדינת ישראל חושבת ומיישמת את תפיסת הביטחון. זוהי דרך שבה כל בעיה לאומית מתורגמת באופן אוטומטי לשאלה מבצעית, וכל פתרון נמדד לפי מה שניתן להשיג באמצעות אש, מודיעין ותמרון. כל עוד החשיבה הביטחונית שלנו נשארת בידי כוחות הביטחון בלבד, עם התפיסה ההומוגנית, מזווית אחת, נמשיך להפיק הישגים צבאיים מרשימים ואפס הכרעות אסטרטגיות.
ניתן להבין זאת מהתבוננות בארגוני הטרור אתם אנחנו מתמודדים. גם הם הבינו את הצורך בשיתוף כל הרמות. כך למשל, ארגון הטרור היושב בגבולנו הצפוני. הוא אינו רק "אגף צבאי". הוא זהות דתית, מערכת חינוך, רשת רווחה, גביית מיסים ובתי משפט, מערך תעמולה בינלאומי, נתיבי הברחה וגאווה קהילתית. תשעה ממדים לפחות ולכל אחד מהם מענה אפשרי משלו: דיפלומטיה, כלכלה, חקיקה, הסברה, סייבר וגם אש.
ישראל, לעומת זאת, שמה את יהבה על מערכת הביטחון ולמעשה מעלימה שמונה ממדים קריטיים אחרים וכשנשאר רק הממד הצבאי-פיזי, הוא הופך להיות בעיה. כל השאר הופך ל"רעש", או, בלשון המבצעית, ל"סביבה". המודיעין מחפש פעילים, התכנון מחפש מבנים, וההצלחה נמדדת בהרוגים ובמחסנים שהושמדו. אלה מדדי קלט מבצעי – לא מדדי תפוקה אסטרטגית.
מי שמגדיר את הבעיה קובע את הפתרון
הגדרת הבעיה מתווה את הפתרון. זהו כלל הברזל של כל הכרעה. וכל עוד הצבא הוא זה שמגדיר את הבעיה, רק פתרונות שהצבא יודע לבצע יגיעו אל שולחן הדיונים. גם כשראש ממשלה דורש "לחשוב מחוץ לקופסה", הקופסה עצמה נשארת קופסה צבאית.
הרי מדובר בבעיה רחבה הרבה מעבר לזו שבשדה הקרב, אבל כשהכול "ביטחוני", אז הכול עובר לטיפול אנשי הביטחון. תכנון ערים, תקציב המדינה, מערכת החינוך, אפילו העיתונות ודעת הקהל – לכל אחד מהם "ממד ביטחוני", ולכן כל האתגרים האלה מתגלגלים לפתחם של אנשי המדים והם אינם מוכשרים להתמודדות עם כל המגוון הזה; הם בנויים להתמודדות עם אתגרים ביטחוניים, כאלה שמתמודדים אתם באמצעות היררכיה של מפקדים בכירים, קצינים וחיילים.
אפילו השיח הציבורי מתנהל בתיווך כמעט מוחלט של "פרשנים צבאיים" – בדרך כלל מגוון "לשעברים" – אלופים, ראשי שב“כ ומוסד. אנשים מצוינים, אך עם הטיה מובנית: הם רואים את העולם דרך עיני המערכת שבה שירתו. הביקורת שלהם תמיד תהיה "היה צריך לתקוף קודם", או "היה צריך יותר אש", אך כמעט אף פעם לא "בכלל לא היה צריך לתקוף". הציבור ששומע רק קול אחד, מתרגל לחשוב שאין צורך, או אין רלוונטיות לקולות אחרים.
וכך מומחיות, שאינה ניטרלית מעולם, הופכת לשלטון. כשראש ממשלה מקבל "הערכת מצב" שאומרת "חירום, צריך לפעול עכשיו" הוא אינו יכול לסרב, אלא אם יש לו תשתית ידע חלופית. ואין לו. וכך ה"הערכה" הופכת ל"החלטה", מבלי שאיש העביר את הסמכות בהכרעות מסוג זה למערכת ביטחונית, דיקטטורית באופייה. הדמוקרטיה הופכת לטכנוקרטיה ביטחונית: הנבחרים חותמים, אך בעצם רק מאשרים את שהוכן בעבורם. וכשמשהו משתבש, האחריות מתאדה: הדרג המדיני אומר "הסתמכנו על המקצוענים", המקצוענים אומרים "פעלנו לפי הוראה מדינית", וכשכולם אחראים, אף אחד אינו אחראי, כפי שנוכחנו לדעת ב-7 באוקטובר ביתר שאת.
מ"הצבא הוא העם" ל"העם הוא צבא"
כמובן שלא מדובר בתקלה שנולדה בזדון, או ברשעות. ישראל קמה בתוך איום קיומי, ובן-גוריון ראה בצה“ל את כור ההיתוך שיהפוך אוסף מהגרים לאומה. בזמנו זו הייתה גאונות. אבל החותם נשאר. עשורים אחרי שהמשק הבשיל, שהאקדמיה פרחה ושהחברה האזרחית התבגרה החשיבה הצבאית עדיין במרכז. אלופים בדימוס נודדים מהמטכ"ל ללשכות השרים ומשם לכנסת, ומשם למועצות מנהלים ולעיתים לראשות הממשלה. נוצר מסלול אחד, כמעט בלעדי: מי שמבקש להוביל עובר דרך המדים.
וכך עברנו, כמעט מבלי לשים לב, מ"הצבא הוא העם" ל"העם הוא צבא". ההבדל אינו סמנטי. במשפט הראשון הצבא הוא כלי בידי החברה; בשני, החברה היא הרחבה של הצבא. וכשהעם הוא צבא, ניהול המדינה הופך לניהול גזרה: יש משימות, יש לוחות זמנים, יש "קודי הצלחה". מה שאין הוא דיון אמיתי על תכלית, על אסטרטגיה.
לפני מאתיים שנה כתב ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ משפט שכל קצין מצטט ומעטים מבינים: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הוא התכוון לומר בכך שמלחמה בלי תכלית מדינית היא רצף פעולות חסר משמעות. היא יכולה להיות מדויקת, מתוחכמת ויעילה ועדיין לא להוביל לשום מקום.
לכן השאלה הראשונה שצריכה להישאל לפני מלחמה היא לא שאלת ה"איך", אלא "לשם מה". מהו הסדר המדיני שאמור לקום ביום שאחרי? מבלי תשובה מקובלת לכך, הכוח הוא המופעל הוא רק תמרון. נדמה שבישראל השאלה הזו לא רק שאינה נשאלת היא אף נחשבת טורדנית, "פוליטית מדי", כזו ושפוגעת במורל. הגישה השלטת היא "קודם ננצח, אחר כך נדבר". אבל ההוגה תומאס שלינג, חתן פרס נובל, הוסיף תובנה חשובה לעניין: כוח אינו רק השמדה, הוא תקשורת, מסר ליריב – מסר על מידת הנחישות, על המחיר, על התביעה. ומי שמשמיד אלף יעדים בלי שהיריב מבין מה רוצים ממנו, השמיד אלף יעדים לחינם. כוח בלי מסר מדיני הוא רק רעש.
עשרים שנה ניהלנו מול חמאס מדיניות של "כיסוח דשא". כל כמה שנים מבצע, כל מבצע הישגים, ובסוף כל סבב חזרה לנקודת ההתחלה, רק עם עוד חורים בקיר ועוד שמות על מצבות. ההיגיון נשען על שלוש הנחות: שאפשר לחיות עם האיום, שהאיום אינו מתפתח, ושהזמן עובד לטובתנו. בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 שלושתן התרסקו יחדיו. התברר שאפשר לחיות עם איום רק עד שאי אפשר; שהאיום מתאמן ובונה תוכניות בדיוק בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו שהוא מורתע; ושהזמן עובד לטובת מי שיש לו סבלנות וחזון ואלה היו לחמאס, לא לנו.
מאז 2006 סיפרנו לעצמנו שהשגנו "הרתעה", ושהשקט בגבול הצפון היה ההוכחה לכך. אבל בזמן השקט הזה הפך חיזבאללה מארגון גרילה לצבא של ממש: מאות אלפי טילים, חלקם מדויקים, כוחות יבשה מאומנים, יכולות ים וסייבר. ההרתעה לא עצרה אותו היא קנתה לו זמן. כשאנחנו אמרנו "הם מפחדים מאיתנו", הם אמרו "אנחנו בונים את התשתית לניצחון בעיתוי שנבחר". איזו הרתעה זו, אם כל תפקידה להאריך את התקופה שבה האויב מתעצם?
איראן כפרויקט
איראן היא ההיברידית הגדולה מכולן. היא לא תפקדה רק כמדינה אלא פרויקט אזורי, "ציר התנגדות" המשתרע מטהראן ועד צנעא. היא פוגעת בנו בלי לירות טיל אחד מאדמתה, ומפעילה לחץ בלי לשלוח שגריר. מולה, פעולה צבאית חשובה ככל שתהיה היא תמיד חלקית. אפשר לתקוף משלוח נשק, אפשר אולי לפגוע במתקן גרעין. אבל המשטר, האידאולוגיה, רשת השלוחות והבריתות ממשיכים להתקיים. איראן אינה ניתנת ל"הכרעה צבאית". היא ניתנת לעיצוב ולעיצוב נדרשים כלים שאינם מצויים במחסן הצבאי.
חשוב להדגיש, הטענות המועלות כאן אינן מופנות כלפי מערכת הביטחון; חשוב לדאוג לכך שבכל פתרון לא יהיה ניסיון לשפוך את התינוק עם המים העכורים. הצבא הוא נכס לאומי, מסור ומקצועי, ואין עוררין על יכולותיו. הטענה היא שתפקידו לבצע אסטרטגיה, לא לכתוב אותה. במקום שבו הצבא מייצר את האסטרטגיה נולד עיוות מבני שמוביל בהכרח לכשל.
התיקון אינו נוסחת קסם, והוא יארך שנים. הוא דורש מועצה לביטחון לאומי חזקה, שתוכל להציב חלופה אזרחית-מדינית לתכנון הצבאי; ועדות כנסת עם שיניים ועם מומחיות משלהן; שיח ציבורי שמאזן את הפרשן הצבאי בהיסטוריון, באיש המשפט הבינלאומי ובחוקר המזרח התיכון; מערכת החינוך צריכה ללמד אהבת מולדת וזו כוללת את טיפוח האחריות האישית של האזרחים לקחת חלק וגם לבקר את המערכות ולהשתתף בעיצובן; כחלק מזה צריכה להגיע אלינו ההבנה המקובלת בכל העולם המערבי ולפיה מסלולי הנהגה אינם עוברים בהכרח דרך המדים.
מעל לכול, התיקון דורש אומץ. אומץ של נבחר הציבור לומר "אקבל החלטה גם נגד המלצת הדרג הצבאי". אומץ של עיתונאי לומר "לא מתאים לי לשמוע רק קול אחד". אומץ של אקדמאי לומר "יש לי מה לתרום, גם אם לא שירתי במטכ"ל" ואומץ של אזרח לומר: הביטחון גדול וחשוב מכדי להישאר בידי גוף אחד בלבד.
השורה התחתונה
ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת אכזרית למה שקורה כשמערכת הביטחון הופכת להגמוניה בתחום החשוב ביותר לקיומה של המדינה. כל המערכות נכשלו, כל ההנחות התרסקו, וכל הסיפור שסיפרנו לעצמנו על "הרתעה" ועל "שליטה" התברר כאשליה. אסון בסדר גודל שכזה ראוי שיוביל אותנו לחשוב מחדש, להפנים שהביטחון אינו עולם נפרד מהפוליטיקה, מהערכים ומהדמוקרטיה, אלא חלק מהם, וחייב להיות חלק מהם.
אם נצליח בכך, נחזור להיות מה שהיינו אמורים להיות מלכתחילה: לא צבא עם מדינה, אלא מדינה עם צבא; נבין כי הצבא הוא רק חלק מהפאזל הגדול של ניהול העמידה מול האויב ונחשוב ונדבר אסטרטגיה ויעדים מדיניים שראויים להישגים הצבאיים. כך ניצור את המציאות שאנחנו רוצים במקום להתגונן מזו שאחרים יוצרים לנו. זהו בסופו של דבר ההבדל בין לשרוד לבין לנצח.
