ב-26 בינואר השנה הצליח נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להפתיע את כל העולם כשהכריז על תוכנית הטרנספר של העזתים מהרצועה למדינות אחרות כגון ירדן, מצרים, מרוקו, סומלילנד ופונטלנד. בין אם תוכנית זו תצליח או לאו, הרעיון ייזכר לעד כחשיבה יצירתית מחוץ לקופסה.
עד היום, ההרס שנגרם מסבבי הלחימה אשר חוזרים על עצמם פעם בכמה שנים, ונסיונות הבינוי מחדש לאחר מכן, לא שינו דבר בנקודת מבטם של ארגון הטרור חמאס ושל הפלסטינים. דומה, לפיכך, כי נשיא ארה"ב אימץ היטב את האמירה המפורסמת המיוחסת לאלברט אינשטיין: "טירוף לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".
כריאליסט מובהק, הבין נשיא ארה"ב והפנים כי לא ניתן לחזור חזרה למזרח התיכון של 6 באוקטובר. יתרה מזאת, הוא הבין גם כי לא ניתן להשיג את התוצאות הנדרשות במשוואה הקיימת של עולם הפוליטקלי קורקט. לכן, כמדינאי שמודע היטב לכוחה של מדינתו, החליט טראמפ להרים את הכפפה בעצמו ולשנות את כללי המשחק מן היסוד.
ללא ספק, ההצהרה של טראמפ הינה הזדמנות היסטורית עבור מדינת ישראל. אם ממשלת ישראל תדע לשלב את תמיכת הממשל האמריקני בנחישות הגשמת מטרות המלחמה – קרי, החזרת החטופים והשמדת ארגון הטרור חמאס – אזי אנחנו עשויים להשיג כאן יתרון אסטרטגי לתקופה ממושכת מאוד. במילים אחרות – ישראל וארה"ב יוכלו להסיר איום שלא רק מערער את ביטחון ישראל אלא גם מהווה מכשול לשלום אזורי עם מדינות ערביות מתונות, כגון ערב הסעודית.
טרנספר או הגליה בכוח?
באופן לא מפתיע, לא מתקבל רעיון הטרנספר בברכה בעולם הערבי והמוסלמי. דומה כי בגלל הזיכרונות של ה"נכבה" משנת 1948, אף מדינה ערבית, ובמיוחד ירדן ומצרים, לא יכולה לבלוע את השינוי הדרסטי המוצע על ידי טראמפ. אך שלא יהיה אי הבנות, "הנכבה" אינה הסיבה היחידה לכך. גם ירדן וגם מצרים רוצות לראות את ישראל מבזבזת את משאביה ואת האנרגיות שלה בעזה, ובמילים אחרות – גם קהיר וגם רבת עמון נהנות מלראות את ישראל מותשת במלחמה שלא תיגמר לעולם מול ארגון טרור. הרי ברור כשמש כי ברגע שישראל תוכל להשתחרר או להפחית את ההשפעה השלילית של עזה על הכתפיים של מערכות הביטחון והכלכלה שלה, היא תהיה הרבה יותר חזקה. חזקה מאי פעם.
כנראה שאותם החששות עשו גלים גם בטורקיה. כמדינה שאימצה מדיניות פרו-חמאסית מתחילת המלחמה, כמובן שלא ניתן היה לצפות לתגובה חיובית לתוכנית טראמפ באנקרה. בהופעות פומביות שונות דחה הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן את תוכנית הטרנספר של טראמפ ואמר כי היא אינה ראויה אפילו לדיון. אך על מנת להוריד את גובה הלהבות מול עמיתו האמריקני וכדי לא להיתפס כפרו-חמאסי יותר מדי בעיניו, אותו ארדואן נתן גם דגש על השלמות הטריטוריאלית של הרשות הפלסטינית כשהתייחס לעזה, לגדה המערבית ולירושלים המזרחית ותיאר את שלושת האזורים אלה כבשר מבשרה של הרשות. כך, באופן עקיף, מבלי לבטא את שמה של מדינת ישראל, שוב קרא הנשיא הטורקי לאימוץ פתרון שתי המדינות.
בדומה לנשיא ארדואן, גם שר החוץ הטורקי האקאן פידאן אימץ עמדה לעומתית נגד התוכנית של טראמפ. במסיבת העיתונאים שכינס אמר השר פידאן כי הוא מתנגד לכל צעד ש"יתרום להמשך של רצח העם, הגירוש והבידוד של הפלסטינים". אלא שבעוד הנשיא והשר נשמעים מאוד רגישים לגורלו של העם הפלסטיני, דווקא ההיסטוריה הטורקית מספרת לנו סיפור אחר כשמדובר בעקירת תושבים מיישוביהם.
באופן מאוד אירוני, התייחס השר הטורקי בהצהרתו ואף נתן דגש מיוחד דווקא ל"גירוש" של הפלסטינים מעזה. אלא שרצה הגורל והוא השתמש במונח הבעייתי העות'מני "Tehcir" (הגליה בכוח). כשמדובר בהיסטוריה הטורקית, למילה "Tehcir" יש משמעות יותר עמוקה והיא די בעייתית. כיום מונח זה מוכר בלקסיקון ההיסטורי של האימפריה כמילה שמתארת את רצח העם הארמני שארע בשנת 1915. באופן אירוני, גם הטורקים שמכחישים את ממדי רצח העם או מנסים לגמדו, מתייחסים לאירוע הזה שוב באמצעות אותו מונח של "הגליה בכוח / Tehcir". הרי כפי שניתן להבין מן המונח שנבחר על ידי האימפריה, אין כאן שום ויכוח בנוגע לעצם קבלת החלטת ההגליה בכוח של הארמנים מאנטוליה לעומק סוריה. המחלוקת בין הארמנים לבין הטורקים נוצרת דווקא סביב תוצאת ההחלטה. כלומר, לפי הארמנים – כמיליון וחצי אזרחי האימפריה העות'מנית ממוצא ארמני נהרגו במצעדי המוות, במחנות הריכוז או בשיטות אחרות. מול הגרסה הזאת מאמצת טורקיה גישה אחרת לחלוטין, לפיה לא מדובר ברצח עם אלא בטרנספר בלבד של האוכלוסייה הארמנית מלב ליבה של האימפריה – קרי מאנטוליה לחצר האחורית, לאזור דיר א-זור בסוריה.
גם הגרסה הטורקית מודה בכך שהיו "תקריות לא רצויות" שהסתיימו במותם של אזרחים, אולם מאותה נקודת מבט הטורקים נירמלו את מותם של הארמנים בשל "תנאי המלחמה" ו"ההתנגדות המזוינת של הכנופיות הארמניות ששיתפו פעולה עם האויב הרוסי". כך או כך, אפילו בגרסה של מכחישי רצח העם הארמני, בשורה התחתונה המונח "הגליה בכוח", קרי הטרנספר, אכן קיים בהיסטוריה של האימפריה העות'מנית.
השקט הקפריסאי
ההיסטוריה הטורקית מספיק נדיבה כדי לתת לנו עוד דוגמאות, ואף מוצלחת יותר. השנה היא 1923. אחרי מלחמת עצמאות הטורקית בין 1919 ל-1922, נחתם הסכם לוזאן בין הרפובליקה הטורקית החדשה לבין בעלות הברית, וביניהן יוון. כנספח להסכם זה טורקיה ויוון חתמו על "פרוטוקול" שהביא לחילופי אוכלוסין בין שני הצדדים. הרי למרות התערבותן של מדינות אחרות, בפועל מלחמת העצמאות הטורקית נוהלה נגד יוון והלחימה גרמה נזק ליחסי האמון בין האוכלוסייה משתי המדינות.
במסגרת ההסכם, כל יווני, נוצרי אורתודוכסי, שחי במערב, מרכז או צפון אנטוליה נשלח ליוון. יוון, מצידה, שלחה כל טורקי או אזרח מוסלמי מקבוצות אתניות אחרות בחזרה לטורקיה. ההסכם העניק פטור רק ליוונים שחיו באיסטנבול ולטורקים שחיו באזור מערב טרקיה (Western Thrace) שבצפון מזרח יוון של ימינו – אזור הערים קומוטיני (Komotini) וקסנטי (Xanthi).
חשוב להדגיש כי האזרחים לא נשאלו על דעתם ולא נערכו משאלי עם. ההחלטות התקבלו על ידי ההנהגות והעמים צייתו. כתוצאה מהחלטת הטרנספר בהסכמה של שתי המדינות, היגרו כ-1.2 מיליון יוונים ליוון של ימינו. באותה הנשימה כחצי מיליון טורקים ומוסלמים מקבוצות אתניות אחרות היגרו לטורקיה של ימינו. ללא ספק החלטה זו לא הייתה קלה עבור שני הצדדים, שנאלצו לוותר על אדמות, בתים, כנסיות ומסגדים. אבל הפרדת האוכלוסיות באופן הרמטי אפשרה ליוון ולטורקיה למנוע את העמקת האיבה באמצעות ניתוק יחסים קהילתי בין הרוב לבין המיעוט. כיום, בזכות היעדר אלימות בין שני הצדדים, ובזכות סיום מעמד הפליטות של המהגרים דאז תוך דור אחד בלבד, ניתן לומר שהפצעים נסגרו.
יהיו שיאמרו כי הצלחת הטרנספר ב-1923 הייתה מותנית דווקא בכך שנעשתה בהסכמת שתי הממשלות. אולם ההיסטוריה הטורקית שוב מוכיחה לנו כי מושג ההסכמה אינו דרוש כדי להשיג הצלחה בטרנספר, והדוגמה הבאה, מקפריסין, ממחישה זאת היטב. בשנת 1974, בעקבות הוצאה לפועל של ההפיכה הצבאית ששאפה לאחד את האי עם יוון, החליטה אנקרה להתערב צבאית בנעשה באי. בהחלטתה לפלוש אליו נשענה טורקיה על הסכמי הערבות שנחתמו ב-1959 בציריך. ההסכם העניק לטורקיה (כמו גם ליוון ולבריטניה) את הזכות להגן על הסטטוס קוו באי ובכך להתערב בענייני רפובליקת קפריסין.
וכך, ב-20 ביולי 1974 פלשה טורקיה לצפון קפריסין. כעבור יומיים, בגלל הלחצים הבינלאומיים, הסתיים השלב הראשון של המבצע ובתקופה זו החלו שיחות השלום בין הצדדים, אולם ב-14 באוגוסט טורקיה פוצצה את המגעים באופן חד צדדי והמשיכה בתהליך הפלישה. עם פתיחת השלב השני של המבצע אמנם איבדו הטורקים את הלגיטימציה הבינלאומית שקיבלו מהסכמי הערבות, אבל השלימו את המשימה הצבאית בהצלחה כשכבשו 37% משטח האי.
על מנת לבסס את נצחונה, טורקיה שוב פנתה לפתרון הטרנספר והפעם ללא הסכמה של הצד השני. כך, כ-160 אלף יוונים קפריסאים הוכרחו להגר לדרום האי וכ-45 אלף קפריסאים טורקים שחיו בדרום האי עברו כפליטים לצפונו. שוב טורקיה לא שאלה אף אחד, לא עשתה משאל עם ולא היה אכפת לה אם המהלך מצא חן בעיני מדינות אחרות. היא קיבלה את ההחלטה וביצעה, והתוצאה – מאז 1974 נרשמו שתי תקריות אלימות בלבד באי שבהן נהרגו שני אזרחים יוונים קפריסאים.
חשוב להדגיש כי למזלם של הטורקים והקפריסאים היוונים, שני הצדדים לא חפרו מנהרות, לא שיגרו טילים, לא פוצצו את עצמם בבתי קפה, לא הנציחו את מעמד הפליטות ואולי הכי חשוב – לא הפכו את המתח לסכסוך דתי.
נכון, גם היום על הנייר שאלת קפריסין לא נפתרה. עדיין יש תיקים בבתי משפט בינלאומיים הנוגעים לבעלות על אדמות ופיצויים. אולם בזכות חוסר המגע בין שתי הקהילות נוצרה תקופת רגיעה ממושכת. היעדר האלימות הצליח להשכיח את האיבה ההדדית וכיום הקפריסאים הטורקים והיוונים לא מסתכלים אחד לשני בעיניים עוינות כפי שהישראלים והפלסטינים רואים אחד את השני.
לאור כל אלו, אפשר לראות בהתבטאויות של הנשיא ארדואן ושר החוץ שלו סטנדרט כפול של טורקיה. כאשר מדובר באינטרס טורקי, וכשהעם שאמור לעבור טרנספר אינו מוסלמי – אזי הכל מותר. אולם ברגע שהמצב הפוך, ומדובר בהעברת אוכלוסיה מוסלמית ובאינטרס ישראלי אזי באופן לא מפתיע המגמה באנקרה תמיד לעומתית. אפילו אם המונחים ההיסטוריים זועקים את האירוניה לשמיים, כשמדובר בישראל, לשיטתה, טורקיה ממשיכה להתעלם מן העבר שלה ומטיפה מוסר למדינה שהותקפה על ידי ארגון טרור רצחני בגבולותיה הריבוניים המוכרים על ידי החוק הבינלאומי.
אסור לישראל לחזור לימים שקדמו ל-7 באוקטובר. נפל כאן דבר. ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולפעול כדי לשנות את המשוואה עכשיו ולתמיד. יש לנצל את המומנטום וכדאי לירושלים לקבוע עובדות בשטח. אחרי שחרור החטופים, נהיה חייבים להשמיד את חמאס ולהגשים את חזונו של נשיא ארה"ב. אם הטרנספר כן עובד בידיים טורקיות אזי למה שזה לא יעבוד בידיים ישראליות-אמריקאיות?
