תמצית
המציאות האסטרטגית שבה פועלת ישראל אינה ממתינה להתבהרות המשבר הפוליטי, והאתגרים הניצבים לפתחה רק מחריפים והולכים. בלב הניתוח עומדת הטענה כי בהיעדר יכולת להתמודד עם כלל הזירות במקביל ובאותה עצימות, על הממשלה החדשה לאתר את "המעצב האסטרטגי" – הווקטור המרכזי שמשפיע על מרחב התמרון ביתר הגזרות.
מערכת היחסים עם ארצות הברית מזוהה ומוגדרת כמעצב אסטרטגי זה. שחיקת התמיכה הדו-מפלגתית בוושינגטון, ההתרחקות של הקהילה היהודית בארה"ב והחשש מממשל עתידי מנוכר החל מינואר 2029, מחייבים את ישראל לשינוי גישה יסודי. כדי להבטיח את הגיבוי האמריקאי – ובפרט את רתימת הנשיא טראמפ למהלך צבאי משמעותי מול איראן, שיניח תשתית להפלת המשטר שם – על ישראל ליזום מהלכים יצירתיים בזירות השונות, שישכנעו כי פניה לשינוי המציאות ולשיפורה.
במאמר מוצעת תשתית רעיונית עקרונית ל"מצפן אסטרטגי" הכולל שילוב בין הכרעה צבאית של חמאס בעזה לבין יישום מדורג של "תוכנית עשרים הנקודות" ושילוב רשות פלסטינית שעברה רפורמה; ריסון נחוש של הטרור היהודי ביהודה ושומרון לצד אכיפת חוק וסדר, ובכלל זה בכל הנוגע לבנייה הבלתי חוקית של חוות ומאחזים שלא מכוח החלטות ממשלה; גיבוש מנגנוני ביטחון רב-לאומיים בגבולות לבנון וסוריה; שילוב מושכל בין עוצמה צבאית המוכוונת להכרעה לבין גמישות יצירתית מדינית – יאפשרו לישראל לבלום את סחף הלגיטימציה הבינלאומית, לחזק את בריתה האסטרטגית עם וושינגטון ולהבטיח את ביטחונה הלאומי.
בין משבר פוליטי לציווי אסטרטגי
מלאכת הרכבת הממשלה בישראל יצאה לדרכה הרשמית עם החלטת נשיא המדינה להעניק את המנדט להקמת ממשלה ליו"ר "ישר!", גדי איזנקוט. עם זאת, המערכת הפוליטית הישראלית מוסיפה להתנהל בתוך ערפל כבד של חוסר ודאות. ספק רב אם יעלה בידי איזנקוט לצלוח את המשוכות הפוליטיות ולהרכיב קואליציה, וגם אם יעמוד במשימה זו, שאלת יציבותה של ממשלה כזו ואורך ימיה נותרת פתוחה ומטרידה. מנגד, האלטרנטיבות הפוליטיות האחרות נראות חסומות לא פחות: הסבירות שבנימין נתניהו יצליח להקים ממשלה נמוכה, וגרוע מכך – הסיכוי לכינונה של ממשלת אחדות רחבה, שעל פניו היא צו השעה וצורך חיוני מאין כמותו בימים אלו, אינו גבוה במיוחד.
אלא שהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון ובזירה הגלובלית אדישה לחלוטין לתמרונים קואליציוניים. ללא קשר לזהותה של הממשלה שתקום או לדמות שתעמוד בראשה, בעיותיה היסודיות של מדינת ישראל ואתגריה הביטחוניים והמדיניים נותרים בעינם. יתרה מכך, בהינתן תוצאות הבחירות בארצות הברית, ההידרדרות המדאיגה במעמדה של ישראל בוושינגטון ובעולם, התעצמות האתגרים הביטחוניים בגבולות, והלכידות החברתית מבית שנמצאת תחת איום מתמיד ואף נסדקת בפועל – נדמה כי האתגרים הללו אינם סטטיים ומורכבותם לצד דחיפותם מחריפות.
במציאות כה כאוטית, כל ממשלה שתצא לדרכה, תזדקק בראש ובראשונה ל"מצפן אסטרטגי". עליה לפתח יכולת אנליטית ומבצעית לאתר את מרכזי הכובד האמיתיים של המערכה, למקד מולם מאמץ לאומי מרוכז, ועל בסיסם לעצב מחדש את סדר העדיפויות של מדינת ישראל. שפע האיומים והמשברים גוזר אילוץ מובנה: משאבי הקשב, הכלכלה והצבא הם מוגבלים, ולכן לא ניתן לטפל בכלל האתגרים באותה העת ובאותה רמת מאמץ. לפיכך, אומנות המדינאות והאסטרטגיה מחייבת הבחנה חדה בין האתגרים החשובים בטווח הארוך לבין אלו המיידיים, וגיבוש מענה אופטימלי לתמהיל המורכב. מעל לכל, מתחייב זיהוי מדויק של "המעצב האסטרטגי" – אותו אתגר על, אשר להשפעתו יש אפקט דומינו מכריע על כל יתר הזירות, וטיפול נכון בו יאפשר מתן מענה אפקטיבי לרוב האתגרים האחרים.
מפת האתגרים והזיקות שביניהם
הסביבה האסטרטגית של ישראל מורכבת מרשת סבוכה של זירות שלובות זו בזו, כאשר כישלון או קיפאון בגזרה אחת מקרין ישירות על חופש הפעולה בגזרות האחרות. בחינה מעמיקה של מפת האתגרים חושפת תשעה מוקדי משבר מרכזיים המקיימים ביניהם יחסי גומלין הדוקים.
בראש הפירמידה הגיאופוליטית ניצבת מערכת היחסים עם ארצות הברית, שעוברת טלטלה מבנית עמוקה. ישראל אינה מתמודדת עוד רק עם ביקורת נקודתית, אלא עם תהליך מסוכן שבו היא מאבדת חלקים מהמפלגה הרפובליקנית, ובמקביל מתנתקת כמעט לחלוטין מהמפלגה הדמוקרטית – מפלגה שבה האגף הפרוגרסיבי והביקורתי כלפי ישראל הולך ומתחזק. שעון החול המדיני מתחיל להתרוקן: נשיא אוהד לישראל צפוי לסיים את כהונתו בעוד כשנתיים, וזאת כאשר הוא ניצב כבר עתה מול קונגרס לעומתי ומאתגר בשני בתיו. מציאות פוליטית זו עלולה להצר מאוד את מרחב התמרון של הנשיא, ובפרט להגביל את יכולתו לפעול נגד איראן באופן שיסיר את האיום כפי שישראל תופסת אותו. חמור מכך, על ישראל להיערך לתרחיש שבו לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר 2028, ייכנס לבית הלבן ממשל אמריקאי ביקורתי ומנוכר בהרבה. כבר כיום, עצם הסיוע הצבאי לישראל ומעמדה של המדינה הפכו למושא לביקורת גלויה ואף למנוע של חוסר לגיטימציה לישראל בשיח האמריקאי. אומנם זו ממוקדת בעיקר במדיניותה של ממשלת ישראל ובהתנהלות צה״ל ברצועת עזה, בעצם הסיוע הצבאי לישראל ובדרישה לשנות את מערכת היחסים עם ישראל, אך היא בהחלט גולשת גם לדיון הציבורי והפוליטי לגבי עצם זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
השחיקה בוושינגטון מתכתבת ישירות עם הידרדרות מעמדה הבינלאומי של ישראל. המדינה ניצבת בפני סיכון מוחשי וגובר של גל חרמות וסנקציות בינלאומיות. צעדים אלו אינם בגדר איום תיאורטי, אלא סכנה ישירה שעלולה לפגוע קשות בכלכלה הישראלית, לבודד את האקדמיה, להחרים אנשי תרבות וספורט, ואף להגביל את חופש התנועה האישי של אזרחים ישראלים בחו"ל.
בצל השחיקה המדינית הזו, האיום האיראני מוסיף לרחף כאיום קיומי מובהק על מדינת ישראל. הדילמה האסטרטגית כאן מחריפה בשל פער תפיסתי בין ירושלים לוושינגטון: בעוד ישראל רואה בהפלת המשטר בטהראן את המטרה העליונה וההכרחית שמבלעדיה לא ניתן להסיר את האיום הקיומי, הנשיא טראמפ ממוקד בסוגיית הגרעין בלבד ומטרותיו מצומצמות יותר. במצב שבו כלל לא ברור אם הנשיא האמריקאי יורה על מתקפה צבאית ומה יהיו יעדיה, גוברת הסבירות לתרחיש הקצה המסוכן שבו ישראל תמצא את עצמה ניצבת לבדה לחלוטין מול איום איראני מתגבר.
במעגל הגבולות הקרוב, ישראל מתמודדת עם דשדוש ואיומים מתחדשים. ברצועת עזה, ארגון חמאס טרם הוכרע, פורק כישות שלטונית וצבאית מאורגנת; הוא עדיין שולט על רוב מוחלט של האוכלוסייה הפלסטינית בכ-40% משטח הרצועה, ופועל בשיטתיות ובנמרצות לשיקום יכולותיו השלטוניות ולהתעצמותו הצבאית מחדש. "תוכנית עשרים הנקודות" אינה מתקרבת למימוש בשטח, ובמקביל צפוי להתגבר הלחץ מצד הנשיא טראמפ להציג התקדמות ביישומה. ישראל נקלעת למילכוד שבו כדי להכשיר את התנאים לתחילת מימוש התוכנית ולהבטיח את פירוז הרצועה, היא חייבת להניח תשתית לפירוק מוחלט של חמאס כישות שלטונית וצבאית – יעד שיחייב מהלך צבאי רחב לכיבוש כל רצועת עזה.
במקביל, זירת יהודה ושומרון (איו"ש) מתפקדת כמערכת של "גחלים לוחשות" שבה מנשבת רוח קדים עזה, אך ללא כבאים שיעצרו את הדליקה. תמונת המצב בשטח נפיצה ביותר: מצד אחד, התגברות של אלימות וטרור יהודי; מצד שני, ייאוש ותסכול עמוקים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. תסכול זה מוזן משילוב קטלני של ערעור הביטחון האישי והקהילתי, מצוקה כלכלית קשה, ואוזלת ידה של הרשות הפלסטינית, הנתפסת בעיני הציבור שלה כמושחתת, בלתי אפקטיבית וחסרת יכולת להגן עליו מפני הפורעים היהודים. המציאות באיו"ש אינה נשארת תחומה בגבולות הגזרה; היא מחריפה דרמטית את המצוקה המדינית של ישראל מול הקהילה הבינלאומית ומול ארה"ב, ומעלה את הסיכון להתפרקות אלימה של המערכת כולה – התפרצות שעלולה לגלוש לזירות אחרות ואף לתוך שטח מדינת ישראל.
גם בזירה הצפונית הסדרי הביטחון מתבררים כמשענת קנה רצוץ. בלבנון, הפיילוט שנוסה עם צבא לבנון נחל כישלון חרוץ. הצבא הלבנוני מפגין חוסר מסוגלות ואולי אף חוסר רצון בסיסי לממש את אחריותו לניקוי השטח שקיבל מתשתיות הטרור של חזבאללה ולמנוע את חזרת פעילי הארגון למרחב. ממשלת לבנון, מצידה, למרות הצהרותיה הפומביות על מחויבות להסדרים, חלשה מכדי לכפות שינוי במציאות. מעבר לגבול, בסוריה, שורר קיפאון בשיחות ההסדרה הביטחונית עם המשטר. קיפאון זה מלווה בהעמקת האחיזה הטורקית העוינת בסוריה,המוסיפה זרדים למדורת המתח שבין טורקיה לישראל הגולש גם לזירות אחרות, ובמקביל בשיפור מעמדו הבינלאומי של המשטר הסורי, שזוכה ללגיטימציה מתרחבת לדרישותיו לנסיגה ישראלית משטחו הריבוני ולהיערכות מחדש של צה"ל בקווים שקדמו למלחמה.
התוצאה המצטברת של המשברים הללו באה לידי ביטוי בקיפאון האזורי, כאשר הרחבת "הסכמי אברהם" וקידום תהליך הנורמליזציה ההיסטורי עם ערב הסעודית נמצאים בתקיעות מוחלטת. ומעל לכל אלה מרחפת סכנת הכרסום בחוסן הלאומי מבית: רפיון בלכידות החברתית הנובע מהתרחבות השסעים החברתיים והפוליטיים בצל מערכות הבחירות ואי-ההכרעה בהן, אשר מקרין חולשה כלפי חוץ ופוגע ביכולת העמידה הלאומית.
תרשים מפת האתגרים והזיקות ההדדיות
התרשים שלהלן ממחיש את הדינמיקה המערכתית שבה השחיקה הפנימית והקיפאון בזירות הלחימה מזינים את אובדן הלגיטימציה הבינלאומית והאמריקאית, אשר בתורו פוגע ביכולת הישראלית להתמודד עם האיום האיראני ולייצר פריצות דרך אזוריות.

המעצב האסטרטגי – וושינגטון כציר הכובד הלאומי
ניתוח מעמיק של מפת האתגרים והזיקות שביניהם מוביל למסקנה אסטרטגית חד-משמעית: מערכת היחסים עם ארצות הברית היא "המעצב האסטרטגי" של מדינת ישראל. זהו האתגר המשמעותי והכבד ביותר, אשר משפיע באופן ישיר ובלתי נמנע על יכולתה של ישראל להתמודד בהצלחה עם כל יתר האתגרים שניצבים לפתחה.
ללא עורף אסטרטגי אמריקאי איתן, ישראל תתקשה לבלום צונאמי אפשרי של סנקציות וחרמות בזירה הבינלאומית, תאבד את מנופי הלחץ הנדרשים להסדרה בלבנון ובסוריה, ולא תוכל להתניע מחדש את הנורמליזציה עם ערב הסעודית. אולם החשיבות העליונה של המעצב האמריקאי מתחדדת מול האיום הקיומי מאיראן. כל אלו יצמצמו מאוד את מרחב התמרון והפעולה של כל ממשלה בישראל כשהמשמעות היא סוג של שיתוק תפקודי, שישפיע בתורו על הלכידות החברתית והחוסן הלאומי, שיחלישו בתורם את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ישראל זקוקה למאמץ לאומי עילאי כדי לשקם את מעמדה בקרב שתי המפלגות בארה"ב, ולא פחות מכך – בקרב הקהילה היהודית המגוונת, שהולכת ומתרחקת מישראל ומתמיכה פעילה בה.
שיקום זה אינו מטרה הצהרתית גרידא, אלא אמצעי חיוני להשגת יעד ביטחוני עליון: הבטחת מחויבותו של הנשיא טראמפ , או לכל הפחות הגדלת הסיכוי לכך, להוביל מערכה צבאית נגד איראן. גם אם מטרותיה של מערכה אמריקאית כזו תהיינה מוגבלות על ידי הנשיא להשמדת תשתיות הגרעין האיראני בלבד, הרי שעצם הפעולה הצבאית העצימה תוכל להניח את התנאים המבניים שיסייעו להפלת המשטר בטהראן על ידי העם האיראני עצמו. הנחת העבודה היא שתקיפה צבאית משמעותית תוביל בהכרח להחלשה נוספת של המשטר האיראני ולהסרה, ולו למספר שנים, של האיום האיראני. החלשת המשטר האיראני תוביל בהכרח להחלשת ציר ההתנגדות בהובלת איראן ובכללו חמאס, חזבאללה והחות׳ים ותניח תשתית מוצקה יותר לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה. כל אלו יאפשרו לישראל מרחב גמישות ותמרון לצד אפשרויות חדשות לטיפול בשאר הזירות והאתגרים. כדי לשמר את הקשב והמחויבות של הבית הלבן למהלך היסטורי כזה בזמן הקצוב שנותר לכהונת הנשיא ולמול קונגרס לעומתי, ישראל חייבת להסיר מעל סדר היום מוקדי חיכוך מיותרים עם הממשל ולהפגין נכסיות אסטרטגית לצד מאמץ עיקש לבניית שותפות אסטרטגית בשאר זירות המזרח התיכון.
המצפן האסטרטגי: מיוזמה טקטית לתנופה מדינית-ביטחונית
כיצד, אם כן, מתרגמים את ההבנה שמערכת היחסים עם ארה"ב היא המעצב האסטרטגי לכדי מדיניות מעשית? המצפן האסטרטגי מורה כי שיקום מעמדה של ישראל בוושינגטון ובעולם חייב לעבור דרך הוכחת רצינות, אחריות ונכונות להתקדם בזירות רצועת עזה, לבנון, סוריה ויהודה ושומרון. על הממשלה החדשה לזנוח את מדיניות ההמתנה והתגובה, ולהציג רעיונות יצירתיים שיאפשרו פריצת דרך בשלוש זירות הגבול תוך שמירה קפדנית על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, לצד שינוי כיוון דרמטי בזירה הפלסטינית.
1. רצועת עזה: שילוב בין הכרעה צבאית ליישום מדורג
ברצועת עזה נדרשת אסטרטגיה דו-ראשית המשלבת יד ברזל צבאית עם גמישות יישומית. מחד גיסא, ישראל אינה יכולה להשלים עם המשך שלטון חמאס בכ-40% מהרצועה ועם התעצמותו מחדש; עליה להניח את התשתית לפירוקו המוחלט כישות שלטונית וצבאית מאורגנת, גם אם הדבר מחייב מהלך צבאי לכיבוש כל הרצועה לשם הבטחת פירוזה. מאידך גיסא, כדי לתת מענה ללחץ הצפוי מצד הנשיא טראמפ וכדי להוכיח רצינות מדינית, ישראל יכולה להציע מתווה מעשי, הדרגתי ומבוקר: התחלת מימוש "תוכנית עשרים הנקודות" בדרום רצועת עזה, במקביל להמשך הפעלת הלחץ הצבאי העצים על חמאס בצפון הרצועה. מהלך כזה יאפשר תנועה קדימה במישור האזרחי-מדיני מבלי לוותר על יעד הפירוז וההכרעה.
2. יהודה ושומרון והמערכת הפלסטינית: אכיפת חוק ואופק מותנה
זירת איו"ש מחייבת פעולה מיידית לכיבוי "הגחלים הלוחשות" המאיימות להצית בעירה גדולה ביחסי ישראל עם ארה"ב והעולם. כל ממשלה שתקום חייבת לפעול בנחישות וללא פשרות מול פורעי החוק והטרוריסטים היהודים. נדרש כאן שינוי טון ומעשה: גינוי ממשלתי בשפה מפורשת וחד-משמעית של התופעה, ופעולה אקטיבית למיגורה, לרבות אכיפה קפדנית של חוק וסדר ובכלל זה פירוק כלל המאחזים והחוות הבלתי חוקיים.
במקביל, על ישראל לאמץ גישה בונה אך תובענית כלפי הרשות הפלסטינית. על הממשלה להפגין מחויבות לעצם קיומה של הרשות ולתפקודה התקין, ולהתחייב לסייע לה להתקדם בתהליכי הרפורמה המתחייבים ממנה. שיתוף פעולה זה חייב להיות מותנה בדרישה ישראלית מפורשת מהרשות להפסיק לאלתר את רדיפת ישראל בטריבונלים בינלאומיים ולהתחייב להפסקת ההסתה.
בהקשר הרחב יותר, המצפן האסטרטגי מורה לישראל להיצמד ל"תוכנית עשרים הנקודות" ובמיוחד לסעיף 19 בתוכנית זו. על ישראל להתמקד בהכשרת התנאים הנדרשים לחזרתה של רשות פלסטינית מתוקנת לשליטה אפקטיבית ברצועת עזה. אמירה ישראלית מפורשת הקושרת בין שיקום הרצועה וחזרת הרשות לשליטה בה (בכפוף להתקדמות מוכחת ברפורמות) לבין הצהרה כי זהו המסלול להתקדמות בתהליך מדיני שבסופו אופק מדיני המתכתב עם חלק מהציפיות הלאומיות הפלסטיניות – תשמוט את הקרקע, ולו חלקית, מתחת לרגלי מבקרי ישראל בעולם ותייצר מחדש גיבוי אמריקאי נחוש ונחוץ.
3. הזירה הצפונית (לבנון וסוריה): מנגנוני ביטחון בינלאומיים ואזוריים
נוכח כישלון הפיילוט עם צבא לבנון וחולשת הממשלה בביירות, ישראל אינה יכולה להסתמך עוד על הצהרות לבנוניות ריקות. הפתרון היצירתי שעל ישראל לקדם בלבנון הוא הקמתו של כוח בין-ערבי, רצוי בהובלה אמירותית וסעודית, שיפעל במעורבות פעילה של ארצות הברית. כוח זה יתפרס לצד צבא לבנון במרחב משמעותי הרבה יותר בדרום לבנון, ויאפשר לצה"ל לבצע נסיגה הדרגתית ומבוקרת מהמרחב מבלי להותיר ואקום שלטוני שחזבאללה יחזור למלא.
בגזרה הסורית, כדי לשבור את הקיפאון בשיחות ההסדרה ולבלום את הלגיטימציה הבינלאומית לדרישות הנסיגה הסוריות החד-צדדיות, על ישראל לגלות גמישות מחשבתית. עליה להביע נכונות להיערכות מחדש של צה"ל, אך להתנות זאת בשורת תנאים ביטחוניים קשיחים: פירוז מוחלט של השטח שיפונה, והצבתו של כוח משימה אמריקאי שישמש ככוח פיקוח חוצץ – בדומה למודל המוצלח של כוח המשקיפים הרב-לאומי (MFO) שהוצב בחצי האי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
בשורה התחתונה
הממשלה החדשה שתקום בישראל, יהא הרכבה אשר יהא, לא תיהנה ממאה ימים של חסד. היא תיכנס לתפקידה בעיצומה של סערה מושלמת המשלבת איומים קיומיים מבחוץ, שחיקה מסוכנת במעמדה הבינלאומי של המדינה, ושסעים עמוקים הקורעים את החברה הישראלית מבפנים. במצב דברים זה, התנהלות של כיבוי שריפות באמצעים מקובלים או היגררות אחר סדר יום פוליטי צר היא מתכון לאסון אסטרטגי. השריפה שפרצה משולה להתלקחות של באר נפט אותה ניתן וחייבים לכבות באמצעות פיצוץ.
אימוץ "המצפן האסטרטגי" המוצע במאמר זה הוא בגדר צו השעה. ההכרה בכך שמערכת היחסים עם ארצות הברית היא המעצב האסטרטגי העליון מחייבת את ישראל לנקוט יוזמה אקטיבית שתשקם את האמון הדו-מפלגתי בוושינגטון ותרתום את ממשל טראמפ להסרת האיום האיראני. הדרך לוושינגטון עוברת דרך יוזמות יצירתיות בעזה, בלבנון ובסוריה, ריסון נחוש של הטרור היהודי באיו"ש, ושימוש מושכל ב"תוכנית עשרים הנקודות" ליצירת אופק מדיני מותנה. רק ממשלה שתשכיל לנווט באמצעות מצפן זה תוכל לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום, לשקם את לכידותה הפנימית ולהבטיח את עתידה וביטחונה במזרח התיכון המשתנה.







